חינוך לעצכ"חניקיות

ועם זאת ברוך הבא אל הפורום! שאלת שאלה גדולה ביותר, שאני מתחבט בה, ובוודאי איני טועה לחשוב שכולנו מתחבטים בה. וכל אחד ופתרונו. הילדים הם האוצר היקר ביותר שיש לנו, ולא לחינם הם נחשבים לפקדון בידינו. וצריך שלא נזיק אלא נועיל. נראה לי שכדי לנתח את השאלה כיאות, יש לעמוד על כמה הנחות שעומדות ביסודה. א. האם יש ערכים ואידיאלים לשאוף אליהם בחינוך, שניתן לכללם במה שכינית "עצכ"חיות"? ב. האם יש דבר אחד מתאים לכל? ג. האם האב העצכחי יכול לכלוא את רוחו ולעשות לפי צרכי הילד? נראה שהצעד הראשון הוא לברר מהי אותה עצכחיות. וזה אינו פשוט כלל, כי אין המיימוניות דומה לוטואיות, ולא שתיהן למיכאיות, או כל שיטה אחרת שבאה כאן לידי ביטוי. יש מכנה משותף מינימלי שמאפשר לנו לכתוב יחד, והוא הנכונות להידבר, ולנסח דברינו בצורה אינטלקטואלית, ולראות תועלת בהפיכת המובלע למפורש, והמפוזר לשיטתי. אבל בדברים רבים אחרים לא ברור אם אנו מסכימים בינינו. על כל פנים, דומה שרבים מבאי הפורום הזה מסכימים שהחינוך החרדי של היום, ברובו הגדול או כולו, מנוגד למה שאנו מיישמים בחיינו הפנימיים, הוירטואליים, אם לא בחיי המעשה ממש. ב. האם זה מתאים לילדים? ואולי זה בעצם הכרחי להם? ואולי יש ילדים שזה טוב להם ואחרים שלא? אילו היינו שואלים את הרמב"ם, למשל, האם אין תשובתנו כתובה לפנינו, כי רק מעטים הם ראויים להיות יחידי סגולה. ולגבי השאר אפשר שלא ראוי לגלות יותר מדי. אך מצד שני ניתן לטעון, וזו גם דעתי, כי מה שאנו מונעים היום מהציבור, ומה שאנו להפך נותנים לו, הוא באמת טעות ולא רק ליחידי סגולה אלא לכל. וכפי שכתבתי מאז ראשית ימי הפורום הזה. ראוי אם כן לחפש מהו המכנה המשותף שאותו יש להעביר לילדים, ובאיזה גיל, וכך להתוות דרך חינוכית. וכבר היה אשכול שבו העליתי את השאלה הזו, על דמותה של ישיבה ועל דמותו של בית ספר. אבל הדברים נותרו ללא תשובה ועיון של הרבים. לינקי? ג. אחת המיגבלות שאיש הרוח חייב להתחשב בהן היא הסביבה. בין שכניו, בין המורים בבתי הספר של ילדיו, ובין אשתו וילדיו עצמם. הרי מצאנו אחד מן האמוראים שבשעה שרצה שישמעו לו בביתו, סיפר להם שהגיע מכתב מארץ ישראל ובו הפסק שהיה לפי דעתו. ושינה מן האמת כי אחרת לא היו מקבלים ממנו. ומה שאפשר להסביר לילד בגיל מבוגר לא יהיה אפשר להסביר לילד צעיר מדי. ויש דברים שאם נאמר אותם לילד, והוא יבין אותם, הם עלולים לגרום להתנגשות עם הסביבה. והילד אינו חסון כמו האב (ומי אומר שהאב חסון כפי שהוא מאמין). *** התויתי כאן קוים כלליים בלבד לשאלת השאלות שלנו. ויבואו אחרים ויוסיפו. בין מן המקורות, והם רבים. בין מנסיון חיינו, והחכם לומד מאחרים, ובין מכל אשר חנן ה' את הכותבים כאן. ויחד אולי נזכה משמים ללבן סוגיה זו כראוי שהיא בנפשנו ובנפש עם ישראל שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

מה זו עצכחיות? דומני שהיום ודאי לא ניתן לדעת מה זה. האם זה תחביבו של מיימוני למצא מנהגים קבליים ולשאול עליהם,מנלן,או להתמיד במסע החזרה בתשובה שלו?

