"שלום בית"

אני מניחה שנושא זה יענין את כולם, שהרי גם המלאכים היו נתקלים בקשיים מסוימים אילו נדרשו לגור במשותף עם בן זוג... כהקדמה ברצוני להביא שאלה כללית שאינה מתיחסת רק לבני זוג אלא לכל שני אנשים הנקלעים לויכוח:
איך מכריעים עם מי הצדק בויכוח?
אינני מתכונת לויכוח רעיוני בו שוטח כל אחד את רעיונותיו וניתן לאחר זמן, להכריע באופן אוביקטיבי, כונתי לויכוח מעשי.
אתן דוגמא:אם יש ביננו חילוקי דעות על מאכל מסוים אם הוא בריא לילדנו או לא, האם נאכילו בו או לא? איך נכריע?
בעצם אפשר תמיד לבדוק את הענין לגופו, אלא שכאשר הויכוח הוא מעשי אין את הפנאי לכך, ההכרעה צריכה להיות מידית. נוסף לכך פעמים רבות הויכוח הוא על דבר יחסי, לדוגמא: כמה המאכל מזיק, ובענינים כאלו כמעט לא שייך להכריע.
מה דעתכם? מצפה לתשובה מהירה.

הנושא של שלום בית הוא נושא טעון והטעינות שבו היא הרגשות שמלווים את הויכוח. לא הדיון עצמו בשאלה אם לעשות כך או אחרת, אלא מה שנמצא לצידו, או מאחוריו.
נניח שהייתם צריכים לקנות מיקרוגל לבית, והדיון היה שכלי טהור, הייתם מבררים מחירים ושיקולים אחרים ומכריעים לפי כל הפרמטרים. אז לא הייתם מגיעים לבעיה של שלום בית.
מצד שני, אפילו מיקרוגל יכול לגרום לבעיות שלום בית, כאשר מלווים את הדיון שאלות כמו: כבוד, למה לא מקבלים את דעתי, חוסר ערך, פירוש של קמצנות וכו' וכו', כיד הרגשות השליליים הטובה עליכם.
אם תנפי היטב את עצם הדיון ותבחיני בין הנושא לבין הרגשות שמסביב, תוכלי אולי לוודא מה מפריע ואז יהיה קל יותר לתת עצה נכונה. כיון שכל תחושה היא לפעמים דריכה על יבלת אחרת במערכת היחסים. מה שכואב זו היבלת.

בתחילת נישואינו היו לזוגתי תחי' ולי חילוקי דעות רבים, כמו אצל כל מי שאינו אדיש לבן זוגו. (ולא שהיום אין )

באחד מהם, שהיה די מהר לאחר החתונה, העלתה אשתי כלל הגיוני להכרעה בנידונים בהם יש לשנינו דעה מגובשת (-דרך יפה להגיד שאני צודק והשני לא מבין שום דבר. אבל שוווום דדדבבבררר:

מי שהענין נוגע לו, דעתו תגבר. לא שמבטלים את דעת השני, אך כמנגנון הכרעה , נותנים משקל יתר לדעתו של מי שהענין נוגע לו.
מעין גירסה מודרנית למה שאמרו חז"ל שבמילתא דביתא ילכו אחר דעת האשה ובמילתא דשמיא אחר דעת הגבר.

ואסיים במילתא דבדיחותא.
מספרים שפעם שאלו אשה איך היא מסתדרת עם בעלה שנודע בתקיפותו.
אמרה להם, שבדברים הגדולים הוא קובע ובדברים הקטנים היא קובעת.
שאלו אותה מהם הדברים הקטנים? אמרה, מה נאכל, מה נקנה, להיכן נלך, כיצד נוציא את הכסף וכד'.
שאלו אותה, אם כך מהם דברים גדולים? ענתה, מי יהיה ראש הממשלה, מה תהיה תוצאת מלחמת איראן עיראק, או בוש עיראק, ואפילו מה יהיה הקיצוץ הבא בתקציב הממשלה...

תן לי יבנה וחכמיה
[:-)]
אצה - צמח חסר פרחים ופירות

ובהודעה הקודמת, נותר רק לנחש מי הצועק ומי הבוכה!!!


תן לי יבנה וחכמיה
[:-)]
אצה - צמח חסר פרחים ופירות

אצת-ים,

הגיוני, כלומר הגיוני במשפחות שבהן יש חלוקה מובהקת של תפקידים בין בני הזוג.

אבל מה עם משפחות שבהם אין חלוקת תפקידים ברורה, דהיינו שני בני הזוג אחראים הן על ענייני "דביתא" והן על ענייני "דשמיא" (אגב, חינוך הילדים למשל, באיזו קטגוריה הוא נופל?)

