פולמוס המוסר - כרוז למען דעת

נאנחים ממעמקי לב קרוע ומורתח, באים אנחנו החתומים מטה לפקוח עיניים ולהעיר לבבות על כיתה חדשה בישראל, המתעטפת באהבת תורה ויראה שמים, ועל כן נקל לה לאחוז עינים ולמצוא מסילות בלבב תמימים רבים, לגנוב דעתם למושכם אחריה בחבלי מוסר שווא, בעבותות אהבת תורה ויראה דמיונית, ובאין מתבונן עליה יש לדאוג פן תְּפַתֶּה ותוכל, לשבש את הדעות הישרות אשר נחלנו מאבותינו ולעקם עלינו את דרך האמונה אשר הלכו בה כל ההולכים בתורת ה' אשר מעולם. בתור עדי ראיה וידיעה ברורה ונאמנה מצוה עלינו ומחויבים אנחנו לדאבון נפשנו, להודיע דרכיה וסימניה, למען ידעו אחב"י (אחינו בית ישראל) בכל מקום שהם, ה' עליהם יחיו, ויכירו בין צדיק על פי התורה, לצדיק מלאכותי, בין עובד אלוהים אמת בדרך מצוותנו, לאשר לא עבדו בלתי אם בדרך לבו ורעיון רוחו ושיטתו שיטת המוסר המזוייפה. הלימוד בספרי מוסר מתוקן ומקובל מעולם בישראל כמלח ותבלין אל הלחם והבשר, שהם המשנה והתלמוד, כפי שהם מכונות בפי הרמב"ם ז"ל. ראשית חכמה אשר לאגדות רבותינו אשר במשנה ובתלמוד, היא יראת ה' במוסר ובמידות, שגם הם גופי הלכות. רבינו הרי"ף ז"ל אשר הפליא לעשות בתלמודנו הקדוש להנפה את ההלכות בנפת הבירור מהשקלא וטריא, לא נגע במוסר ובמידות שבאגדות התלמוד, ומבלי השמיט מהן דבר הביאן אל תוך ספרו הנפלא. רבינו הרמב"ם ז"ל העתיק את סוף כל מקצוע בהלכה, ועוד יותר סוף כל חלק מספרו "יד החזקה" במוסר ומידות ודברי כיבושין שיסודתם בדברי נביאים ומאמרי חז"ל. ספרי מוסר ומידות נתחברו עוד בזמן הגאונים, וגדולי חכמי התורה אשר מפיהם אנו חיים בהלכה, לא קפצו את ידם מלהוציא גם ספרי מוסר, כספר "חובת הלבבות" לרבינו בחיי הזקן, ש"ת לר"י (שערי תשובה לרבנו יונה), ספר הישר כו', אשר יסודתם בהררי קודש, במוסר ומידות ותוכחת חיים מדברי הנביאים ומאמרי חז"ל, ומעולם לא פסקו מלימוד בחברות בבתי מדרשות, ולעיין ביחידות בספריהם הקדושים, באשר כי חיים הם למוצאיהם וכמה פעמים נדפסו וחזרו ונדפסו. עם כל זה, מעולם לא חשבו את לימוד המוסר מהספרים הקדושים האלו לעיקר לימוד התורה, כי אם לקב חומטין,[1] וכל כוחותיהם ועיתותיהם הקדישו לבירור הלכה ממשנה, גמרא ופוסקים, שבהם עיקר מצוות תלמוד תורה, ובהם חיברו ספריהם היקרים ויסדו ישיבות והקימו בתים לתלמיד תורה ברבים. ומעולם לא שמענו מקביעות בתים וישיבות ללימוד המוסר.

הראשון אשר החל לייסד בתי מוסר, היה הגאון הגדול המפואר הצדיק המפורסם מוהר"ר ישראל סאלאנטער זצ"ל אשר לפי דעתו לא די לימוד המוסר הנהוג מעולם, ורוחו נשאהו להנהיג את לימוד המוסר בהתבוננות ובחשבון הנפש, ובהתפעלות הלב. ועל כן מצא חפץ בבתים מיוחדים למוסר, שיהיו בהם המעמיקים בדברי מוסר חופשים להשתפכות הנפש, אך בכל יקרת המוסר בעיני הגאון הצדיק הזה, לא העלה על דעתו חלילה כל מחשבה להצמיח משיטתו כיתה חדשה, ואעפ"כ כל גדולי הדור בכל ידיעתם את גודלו בתורתו וצדקתו וכוונתו הטובה, התנגדו לו בגלוי, כידוע ומפורסם בגלילות ליטא וזאמוט, ובא האות והמופת הנסיוני: כי רק בחמש קהילות בערך, הוקמו בתי מוסר, וגם הם בטלו במשך הזמן מפני דעת הרבים, כי כחכמי תורה אמיתיים היו עיניהם בראשם לראות את הכיתה המחוייבת להיולד מהתגוללות בודדים במועדם בבתים מיוחדים לשיטתם החדשה, והבינו היטב נכון מה היא סגולת חברה ומה הוא טבע כיתה...

