הסנדלר "הנסתר": בין ביוגרפיה למיתוס חרדי בן זמננו

... ואני אל הים. החוף הפראי שומם, זרוע צוקים. יושב על סלע ובוהה לעבר הגלים...

והנה מישיאנקל, הסנדלר. כמטחווי קשת ממני, בודד כמוני על סלע ובידו חכה. אני מתקרב אליו בצעד מהוסס. הוא איננו מבחין בי. שקוע במחשבות, אינו זע. אני מיטלטל בין תמהון לדאגה. הזקן החביב, הצנום. מעולם לא ראיתיו ללא תנועה. תמיד רץ, מדבר בהתלהבות, מכה בפטיש הסנדלרים במרץ של צעיר, מתנגן בקולו הצרוד ניגון מתוק של חזרת הש"ץ, שלעולם ימשיך להתנגן באוזני.

והנה הוא שקט ללא תנועה, נועץ מבט בוהה אל הגלים, עיניו תרות אחר חפץ יקר שאבד במצולות, שפתיו דובבות. אני יודע שהוא מחבבני. חיימקה, בן הרב, הוא קורא לי. עיניו צוחקות כתמיד כשהוא מגלה את נוכחותי.

אמא באה בטענות על אבא. לשם מה עליו להשכים באשמורת הבוקר ולהתפלל עם הדיין הישיש ועם מישיאנקל, לטבול בימה של יפו לפני התקיעות בראש השנה, ולהתעלם מן הילד, זה אני. מוטב היה אליבא דאמא להתפלל עם כל הקהל. שהרי רב של בית הכנסת היה אבא, ולא נאה לרב שיזניח את הבעלי בתים. אבא ממשיך כדרכו לעיין בגמרא, ואינו עונה.

"למה אתה דג דגים, מישיאנקל", אני שואל. מישיאנקל מצחקק לעצמו. "דגים לשבת. מצווה".

אני נזכר ששמעתי פעם מאבא, שמצווה לאכול דגים בשבת כדי לתקן נשמותיהם של צדיקים שנתגלגלו בדגים.

"למה נתגלגלו נשמותיהם של צדיקים רק בדגים, מישיאנקל?" מישיאנקל ממשיך למלמל לעצמו, אינו מפנה לעברי כהרגלו את מבטו הטוב, המחייך. "משום שהים איננו מקבל טומאה. כאן הכל טהור". מבטו ממשיך לתור את הגלים, כמנסה לחשוף את שהם מכסים מפניו.

"הגם יונה הנביא התגלגל לדג?", אני ממשיך לחקור את מישיאנקל. "כן, חיימקה, בלווייתן שבלע אותו". "אבל הוא הצליח להימלט. ה' ציווה עליו להקיא את יונה אל החוף", אני מקשה. בעיני האחת מבצבצת דמעת צער, ובעיני האחרת דמעת כעס. מישיאנקל אינו עונה. מבטו רציני, דואג, ממשיך לתור את הגלים.

ריח טוב עולה מן הים, ריח מלוח ורטוב עולה במשבי רוח רכים, מפויסים, המנגבים את דמעותי המלוחות. הגלים הזועפים נעלמו, השמש נוטה אל האופק, לצד דרום, הים בוהק. דגיגים מקפצים מנצנצים בברק האור המסנוור. עליז שם למטה, שלווה של שאננות, משוחררים מדאגות של עולם היבשה...

והנה נחרד מישיאנקל ממקום מושבו. צעקה מתפרצת מגרונו. "חיימקה, בוא מהר, החזק עימי את ידית החכה. חזק יותר, משוך, למען ה', משוך...".