אני מבקש לענות על שאלה שלא נשאלה.

בשנים האחרונות רווח מושג חדש: זוגיות. זה המונח שמתאר את היחסים המיוחדים בין בני הזוג, בין בעל לרעייתו.
מה שחשוב לדעת הוא שהזוגיות גדולה יותר מאשר מחלוקת כלשהי. איני בעד מחלוקות. איני ממליץ על ויכוחים. אך צריך לדעת שגם אם נקלעים אליהם, זה לא סוף העולם. אפשר לא להסכים, להתווכח, אפילו, ה' ישמרנו, לריב - אבל הזוגיות נשמרת, כי החיים מלאי מאורעות לא נעימים, והיום עובר והכל נשכח.
כפי שאומרים המטפלים בשלום בית, יש דבק מיוחד בין איש לאשתו, שנאמר "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". האהבה ביניהם מאפשרת לזוגיות להמשיך למרות אי ההסכמות.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

לא שחריתי,
אין זה חובה לעשות חלוקה קטיגורית של התפקידים. ניתן להתייחס לנקודה מסויימת. הבוקר אני יותר ממהרת ממך, אז מי יקח את הילד, הבוקר, אני צריכה להכריע. סתם דוגמה.

חינוך ילדים הוא דבר שאסור לו להשלף מהמותן. צריך לדון הרבה לפני שמגיעים למעשה. וצריכים לגבש איסטרטגיה משותפת, ויעדים משותפים, אחרת הילדים מקבלים מסרים סותרים.
אין ספק שהוא מושפע מאד מאופיים של בני הזוג, איש איש לפי אישיותו.

אך בהנחה שבאופן עקרוני שני בני הזוג שואפים למטרה משותפת בחינוך הילדים והשאלה היא איזו היא דרך טובה שיבור לו הורה, כדי להגיע לאותה מטרה משותפת.
גם בזה ניתן לפתח מודלים של הכרעות. זה יכול להיות גם מודל שרירותי. כמו עד 6 בערב אני לא אעיר לך, ומ 6 בערב אתה לא תעיר לי.
זה יכול להיות מודל מהותי/ענייני, כמו בענייני ביתא אתה מכריע ובענייני שמיא אני מכריעה, או להפך. או בנושא פלוני, נלך בדרכי, ובנושא אלמוני בדרכך.
עכשיו, זה לא מחייב שהולכים כמו ההחלטה עם הראש בקיר. ניתן לדון, להתווכח ולשכנע, ואף רצוי. הכוונה רק בנקודה הסופית של העדר הסכמה. כאשר כל אחד רואה את הדברים מנקודת מבטו, ואחר כך רואה את הדברים גם מנקודת מבטו של השני ולאחר שהבין אותה היטב, עדיין אינו מסכים עמו, אז ורק אז, נכנסים אותם מנגנונים של הכרעה, שהם כביכול אובייקטיביים, וחוסכים את המטען הרגשי ואת הכעסים הנלווים ל'כניעה'.

זה יכול להיות גם - ולדעתי פחות רצוי - גישה שונה של כל הורה. לילדים יש יכולת לגשר על "כפילות מסרים" כל עוד הם ברמה הטקטית ולא האיסטרטגית. כאשר הילד מרגיש ששני הוריו, לדבר אחד נתכוונו, יתכן ש'ישחק' בתפר שבין ההורים, ויתמרן מהכא להתם, אך בסופו של דבר יראה וירגיש שבעצם שניהם מחנכים לאותו דבר.

אני מקווה מאד שעזרתי לך, ולאחרים שמתחבטים באותו דבר.

פגית

תודה על פתיחת אשכול מעשי ומעניין וחשוב מאד מאד.

נראה, כי רוב רובם של המריבות בין בני זוג, נעוצה בהבדלה שבין בני זוג לחברות.

למרות שזוגיות זו חבירות עמוקה יותר ורציפה יותר [כל' חשבון הנפש "חברותא תמידית"], יש לשמור על עיקרון עליו שומרים בחבירות על פי רוב, והוא -----

""""""אוטונומיה""""""

כלומר -

ישנה נטיה אצל בני זוג, לראות את עצמם כנפש אחת בהתעלם מהיותם שתי נפשות שמטבע הדברים באות וחיות עם שינויים לא מועטים ביניהן.
עקב כך, ישנה דרישה לא מילולית בדרך כלל, הדורשת התחשבות מצד בן הזוג, קרוב מאד למה שאדם דורש מעצמו.

זו ה""טעות""

זו טעות. בן זוג הוא שונה.
לבן זוג מגיע שטח אוטונומי.
אם לא "התחתן/י עם עצמך".

