הכעס, מהותה וההתמודדות

ברצוני לפתח מגמה, של דיון קרוב יותר לחיים, מגמה של דיון בהנהגות וטבעי חיים, איתם אנו פועלים וחיים ופחות מתדיינים בהם.

תוקן על ידי - מתענין on 10/3/2002 10:03:56 PM

אחת המימרות של חז"ל שעשו עלי רושם גדול מאד היא:

רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו.

מה בעצם כתוב כאן? אדם יכול לכעוס, לרתוח, להתפרץ, לגעוש. הכל למען האמת, הצדק, הערכים, הטוב. אבל בסוף, מה באמת השיג? כלום, שום כלום. כל מה שנשאר הוא הרושם הלא נעים כל כך של הכעס. של הכישלון.


באיזה שהוא אופן, זה מועיל יותר מכל הביאורים על הנזקים הצדדיים, הנוספים, של הכעס. העלבון, המריבות, הבזיונות. רק לעמוד מול האמת הפשוטה הזו. אם באמת אכפת לך מעצמך, מהאמת, אז תזכור תמיד שהכעס לא יועיל כהוא זה.

דברי חכמים בנחת נשמעים.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

נדמה שאם הכועס הנבון ישים לב לפעולה הנפשית שהוא עושה, כפי שהגדירוה מתענין ווטו, שהיא התקוממות הבאה להתכחש מדעה שאינו מוכן עדיין להשלים עמה, אז ישים לב לטיפשות שבכעס.

תוקן על ידי - בוגיעלון - 10/3/2002 9:38:53 PM

מעניין גם לדבר על הכעס כענין פונקציונלי. אנשים לא עושים דברים, אלא אם כן הם ממלאים איזו פונקציה בעבורם (וזה כולל כמובן גם דברים שנזקם ברור, כמו אכילת יתר, עישון וכיוב). אילו הכעס לא היה מביא איזו רווחה לבעליו, לא היינו פוגשים סביבנו כל כך הרבה אנשים כועסים.

הכעס, יש בו איזה משהו מגן ומגונן. כשמישהו חווה מה שנראה לו כעוול או כפגיעה, יש לו שתי דרכי תגובה עיקריות: להיפגע או לכעוס.
לא כיף להיפגע ולהיות עלוב ומסכן, כעס הוא תגובה שמזרימה המון אדרנלין, זה מן "פאואר טריפ", הכועס אוטם אזניו ולבו מבעל דבבו ומתעטף בגלימה של צדקנות. להיות שרוי בבועה, זה להיות לא פגיע! כמו בשיר המפורסם של סיימון וגרפינקל ("אבן לא חשה כאב ואי בודד לעולם אינו מת"), אבל מה המחיר על המעטפת הזו...

אדם כועס הוא אדם שאטום לסביבתו, אטום לעצמו ואטום לבוראו, הוא חי בואקום מן העולם. לכן אמר ריש לקיש:
"כל אדם שכועס, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו" (פס' סו)

מתעניין,

תודה על המגמה.

אור -
לפי דברי מתעניין, יתכן ותוכל לעבוד על הכעס ON LINE אם נדע שהכעס יסודו בטעות השקפתית, אם נראה את זה ברור, די יהא לנו להזכיר זאת לעצמנו וממילא לראות את עצמנו כמצחיקים = לא ריאליים.

אתה אמור בראשית לפרש לעצמך את כעסך, כלומר - מה אני עושה = מתקומם! נגד מי נגד מה??? האם אני יכול ובעל יכולת בכדי אכן להתקומם??????

אילו היינו מסוגלים לחשוב בעת שאנו כועסים, ניחא.

אבל זה לדעתי מה שמונח בדברי חז"ל. כל הכועס, חכמתו מסתלקת ממנו. כלומר, ההתבוננות השכלית, שבכוחה לעכב את הכעס, בורחת ממנו. הוא תפוס על ידי הרגש בלבד.

בדרך אגב, יש כאן דוגמא מוצלחת מאד לאופן שבו אדם מכוון את עצמו. אי אפשר, או לפחות קשה ביותר, להכניע את הרגש של הכעס על ידי רצון שלא לכעוס בלבד. אבל על ידי התבוננות שכלית, שמסלקת את הטעם שבכעס - או מחמת הטעות שבעובדות, או מחמת הטעות שבעצם תופעת הכעס - אפשר להשפיע על הנפש, לסלק את הרגש, ולפנות מקום לרגשות ולמחשבות אחרים.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מבחן,

אתה צודק שדעת וזיהוי נכון הם התרופה.

היתה זו הנחת היסוד בדברי. ולמרות הנחה זו אמרתי את שאמרתי (שרוב העבודה היא OFF-LINE).

הסברו האחרון של מימוני על הסתלקות החכמה, יפה אף היא על מנת להעביר נקודה זו. בזמן העימות, הדחף לכעוס חזק הרבה יותר מהדחף להתגבר, והאדם אכן פחות חכם אז.

ככלל, וזה דבר שנסיון החיים מלמד, כל מאמץ מוגבר יתר על המידה, גורם להתכווצות שרירים. לעיתים אם חזקה הסופה, אי אפשר לעצור אותה, ואזי דבר השם הוא לספגה ולהתכונן טוב יותר לסופה הבאה.

הנסיון מוכיח שישום לוקח זמן, ומקורו בדעת, עד יגבר הזהוי לרמה שאי אפשר אחרת, כדברי רוני באשכול אחר.

אור

יכול להיות שלפני שמתחילים לעבוד, אז שייך רק אוף ליין, אבל בהמשך, מנסיוני זה אמור להיות גם און ליין אחרת, זאת אומרת שלא הפנמנו ולא התעמקנו כפי שהציע מתעניין.

הכועס על אדם אחר בידיעתו של האחר, אז לא רק שלא עלתה בידו אלא רגזנותו, אלא הוא התגלה כחסר אונים מלבד רגזנותו.

קראתי על אשה שדיברה במשפטו של רוצח אישה ואמרה: לא אעניק לך את שנאתי ולא את כעסי למרות מה שנטלת ממני ואמשיך לחיות את חיי. מאידך, אעשה כל שביכולתי ללחום נגד הרוע שמתוכו פעלת. (היא פעלה למען החמרת החוק על החזקת אקדח.)