או שזו בדיקת האמונות  שגדלנו עליהן בעינים פקוחות כדוגמת מיציץ_ונפגע, רב_ צעיר,ווטו1 ועוד.

בין כך ובין כך, אני לא מבין את השאלה. האם יש ספק שאב צריך לגדל את ילדיו במה שהוא מאמין בו,במגבלות הבנתם הילדותית,כמובן?

נאך לגבי לשאול מנלן הוא בדיוק מה שמבקשים רב צעיר ואחרים לעשות בבירור המקורות לכל דבר. והרי גם אין זה חידוש שלנו, אלא אופי החשיבה האנושי. ולגבי לחזור בתשובה, האם אין זה זהה לחיפוש האמת? שמא האמת שאתה סבור שמצאת שונה מן האמת שאני מנסה להסביר? אז הבה ונדון בזה יחד... על כל פנים, המשפט שאב צריך לגדל את ילדיו לפי מה שהוא מבין ולפי מה שהם מסוגלים קרוב מאד למה שכתבתי אני ובכל זאת שאלתו של פותח האשכול קיימת ועומדת. שהרי הפרטים חסרים. אבל איקון ירוק ויישר כוח על הניסוח התמציתי שעלה בידך יותר מבידי. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

נקודת מבט אישית

אם פותח האשכול יחנך את ילדיו בדרכו של הרמב"ם בהלכה ובהשקפה, נראה לי שהוא ימצא מרגוע לנפשו.

הפסיקה הרמבמית היא תלמודית מאוזנת, מי שהולך לפיה לא מרגיש ספקן או מחמיר, כך שיש לאדם זקיפות קומה פסיקתית.
גם ההשקפה הרמבמית היא ריאלית הגיונית, אין בה לא שדים ולא כישופים, לא דרישה אל המתים, ולא חיטוטי קברים וביקורי מתים, וגם יחוסו של ספר הזוהר הוא לתקופתו, ואין צורך להאמין בנמנעות.

כמובן יש חולקים על הרמב"ם בפירוש התלמוד (לפי הבנתם), כמובן יש חולקים על הרמב"ם ברציונאליות המרובה שלו, אבל גם אם נאמין בשדים כפשט התלמוד, גם אם נאמין ברוח רעה ובזוגות כפי דעת אנשי בבל, אבל מי שאמון על שיטת הרמב"ם יודע מה עיקר ומה טפל, ולעולם הוא לא יהפוך דברים אלה לעיקר הדת.

נמצא שהרמב"ם הביא גאולה לעולם.

זאת היא דעתי האישית, וכמובן ניתן ליישם זאת בצורה מקסימלית או חלקית.

דרו''ח

'זקיפות קומה פסיקתית' נשמע לי כמו משהו טוב שכדאי שיהיה ממנו בבית, למרות שאני לא בטוח בקשר לאיפה קונים.

בעניין השדים החביב, הנה מציאותם אינה 'מן הנמנעות', לכל היותר הם אינם קיימים, או נכון יותר הם מעולם לא ניצפו. (אבל כך זה בהגדרה, לא? שדים לא אמורים להיענות לתצפיות, ממש כמו אלוהים, להבדיל. חוץ מהטענה של כמה עקשנים ששדים ורוחות ומלאכים טובים ורעים נצפו גם נצפו אלא שהמדע מסרב להכיר בתצפיות הללו, בהחלטה שיש לראות בראש וראשונה במבט סוציולוגי, ולכן נטול משמעות מדעית מיוחדת). 'מן הנמנעות' לעומת זאת, כמו כמה מושגי יסוד אחרים בחשיבה של רמב''ם הם מושגים שעבר זמנם. האמונה שמציאות שד היא מן הנמנעות היא אמונה אירציונלית. 

המשפט:  'לפי ההשקפה הרמבמית יחוסו של ספר הזוהר הוא לתקופתו' הוא בעייתי, כי ברור שאתה מתכוון לרוח ההשקפה הרמבמית, ולא ברור על מה אתה מבסס את זה. יש דוגמא לכך שרמב''ם קיבל בחיוב ממצאיו של איזשהו מחקר היסטורי או פילולוגי בהקשר כמו זה, הרי לא היו אז מחקרים כאלה. השכל הישר מחייב אולי לייחס את הזוהר לתקופה זו וזו ולא לאחרת. יש לך סיבה מיוחדת לחשוב שרמב''ם הצטיין בשימוש רב בשכל הישר יותר מרש''י נניח, או רמב''ן? אני חושש שמושג הרציונליות שמייחסים לרמב''ם שונה מאוד מזה שמדברים בו נכבדות כאן בפורום.