מכאן שהקנה מידה הראשוני, אל נא תעיר לבן זוגך, מה שבאופן טבעי לא היית מעיר ומצפה מחבר, ואף חבר קרוב.
במשל האכלת ילדם, עליה מדברת פגית, הרי שעל פי האמור הקריטריון הוא כזה:
אם המעשה שהבן זוג עושה, נסבל מצד עצמו, דהיינו שלא היינו מעירים ומוחים אם היה בן הזוג זר לנו, אל נא נעיר -לפחות לא בדרך תביעה-

קריטריון זה נראה מוצלח, משקף ומזין את הדרישה הלא פרופורציונלית המעיבה על חיי בני זוג.
האם אין הרבה מריבות על: -

"למה איחרת"

"למה לא עידכנת"

"למה לא התייעצת"

"למה את/ה פזיז/ה"

"תהי' כבר רגוע/ה"

"תפסיק/י לנדנד"

"למה את/ה צריך להיות מתחכמ/ת"

"כמה פעמים צריך לקרוא לך????"

ועוד היד נטויה


נחזור נא לקריטריון ונבחן את שלל הדוגמאות שלעיל. האם רובן לא היו נחסכות מאתנו??????????????????????

אני מאמין שכן ואתם?

[כקריטריון לאיזון, ניתן לנהוג כפי שנוהגים כלפי מבוגר וגדול מאתנו במעמדו, לולא היינו מעירים אלא במקרה קיצוני במיוחד]


תוקן על ידי - יהוסף - 10/8/2002 5:03:18 PM

יוסף,

הצבעת על עיקרון חשוב ביותר: כיבוד הזולת הקרוב אליך ביותר, שותף החיים שלך, מתוך זכרון היותו אדם כמוך, והיותו זכאי לעצמאות כפי זכאותך אתה לעצמאות. ועצמאות, היינו – אחד מהדברים שלא ראוי (וברובד עמוק יותר - לא ניתן) לרכשם או לגזלם, אלא רק לכבדם. לכך קראת אוטונומיה.

עיקרון זה הוא חשוב ביותר- אך אני רואה את ישומו בצורה שונה ומכיוון אחר. ואפרט ב"נ להלן בהודעה אחרת- ביום אחר כנראה.

כהנהגה פרקטית הצעת את העצה הבאה: "אם המעשה שהבן זוג עושה, נסבל מצד עצמו, דהיינו שלא היינו מעירים ומוחים אם היה בן הזוג זר לנו, אל נא נעיר -לפחות לא בדרך תביעה".

לדידי עצה כזו יכולה להיות פרקטית במקרים מסוימים, ואולי כשמתוודעים האחד לשני בזמנים הראשונים. אך בהתקדם הזמן מתבטא העקרון החשוב עליו הצבעת בצורות אחרות.

אדם לא היה מצפה מזר לחבק אותו. ומה אם אשתו לא עושה זאת, או לא עושה זאת מספיק?

וחיוך?

ומילה טובה?

ומה עם הקשבה, והרגשה של נשיאה משותפת בעול? (שבעולם החרדי של ימינו נראה כי מעוותת לחלוטין)

אלה (ואחרים) הם מסוג הדברים, כפי שהצביעו שחרית ופנחסית, כל אחת בדרכה, שעומדים פעמים רבות בבסיס מריבות "קטנות", וחילוקי דעות שמתגלעים לחילופי דברים. הרבה פעמים הדברים היסודיים שלא טופלו כראוי הם אלה שגורמים להרבה חילוקי דעות קטנים, ופעם ב... אף לריב ממש.

*** לא ראוי להחזיק דברים "בבטן"

היום (ולאחר כ 15 שנות נסיון), איני משוכנע שתמיד ראוי להבליג כשמשהו מפריע. הרבה פעמים חוסר הערה בשם הבנה לא נכונה של "ודבק באשתו" שהביא מימוני, כדי לא ליצור מחלוקות וכו', כשהיתה צריכה להיות הערה כזו ע"י אחד מבני הזוג, יכול לגרום להיווצרות מצטברת של משקעים לא בריאים, בעוד שהערה במקומה, משחררת אותם. כיף גם להתפייס לפעמים.... :)

כמובן, שצריכים למצוא איזון שהרי לקבל כמה הערות ביום מבן זוג יהפוך את החיים לגיהנום מתמשך. וממש כשם שראוי לדעת לאיזה "עימותים" להכנס עם ילד, והרי יש הרבה הזדמנויות ביום, כך גם ראוי להשכיל לדעת לאיזה עימותים להיכנס או לא להיכנס עם בן/בת הזוג. [למשל, אם הערה תוביל לריב אז צריך להשתדל לשמור אותה לאחר כך, אך לאו דוקא לוותר עליה, או אם כבר דיברתם על זה אתמול, אז תן לעוד כמה ימים לעבור עד שתעיר שוב וכו'- בקיצור היה חכם!].

