ראוי לכל ירא שמים להיות מצר על החרבן

האבלות היא על התפרקות המוסדות המאחדים את העם, מאז החורבן והאירועים שנגררו אחריו אין לנו מוסד עליון, אין לנו מוקד אחד מוסכם, ועל דא קא בכינא.
זו אינה אוטופיה, זה היה בהישג יד לפני שישים שנה ביחס לציבור הדתי, ואפשר לחלום על בית משפט יותר יהודי, בית הפולחן הוא כלפי הרגש שלא עבר מן העולם והוא אמור לשרת את אותה מטרה של עבודת ה' כעם ולא כיחידים.

לגבי הנוסטלגיה, זו תמיד היתה ותמיד תהיה ותמיד ימצא זה שיעיר שהיא תמיד היתה ותמיד........  מאיר

בן איש אחד

כמדומה שיש כאן כמה וכמה נושאים.

א. מנהגי האבלות הרבים, תוקפם וחיובם.

ב. מציאת דרכים לעקיפת האבלות, כך שהמנהג לכאורה נשמר, והעולם כמנהגו נוהג.

ג. האם אין דרכים תחליפיות להתקרב לה', ולפי זה על מה להתאבל בחורבן בית המקדש?
כל אחד מנושאים אלו ראוי לאשכול בפני עצמו...

אתייחס לנקודה השלישית ואוסיף בה מה שנראה לי  חידוש.

1. באמת יש מקום לומר שאין מה להתאבל על החורבן. מה אבד לנו? אבנים? כפי שאמרו במדרש "שיר מזמור" שהקב"ה שפך חמתו על אבנים.

אלא שהאבנים האלו מסמלות משהו. ואין אנו יכולים להתכחש לדבר זה. הקרבנות והמקדש הם חלק מהמצוות, ועל העדרם אנו בוכים.

וכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו.

ועל אחת כמה וכמה שאנו קרובים יותר לגאולה מאשר דורות קודמים. שהרי אנו כאן, גם אם הרקטות אף הן כאן...

מה שאני בא לומר הוא שגם אם האדם הפרטי יכול למצוא קרבה לה' בלי שום קשר למקדש, עדיין המקדש ועבודת המקדש הם חלק מן התורה.

2. משלו המפורסם של החפץ חיים מתאר משפחה שאיבדו כרטיס הגרלה שזכה בפרס הגדול. האב בכה על הפסד הממון והרווחים, האם על המחסור שלא סולק, והתינוק בכה כי ההורים בכו.

ואנו, אמר הח"ח, כתינוק זה שבוכה כי הוריו בכו. כלומר, כיון שהראשונים הצטערו על החורבן, אפילו שאין אנו מבינים מה ההפסד הגדול, אנו הולכים בעקבותיהם. כי גם אבא ואמא בכו.

יש דרכים שונות להבנת המשל הזה, ולא כולן חביבות עלי. (למשל, הפן שהח"ח מדגיש הרבה, של ירידת הדורות עד שאין אנו הקטנים אמורים להבין מאומה ממה שהבינו דורות קודמים, ולדעתי זה דבר מכוון אצלו וזה נושא בפני עצמו).

אבל כמדומה שבמשל זה מסתתר גם רעיון עמוק. יש דברים שאין האדם יכול לדעת.

יש משל נוסף שמספרים בשם, נדמה לי, הרב כהנמן. על כל אחד פנים אחד מרבני הדור הקודם. לאמור: השוואה בין כהן שעבד במקדש וחש בהפסד ה"רוחני" של החורבן לעומת איכר בגליל שחש את ההפסד הממוני למשקו.

בעיני, המשל הזה היה נראה הונאה עצמית. האמנם הפסדו של האיכר היה פחות משל הכהן? לפי איזה חשבון?

לפי הרעיון של הח"ח, אין אנו כשירים, או לפחות אין אני כשיר לענות על שאלה זו. המקדש אמור היה לספק משהו שעל פי הגדרה נעלם ממנו. לא, אין לו תחליף. למה? איני יודע. אני רק יודע שאין.