מישיאנקל ואני מושכים עד כלות את החכה, אנו נמשכים בכוחות אדירים אל המצולות, הקרקע התחוחה בוגדת באחיזת כפות רגלי. כנוצה קלה אני נמשך אל הגלים. "אל תרפה", זועק אלי מישיאנקל. "הגיעה השעה. הוא בא..." אני מושך, נמשך בכל כוחי. מלים חסרות משמעות יוצאות מפי מישיאנקל. אני מושך ומושך. משום מה אינני מתירא מן המים העמוקים, ואינני שם לב למלים חסרות המשמעות שמישיאנקל חוזר עליהן שוב ושוב. השמש נוטה לערוב ואנו נמשכים אל המצולות. ובלבי אין פחד. אני חש ביד נעלמה האוחזת בנו בכוח אדירים, אנו מושכים אך נמשכים מטה. גלים גועשים מעל לראשי, אין ידי מרפות מן החכה. מישיאנקל, אף הוא מושך וממלמל, מושך וממלמל, בשארית כוחותיו. אינני חש עייפות כלשהי. אני נילווה אל מישיאנקל, בוטח בו משום מה.

שקעה החמה ואנו מושלכים על החוף, שרועים על גבינו, באפיסת כוחות. אני שכוב לצד מישיאנקל, חסר רגשות כלשהם. מישיאנקל בוכה. "החמצנו את השעה", הוא מדבר אל עצמו בקול חלוש. "הוא לא בא, לא אכשר דרא". "מי לא בא, מישיאנקל?" "הוא, המשיח, טיפשון. יונה שהתגלגל בדג בא ונעץ שיניו בחכה. הוא קרא לנו. הכל אבוד". מישיאנקל ממרר בבכי. צינה קלה חודרת מבעד לבגדי הלחים. ירח פגום, אדמדם, תלוי מעלינו, אדיש. אורות כרך חוורים אינם מפריעים את הדממה.

לימים יצא שמעו של מישיאנקל ברחבי העולם היהודי. גם החזון איש היה טורח ומשכים לפתחו, לקבל ברכה, והיה מסתודד עימו על ענינים שעם ישראל תלוי בהם. יהודים היו ממלאים את הסימטה הצרה שלנו, באים לקבל את עצתו וברכתו. בשמחת תורה שלפני מלחמת ששת הימים הלך מאיתנו לעולם שכולו טוב, לא לפני שהותיר אחריו מכתב נחמה. ציווה שלא לפותחו עד לאחר הפס. בו חזה את נס הגאולה."

יש כאן אם כן שלושה נושאים לכל הפחות.

א. דמותו של הסנדלר. הביוגרפיה שלו, ולו בראשי פרקים, ואין בידי. מי היה מישיאנקל? ושאלה שברור שאציג: האמנם עמד איתו החזון איש בקשר? באלו נושאים הסתודד עימו?

ב. העיסוק המיסטי בהבאת המשיח. אם הסיפור אמין, נראה כי הסנדלר היה רווי בתקוות משיחיות עזות. נראה גם שהיו לו חויות מיסטיות מסויימות, או שהיה מפרש את המציאות כגילויים מיסטיים. אחרת, כיצד טען שיונה מצוי בדג שכמעט הוציא מן הים? שאלה נפרדת היא אם הלך להביא דגים לשבת או לשבת של משיח. וממילא יש לשאול, לפי דעתו, כיצד חשב ששליית הדג תביא את הגאולה?

ועוד שאלה זוטא. לפי הסיפור לא ברור כמה זמן היה הילד בים. אם היה מן הבוקר, מתי התפלל הצדיק הסנדלר מנחה? ושמא העיסוק בהבאת המשיח דוחה את תפילת מנחה, כי העוסק במצוה פטור מן המצוה, או שדעתו לא היתה מיושבת לזה, ופטור היה מעיקר הדין? (וכמובן יש כאן חילוק ברור בין ה"מתנגד" לבין ה"חסיד" או המקובל).

ג. כיצד התרקם המיתוס סביב הסנדלר בזמננו? כיצד הפך היהודי הזה ל"נסתר" שהכל מרוממים אותו? זו כמובן לא שאלה עליו, אלא על החברה שלנו. הזדמנות להתבונן בעצמנו, ללמוד, ואולי לתקן משהו...