***לזכור את השותפות ולדבוק בה

אך נראה ש"ודבק באשתו", מחזיק בתוכו עקרון חשוב והוא, שנוצרה פה שותפות לכל דבר, שוות זכויות, ולכל החיים. ובשותפות כמו בשותפות, יש לתרום למען המטרה המשותפת, איש אישה כדרכו/דרכה. ישנם דברים שהם בעצם מהות כל אחד מהם (זכרות, נקביות, כח פיזי, רחם, הנקה ועוד), וישנם דברים שהם אינדיבידואלים ויחודיים לאופיו של כל אחד מהם. בכל זה יש להתחשב.

אוטנומיה משמעה לא רק זכרון עצמאותו היסודית של השותף, אלא גם מה אופיו, חוזקיו, חולשותיו, רצונותיו וכו', והתחשבות מירבית בהם.

אם זוכרים שזו שותפות חיים, הרבה ניגודי אינטרסים נופלים מאליהם. אך שני בני הזוג צריכים להטות שכם.

***לשאלת פגית

פגית שאלה משהו שונה מעט מכל מה שרובנו השבנו. פגית התייחסה לישוב חילוקי דעות בפרטים קטנים יחסית. לדידי, הצביעו בוגי ואצה על העקרון הנכון ועל ישומו הפרקטי החכם. בוגי הצביע על עקרון התיחסות למצבים שונים שאת עקרונם חילק לשלשה, ואצת הציע חלוקת תפקידים משתנה הקשרית, ושפרקטית, לו יוגדרו כללי קבלת החלטות בין בני הזוג, יוכלו לחסוך רבים מחילוקי הדעות ביניהם. נראה כי שילוב של ישום מעין זה לפי צרכי כל זוג, בשילוב עם עקרונות התשובה-פעולה של בוגי, עשויים לפתור בעיות קטנות רבות, ביחוד כשאין זמן לברר דבר זה או אחר, וצריכים שיפוט מהיר.

אור -

הנושא של שלום בית הוא הנושא שלרובנו יש בו יותר נסיון מאשר בכל תחום אחר, ואולי משובשים ולא מסודרים בו יותר מכל תחום אחר.

נסחו נא פתרונות קלים ובפסקאות קצרות, כי זה רוב האדם.
יישר כוח

הנישואין והגירושין ביד הלשון.

מחויבות מוחלטת לשמור על לשון בלתי אגרסיבית (כמדובר באשכול אמנות הביקורת), גם אם היא מאחד מבני הזוג תהיה זו האשה או יהיה זה האיש, תמנע מריבה המביאה לידי גירושין.
לכועסים, לביקורתיים ול'מחנכים את כל העולם', אמנם קשה לעמוד בזה, אבל עם מחויבות מוחלטת לכך, ניתן לעמוד במשימה ולשמור על חיי נישואין נוחים.

המחויבות הזאת אל צריכה דווקא להתחיל מיום הנישואין, בכל יום שהיא תתקבל היא תתחיל לעבוד. וודאי שככל שההרגל הקודם משפיע, העבודה קשה יותר. אבל לא מצאתי עצה פשוטה וטובה יותר וכמאמר חז"ל 'לא מצאתי לגוף טוב משתיקה'.

ישנם מחירים לשתיקה זו, אבל המחיר היקר הוא רק בהתחלה. זה כמו עם מכשירים טכנולוגיים זה נהיה זול יותר עם הזמן, עד שזה הופך לטבע שני.

אוף, אני נשמע כמו ספר מוסר, אבל הדברים נכונים.

אחת הבעיות בשלום בית היא הגדרת התחומים
מהו התחום הנבדל ומהו המשותף
מהו זכותו של כל אחד לגבי ענין משותף

לא עלי המלאכה לגמור
אל נא יהיו הפועלים עצלים

תוקן על ידי - יהוסף - 11/20/2002 5:35:25 AM

נולד אצלי ספק לגבי שוויון חלוקת המטלות בין בני זוג, אם ההריון, הלידה וההנקה שאינן שייכות מציאותית אצל הגבר, זוקפות נקודות זכות לאשה שעל האיש להשלים את אותו העמל, או שמאחר ומציאותית נועדה האשה לכך, מוטל על האיש רק התמיכה הנדרשת לעמל אבל לא עמל מקביל?