אפשר לחלוק על גישה זו. אפשר להציע פרשנויות אחרות למה שאמר המקדש לבני הדור ההוא (על פי תיאוריות שונות במדעי הדתות, למשל, והפסיכולוגיה). אבל לא זה מה שבא הח"ח לומר.

וספקן צריך תמיד להשאיר אפשרות פתוחה שהוא מחמיץ משהו.

ג. נראה לי שבאופן שייראה פרדוקסלי אך רק ממבט ראשון - דווקא האבלות שתיקנו חז"ל היא היא שימרה על אמונת הגאולה. כאשר בוכים בתשעה באב על החורבן, זוכרים שיש משהו טוב שאבד. אם לא היינו עושים זאת, זכר המקדש היה נעלם לאט לאט. כפי שגם היום יכולים אנו לתהות אם באמת הפסדנו דבר כה גדול ומשמעותי. ורק המסירות לדיני תשעה באב שומרת על החיוניות של הגעגועים לעבודת הקרבנות.

בן איש אחד.
נאה דרשת.

מיימוני,
האם בית המקדש היה מקום כ"כ אידיאלי, הרי את הכהונה הגדולה קנו בכסף וידוע הספור על הכהן שדקר את חברו במעלה הכבש.
 
ובצורה מפורשת, איזה יום כפור יותר מרומם, יום הכפורים שלנו שכולנו בבית הכנסת מבקר עד ערב, או יום הכפורים שלא שצוין כמעט אך ורק במקדש?

תוקן על ידי - תחשגחם - 26/07/2006 8:13:31

אבל להתאבל על משהו שיותר נוגע לנו, כגון שואה, נחשב כאפיקורסות מוחלטת.
מעניין לראות שיש דינים בגמרא שכמעט בטלו, מי ממעט במשא ובמתן? אבל בבשר ויין שמדינא דגמרא אסורים רק בסעודה מפסקת אנו מקפידים מראש חודש וכן עוד חומרות.
גם התיאור שפעם היתה תחושת אבלות איני בטוח אם היא נכונה, כידוע זו היתה עונה הנופש של כל הרבנים והאדמו"רים ולכל היותר האתבלו על המצב הנוכחי הקשה.

אדרבא, ההידור בחומרות מנסה אולי לחפות על חוסר הרגשת הלב.

דומה שיש כאן שני עניינים נפרדים-

א. קביעת האבלות כשלעצמה.
ב. ההתפתחות ההלכתית של מנהגי האבלות,שככל התפתחות הלכתית יש לה דינמיקה משלה- וק"ו בענין זה שנושא האבלות מעתם טיבו כרוךבמנהגים וגם המציאות של חורבן=גלות, נתנה לכך לגיטימציה.
 
יש לחלק בין שני מושגי אבלות - יש אבלות כדרך שמתאבלים על המת שבאה להקל על האדם את התהליך הטבעי של 'חזקה על המת שישתכח מןהלב'. עניינה של זו הוא מתן אפשרות להיפרד מתוך אי התכחשות לתחושה הטבעית של הסתלקותו, אך תוך שיבה לחיים. ביסודה עומדת התובנה כי המת איננו, ועד לתחית המתים גם לא ישוב לו לאדם. מכאן שהדגש הוא על שיבתו של האדם החי למסלול החיים שלו.

לעומת זאת-
האבלות על החורבן מבקשת לשמר את התיקווה והחתירה לכינון העם ומרכזיו הדתיים, מתוך תיקון הגורמים שהביאו לחורבן - בית חרוב החריב ה' בית שחרב עוד לפנישחר בפועל.

עיקר אבלות זו נעוץ בעיצוב הזיכרון המכונן -  אך מתוך תיקווה לבנין.
המוקדבעיצוב הזיכרון הוא הדגש על מלאות החיים הפוטנציאלית שאבדה.
הביטוי לכך הוא מיעוט שמחה, כמי שאומרים שמחה מלאה ניתנת להיות רקבחיים מלאים!
לפיכך, ענין האבלות שבה הוא ביטוי למיעוט שמחה!
לזו מתלווה תהליך של תשובה = צום- נחפשה דרכינו ונחקורה.