חזקה שאין אב משקר לבנו.
על זה מבוססת האמונה, נכון?
והנה בא אחד ושואל את הקהל הקדוש אם לשקר לבנו על דעותיו, מה זה עושה לדת שלך?

כי שרית זו שאלה עצומה. הרי הבסיס לאמונתנו, לשיטת ריה"ל, הוא המסורת העוברת מאב לבן. המסורת על מתן תורה, על הנסים שהיו לעם ישראל במדבר, וכו' וכו'. מסורת שמקיפה אלפי בני אדם מדור לדור, ועל כן היא חסינה מפני זיוף. וכדבריך, אם ההורים אינם מקפידים על מידת האמת, היכן בדיוק עובר הגבול? התשובה היא שיש כאן כמה נושאים. א. יש שקר - ויש אי שיתוף הילד במה שאינו מתאים לגילו. בדומה לזה כתב הרמב"ם בהקדמה למורה נבוכים כי מדרך המחברים של ספרים קשים ועמוקים - נניח ספרים במתמטיקה של זמננו (הדוגמא שלי) - שהם מדלגים על קטעים קשים ומציגים את ההוכחות בצורה יותר פשטנית וממילא פחות מדוייקת. כי אי אפשר ללמוד הכל בבת אחת. ב. יש תחומים שבהם חשוב מאד להקפיד על מידת האמת. ראוי שכל אדם יקפיד על זה בכל זמן. אבל יש דברים שבהם שום אדם אינו אומר מה שנהיר לו שאינו אמת. והמסורת שייכת לתחום הזה. ג. יש הבדל בין התחשבות בזולת, לא משום שאני חושב שהוא צודק אלא מפני שמירת הסדר החברתי, או התחשבות ברגישות, או כיבוד שיטה שונה של מחשבה, גם אם אני יודע שהיא מוטעית - לבין ידיעתי שלי את העובדות. כך אנו מוצאים בגמרא שרבן גמליאל לא ישב על ספסל בשוק של נכרים בשבת למרות שזה היה מותר, ולא אמר לציבור: מותרים אתם. האם שיקר להם? הוא רק לא שיתף אותם במה שממילא לא היו מסוגלים לשמוע. לא מסוגלים - מסיבות שונות שצריך לברר. אבל כך היה. אלו תשובות נכונות ואמיתיות. יש הבדל ברמת ההבנה בין הילד שאינו מסוגל לחשיבה מופשטת כל כך לבין המבוגר. ובין הצגת משנה מחשבתית שלימה לבין הצגת פרטים ממנה. בין ידיעה בעומק הלב לבין התחשבות מעשית. אבל השאלה במקומה עומדת. הילד מאמין שהוא מקבל שלימות אחת של דעות מאביו והכל אמת. אבל כשהוא גדל הוא מגלה שלא כך הם הדברים. ובכל זאת, סבורני שאין מכאן ראיה נגד ריה"ל. אדרבה, האב צריך להבהיר לבנו שמה שלמד בילדותו בצורה פשטנית טעון זיקוק, בירור ודיוק. אבל ביסוד הדברים הם אמת. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

הורים שמחנכים את ילדיהם בצורה שונה משמעותית מהמקובל בחברה, עלולים לדון אותם לחיי בדידות. כשהילדים יגדלו, הם לא יוכלו להשתלב בחברה, כי כבר לימדו אותם שהחברה הזאת חיה בטעות.

אני לא אומר שזה רע, אלא רק שההורים צריכים לדעת את ההשלכות של החינוך שלהם, ולדאוג לספק לילדים שלהם חברה תומכת.

ד"ח
אינך יודע על מה היתה המחלוקת נגד הרמב"ם?

כמה התלבטויות  -

א. כשמוצגים הדברים לילדים כמוחלטים, גם כשאינם באמת כך (לפחות לדעת ההורים), האם כשיגדלו ויתגלה בהם סדק, זה לא יערער וישבור את אמונתם בהוריהם ובדבריהם באופן מוחלט? האם השלמות המוחלטת, אינה מובילה, בעצם, לשבר מוחלט עם כל גילוי של סדק קטנטן?

