כמתעסק היקר
הנושא שהעלית נכבד, ובעקבות נקודת המוצא, יש השלכה מעשית לכל אורך הדרך בלימוד.
אמנם אינני מחבב את חלוקת העולם לחרדים ודתיים לאומים, כי מפלגות אלה חדשות בעולם, ואני עדין תקוע בתקופת הרמב"ם, ושם אין מפלגות, אלא כל אדם ידון לגופו, יהיו בגדיו אשר יהיו.
אבל בסוגיה שלפנינו דוקא הציבור החרדי די שמרן, לשיטתו השו"ע הוא הפוסק, והמשנ"ב הוא המבאר, והכל בשיטת החומרות והספקות.
לעומת זאת בציבור הדתי לאומי התחילה להתפתח לה שיטת לימוד של חזרה למקורות, הרב שמואל טל למשל כבר פוסק מתוך התלמוד, אחרי עיון בראשונים ודיון בדבריהם ללא משוא פנים אלא בשום שכל, הוא גם שם דגש על המציאות בשטח, כך שבשיעור על הקלף, שמעו התלמידים על חלוקת הקלף לפי שיטות המחקר החדישות, עם שמות זיהוי המקובלים כיום, ורק אח"כ שבו למקורות לראות איך הקדמונים הגדירו את הדברים.
גם הרב רבינוביץ נמנה וגמר לפסוק כמו הרמב"ם לגמרי, והוא מורו ורבו, כך שמגמה זו כבר קיימת בציבור זה.
פעם מישהו שוחח עמי על "תורת ארץ ישראל", הוא רוצה לפסוק כמו הירושלמי גם נגד הכרעות הרמב"ם כבבלי, כך שיש כאן מגמה של חזרה למקורות.
בדברי לא התייחסתי ליוצאי תימן הפוסקים כמו הרמב"ם, אצלם אין שום דבר חדש, מסורת הפסיקה הרמבמית ממשיכה כמימים ימימה, הביאורים ברמב"ם ידועים ומפורסמים, תמיד ניתן לחלוק על הפוסק ובלבד שיהיה סיוע מהרמב"ם, אין ספקות ואין חומרות, יש הלכה פסוקה.
בנודע לדבריך
סעיך א הוא בודאי צודק, התלמוד הוא נקודת המוצא ולא פרשנויות על גבי פרשניות, שהם לא תמיד נכונות.
סעיף ב, אם הפסק התקדימי נכון, ויש ספק, והדעות שקולות, ניתן לסמוך על הכרעה מוקדמת, אבל הפוסק יכול תמיד לפתוח דיון, ולבדוק מחדש את הפסק הקודם.
סעיף ג, צירופי שיטות הוא עמארצות ולא לימוד.
סעיף ד, י"א אינו פסק אלא חוסר פסק.
סעיף ה, הפסק אמור להיות מנומק בסברותיו.
סעיף ו, הפוסק בודאי חייב להקיף לפחות את הנושא שהוא עוסק בו.
סעיף ז, לשון מפותלת מורה על חוסר בהירות וחוסר הבנה.
סעיף ח, עדיף בקיאות במקורות, אבל גם המפרשים שופכים אור על הנושא, כל אחד ממה שחננו ה'.
סעיף ט, פוסק חייב לקחת אחריות ולהיות עקבי, לא תגורו מפני איש.
סעיף י, הפוסק צריך להיות למדן, שידע להשוות דבר לדבר.
אלא שהדבר איננו פשוט כלל וכלל, כי מי יערוב לעצמו שהוא יכול להכריע בין ראשונים, זאת גם הסיבה שהתחילה להתפתח בעולם שיטת איסוף פוסקים, ושיטת החמרה, כך שכאן היא נקודת המוצא, מה האדם עושה, האם הוא מתיימר להחכים להגיע לרמה לימודית גבוהה, ואז הוא יסמוך על עצמו או על פוסק שהוא נראה לו יסודי (כמו הרמב"ם), או שמא הוא סומך על פסקי אבותיו ולא משנה בהם כלום.
אני אישית למרות שאני יוצא תימן, פוסק רק כמו הרמב"ם גם נגד מנהג אבותי, כי אני רמבמיסט משום שכך הוא פסק התלמוד, כך היא מסורת חז"ל, מנהג אבותי נכבד, אבל לא נגד התורה.
 |
|
|