מבחינה זו בהחלט יש מקום לשימור מנהגי אבלות מסויימים בהקשר של הבעת היסוד של מיעוט שמחה כמוקד של זיכרון החיסרון (-בהקשר לכך אני מסכים גם עם מימוני)!

במישור ההלכתי, הועתק דפוס מסויים של הלכות מתוך מנהגי האבלות על המת, אך מתוך תכלית שונה לגמרי, ולכן גם ההעתקה מידתית יותר!

אמנם, במשך הדורות תהליך ההעתקה גבר ולפיכך נתרבו המנהגים, בוודאי שאין לדבר על מושג של "הידורבחומרות במנהגי אבלות", שהוא מושג מוטעה לחלוטין!
מאידך, עלינו לא למחוק את מנהגי האבלות, אלא להחזיר את הפרופורציה בין התכלית לבין אופן מימושה דרך מנהגי אבלות מסויימים.

אכן,במישור ההלכתי-כיום איסטניסטים אנו, ולפיכך בוודאי שיש היתר לרחוץ כל גופו. כך גם יש היתר לכיבוס בגדים הנצרכים לו ונראה שאין איסור כיבוס חל על כיבוס רגיל (אולי רק על ניקוי יבש, ויש לדון), כך גם ברור שניתן לכבס כלבגדי הילדים(- וישל האריך בבאור כל היסודות ההלכתיים, ובשאר  העניינים, אך אין מקומם באשכול זה). אגב אעיר שספק רב אם יש כלל חינוך לקטנים בענין אבלות, שהרי מהרה יבנה המקדש, וכיצד עולה על דעתינו לחנך קטן לאבלות (- אמנם יש חולקים, והנלענ"ד כתבתי)!

מכאן לשני העניינים האחרים:

א.ברור שאילו היה כח לסמכות הרבנית, היה עליה לתקן דפוס הלכתי מתאים ביחס לשואה -ודוק, אין עניינו בזיכרון כשלעצמו, אלא בדווקא כל שהוא משמש גורם מקדם לעבר תיקון החיים.

ב.מצבו של המקדש מלמד על הבעיות הגדולות שהיו בחברה בכלל, ואינו אלא בבואה שלהן. מכאן שהבעיה אינה המוסד כשלעצמו אלא המציאות החברתית כולה. לפיכך,בוודאי שעיקר עבודתנו צריכה להיות בלימוד והתבוננות בשאלה מה עלינו לתקן, וכיצד.

תוקן על ידי - כמתעסק - 26/07/2006 9:44:25

כמתעסק,
כתבת:
<המוקדבעיצוב הזיכרון הוא הדגש על מלאות החיים הפוטנציאלית שאבדה.
הביטוי לכך הוא מיעוט שמחה, כמי שאומרים שמחה מלאה ניתנת להיות רקבחיים מלאים!
>
איך נראים בעיניך חיים מלאים או בלשון אחרת מהו 'חדש ימינו כקדם'?

איני מבין שאלתך.
ואין היא אלא כעיסוק בהגדת עתידות.

כל שאני יודע הוא, מה לענ"ד, לעת עתה - לפי המצב בו אני נמצא - מה עלי לשפר בחוג בו אני נמצא.

כתיבת מנשרי חזון לכלל העם אין בה תועלת לענ"ד, ודוק כמה נזהר הרמב"ם מלשרטט תוכן של הדרך עד לימות המשיח מלבד אמירה כללית על טיבם.