ואחרי אשר נאסף הגאון הצדיק ר' ישראל סאלאנטער זצ"ל, וקמו תלמידיו ותלמידי תלמידיו אשר לא הבינו כוונתו ולא ירדו לסוף דעתו, ועל שמו מצאו את הדעה והדיבור, התוקף והעוז, להתרחב ולהתחזק לכיתה נוראה על כל סביבה, ולמען לבוא אל מטרתם לחזק הכיתה, ישתמשו בכל מיני אמצעים מגונים, ועפ"י שיטתם זאת יצאו המסובבים האלה שנפרוט בזה ונחשבו ונעיד על אמיתתם כעדי ראיה וידיעה ברורה.

א) משתדלים להיות כמרביצי תורה ומחזיקי לומדיה בגפ"ת ופוסקים כדי לסמא את העיניים ולהתעות הלבבות, להאמין כי הרבצת תורה יש כאן, ובדרך הזה בטוחים הם להוליך לימינם את חניכיהם אחרי מוסר הבלים שהמציאו כפי שיבואר.

ב) עצם לימוד המוסר שהחזיקו בו איננו בספרי המוסר המדריכים את ההוגים בם בדרכי ה' הישרים להכיר חובתם לאלהים ואדם על פי התורה ודרך ארץ, הם אומרים כי אין לימוד המוסר אלא כלימוד איזה חכמה, ועל כן לא שמענו ולא ראינו את אחד מבני הכיתה הזאת כי ילמוד ספרי מוסר אחד החל וכלה, כי איש איש יברור לו איזה מקרא אחד או פיוט מוסרי, כמו "השיבנו ה' וכו'", "אדם יסודו מעפר", ויעמיק בו וישננהו בפיו בזעקות גדולות ונוראות והתמרמרות בקול מר, בניגון מעציב, בתנועות זרות ומשונות, והמוסר היוצא לאיש ואיש לפי סברתו במה שהוא מסביר לעצמו את המאמר שבחר להעמיק ולהתלהב בו, איננו בדרך אותו המוסר שהוציאו חכמי התורה הגדולים בספרי מוסריהם...

...ו)  מטביעים כטבע קיים בלבב חניכיהם לעזות מוסרית, שיהיה בכוח כל אחד להכריע דעת רבים ושלומים ושלא ינוח ולא ישקוט מאחוז בכל האמצעים עד עשותו ועד הקימו את הטוב והישר לשיטתו, וכי יבוא אל אחד המקומות יחתור בכל עוז להיות הוא המנהיג, ואסף אליו אנשים בינונים קטני המוח ועמם קהל הדיוטים, והיה להם למטיף מוסר, ועד מהרה ירוץ דברו בכל המקום כדבר צדיק מושל ביראת אלוהים, וקל מהרה ידעו מפיו את התורה: לבטל את כל לומדי התורה שאינם מרכינים ראשם לו.

...את הדברים והאמת האלה ראינו בניסיון בכמה מקומות אשר מצאו קן להם, וביחוד בעיר סלאבאדקע, אשר על שם תלמוד תורה ברבים אספו יותר משתי מאות בחורים, למען הכניסם בברית שיטתם, ולאט לאט גילו דעתם בהתגלות לבם לשיטתם; את הבחורים אשר לבם ריק מתורה, ונבוב מכשרונות, ופתוח אל מוסרם המזויף, קרבו בשתי ידיים, והרבו בתמיכה, והבחורים טובי הכשרונות אשר ברכה בם, ונפשם חשקה בתורה ובה יהגו יומם ולילה, אותם דחו המנהלים בשתי ידיים ויחסרו נפשם מטובה, ויתנום לחרפה ולבוזה בפי ריקי המוח, נבובי הלב, מקבלי תורת מנהליהם: כי לא העיון וההעמקה בגפ"ת והשקידה בה הוא העיקר, כי אם העיון וההעמקה ברעיוני מוסר...

...כל עוד זרח שמשו של אותו צדיק הגאון מאוה"ג (מאור הגולה) מרן יצחק אלחנן זצ"ל, לא יכלו כוכבי נבוכה להיראות על פני הארץ ומאורי המתעים האלה לא יכלו להתעות בחוזקה ולהתפשט, ועל כן אמרנו כי טוב לחשות גם לנו, אבל מאז בא השמש של גאון ישראל מרן יצחק אלחנן זצ"ל, יצאו אלה מחוריהם ויהיו למאורי מתעים כמרביצי תורה ויראה להחזיק אברכים ובחורים, והרבנים הגאונים אשר לא שמעו את שמעם ולא ידעו את דרכיהם, כי כן עשו גם בתוכנו בגליל זאמוט, בראשונה ישישו לקראתם, ובזה יתנו להם ידיים לפרוש שחת רשתם על התורה ולומדיה להבליע אותן בנעימה בשיטת המוסר המזוייפה2[2]...

כעתירת החותמים בשלום יום ב ח אייר תרנ"ז, קאוונא.

נאום ונאום צבי הירש ראבינאוויץ חופ"ק,

משה באמ"ו הרב ר"א ז"ל החוב"ק סלאבאדקי,

יצחק יעקב ב"ר שמואל ליב ראבינאוויץ אב"ד בפאניוועז,3[3],

יהודה הלוי ליפשיץ חוב"ק מערטש,

חיים בהמנוח מוהר"א סגל חוב"ק יאנאווא,

אבא יעקב הכהן ברוכאוו[4] חוב"ק וועקשנה,

אברהם אהרן הכהן בורשטיין[5] חוב"ק ריטאווע,

משה שמואל בהגאון מוהר"א ליב ז"ל שפירא מקורשאן,

צבי יעקב אפענהיים החוב"ק קעלם".