ב. האם כאשר ההורים מנהלים, בינם לבין עצמם, חיים שונים מאלה שהם מחנכים אליהם את ילדיהם (בין אם מדובר בחינוך הביתי, ובין אם בקהילתי, שבתוכו הם חיים), האם זה אינו מעביר מסר חינוכי כשלעצמו - של צורך בהסתרה, חוסר כנות, סוג של צביעות?

ג. במובנים רבים, ההורים הם המתווכים בין הילדים לבין העולם. נדמה לי, שהתיווך הזה אינו יכול להיעשות ע"י מי שחי - בעיני עצמו - במנותק מן העולם שבו הוא חי, אלא אם כן זה בדיוק המסר שהוא רוצה להעביר (מסר של ניתוק, של "חיים מקבילים").

ד. הרבה פעמים, הורים שבתהליך התבגרותם גילו את ה"שקרים" וה"שברים" בדרך בה הם חונכו, אינם מצליחים באמת לגדל את ילדיהם אחרת. אולי בגלל שזו הדרך היחידה שהם מכירים (באופן עמוק, זה הדפוס הפנימי שלהם, גם אם נחשפו לדרכים אחרות). זה סוג של מעגל אימה, שקשה מאוד לצאת ממנו.

[כל הנ"ל לא קשור ל'עצכ"חיות', שאין לי שמץ של מושג מה היא.]
תוקן על ידי - אמשלום - 04/09/2006 8:14:24

אמשלום

כתבת:

"האם כאשר ההורים מנהלים, בינם לבין עצמם, חיים שונים מאלה שהם מחנכים אליהם את ילדיהם (בין אם מדובר בחינוך הביתי, ובין אם בקהילתי, שבתוכו הם חיים".

השאלה היא מה פירוש שונים?

הרי פתחת בשטענה לגבי שיקוף של חינוך למושלמות קשיחה ווודאות שכל סדק בה הוא שבר....
אך אם ישנו שיקוף וחינוך כי ישנם מישורים שונים שיכולים לחיות בקירוב, וכן הצמיחה היא תהליך, יש ריבוד, שינוי והשתנות, ולכל זמן ולכל עת. וכי אנו חיים במציאות רבת גוונים שלכל דבר דבר יש מחיר, וכדי לקנות משהו צריך גם למכור משהו, כי האדם איננו יחידי, וכי דרכינו נסללות אט אט.
אזי השונות וההשתנות ואפילו בתוככי המשפחה ובין הורים וילדים אפשרית, ובלבד שהדברים נובעים ממקום של יושר פנימי - אדם יכול לשדר כמה מישורים אם הדברים נובעים מיתרון כח ולא מכישלון כח.

בהחלט אפשר לומר לילד. אבא קורא משהו שעוד לא מתאים לך, אך כשתגדל גם אתה תוכל לקרוא את זה.  אך מאידך אם תחביא את הספר ותעשה זאת כגנב בסתר בהחלט זה עלול לעורר משבר.
כך ניתן לומר לילד תעשה משהו אפילו אם זה לא מאוד נוח ואנו לא נוהגים או סוברים כך, כי לפעמים בקרב ילדים קשה להם להבין מישהו מאוד שונה, וחברה זה דבר חשוב, ולא צריך תמיד לעורר בדלנות.

הרי סוף סוף שיקולים אלו גם אנו המבוגרים מקיימים אותם לגבינו, אלא שהישומים משתנים לפי הגיל הזמן והמקום.

הבעיה היא כאשר אדם משדר מסר כפול מתוך רמאות כלפי עצמו, פחד מעצמו, וכדו'.

השאלה היא לא השידור אלא יחסו הפנימי של האדם לדברים אותם הוא משדר, שגם הוא ניתן לקליטה.

מאליו ברור שהשאלה היא לא עצם השוני אלא מהיכן הוא נובע, ומה מזין אותו.
האם זה נובע מכשלון כח, או מיתרון כח מיושר פנימי וודאות אמון וביטחון.
הורה יכול לשדר לילדו,

כמתעסק,

אין לי ויכוח איתך כלל.