מיימוני, בן איש אחד ומתעסק תודה.
ולענ"ד אוסיף:
א) ישנו את החלוקה שכבר חילקו כאן שיש שני דברים מנהגי ואיסורי אבילות (האמת שי לחלוק ביניהם - ואולי כדאי להרחיב בנושא) ובזה ידוע הכלל שבאבילות מקילים בדרך כלל, ומכאן תמיהני על החומרות שצצות ועולות חדשים לבקרים.
ב) הצער והאבילות האישית היינו ה"דעת" כמה המקרה שקרה משפיע עליך, על חיי היום יום שלך.
מה אתה עושה בגלל מה שקרה, אם זה ברמה האישית או הלאומית.
לענ"ד בדורות הקודמים אנשים הרגישו יותר, הפנימו (במדיה מסוימת) יותר, הרי כבר אמרו "ירידת הדורות".
[אגב - אולי כתוצאה מההרגשה השונה ששרה אז אנשים החמירו לעצמם יותר, ומזה השתשל החומורות של היום].
מדוע הם הרגישו יותר - אפשר לומר בצורה מאד שיטחית שהם קרובים בדור יותר, אבל אולי אפשר לומר שהצורה שהם חיו "חיי השטעטעל" השפיע על הנהגתם ומחשבתם ודיעותיהם (אני לא מתכון ליהודי הגלותי) פשוט היו יותר קרובים אחד לשני ופתוחים יותר, כאשר הלבבות התקרבו והרגש פועל יכול מאד להיות שהם אכן הרגישו יותר, רגש מושך-מעורר רגש.
היום עם כל הקידמה וכו', קיהו הרגש קשה הרבה יותר להרגיש ולחוש את הצער.
אלא, שיש להדגיש ענין זה של הצער על החורבן וכ' הוא ענין יסודי שאפילו אם לא מרגישים מעצנו עלינו לשים לב ולהתעורר ע"ז כיון שזה נוגע לעם ישראל כעם - השומר מסורת של דורות קודמים וכו'.

יעקב גרטנר, גלגולי מנהג בעולם ההלכה, ירושלים תשנ"ה.

בספר כמה פרקים מאוד עניינים בקשר למנהגי אבילות השונים, לפי המחבר, רובם חדרו מן הקראים, "אבלי ציון".

משחרב הבית האחרון רבו פרושין בישראל שלא היו אוכלין בשר ולא שותין יין ניטפל להן ר' יהושע, אמ' להן: 'בניי מפני מה אין אתם אוכלין בשר?' אמרו לו: 'נאכל בשר?! שבכל יום היה תמיד קרב לגבי מזבח ועכשיו בטל?' אמ' להן: 'לא נאכל. ומפני מה אין אתם שותין יין?' אמרו לו: 'יין נשתה?! שבכל יום היה מתנסך על גבי המזבח ועכשיו בטל?' אמ' להם: 'לא נשתה'. אמ' להם: 'אם כן לחם לא נאכל שממנו היו מביאין שתי הלחם ולחם הפנים, מים לא נשתה שמהן היו מנסכין מים בחג, תאנים וענבים לא נאכל שמהם היו מביאין בכורים בעצרת...' שתקו.
[תוספתא סוטה, פט"ו הל' יא]

מה טעם ראית להשמיט את הסיום?

(יב) אמ' להם בניי להתאבל יותר מדיי אי איפשר ושלא להתאבל אי איפשר אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר דבר מועט זכר לירושלם (יג) עושה אדם צרכי סעודה ומשייר דבר מועט זכר לירושלם (יד) עושה אשה תכשיטין ומשיירת דבר מועט זכר לירושלם שנ' אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי וגו' (טו) וכל המתאבלים עליה בעולם הזה שמחים עמה לעולם הבא שנ' שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה וגו'.

והנה נוסח הברייתא כפי שמופיעה בבבלי ב"ב ס' ע"ב "והתבבלה" (השמטתי את מאמרי האמוראים):

ת"ר כשחרב הבית בשניה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין נטפל להן ר' יהושע אמר להן בני מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל?! נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל?! אמר להם א"כ לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות! אפשר בפירות. פירות לא נאכל שכבר בטלו בכורים! אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים! שתקו אמר להן בני בואו ואומר לכם שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזרה ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה דכתיב במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט .. עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט ... עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט ... וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה שנאמר שמחו את ירושלים וגו'.

איש מאנסי

כמדומה שלדבריך כוונה גם אמשלום.

והעיקר הוא "דבר מועט"

אחד מן המטא כללים של הגמרא הוא "הבו דלא לוסיף עלה". כלומר הבה ניזהר שלא להחמיר יותר מדי ודי לנו במה שתיקנו. הכלל הזה נעלם ואיננו.
שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

איש מאנסי,

השמטתי, כי היום מתאימים לי סימני השאלה. והשתיקה.
אולי מחר אצליח להגיע לתשובות.