המופת הבודהיסטי

איני יודע מה המקור. אבל מקובל לטעון שצדיקים זוכים, וגויותיהם נשארות שלמות לאחר מותם, שלא כמו גויותיהם של סתם בני אדם כידוע.

התופעה אינה ניתנת לאימות פשוט, משום שאסור לפתוח קבר, גם לא למטרת מחקר מדעי כדי לבדוק את אמיתותה של טענה זו, שיכולה לכאורה לחזק מאד אנשים באמונתם - אלו שמזדקקים לזה.

אמנם, יש סיפורים רבים על קברי צדיקים שנפתחו מטעמים שונים, עקב אונס של השלטון וכיו"ב, ואז נדהמו העומדים לגלות שהגוף נותר שלם כביום הפטירה.

והנה, פתאום מתברר שסגולה זו אינה נחלתם של בני ישראל לבד. הסיפור הבא הופיע בניו יורק טיימס. האחריות - עליו.

נס בודהיסטי - או רמאות?

"נס קרה בסיביריה", מבטיח העיתון. כיצד? בשנת 1927 מת מנהיגם של הבודהיסטים של רוסיה. זה היה מאד מרשים. הוא קרא לתלמידים לבוא אליו, נפרד מהם, סידר את רגליו בתנוחת הלוטוס הידועה לכל לומד יוגה, והחל לבצע מדיטציה. וכך מת.
אבל לפני מותו הוא ביקש מן התלמידים שיחזרו "להציץ בגויתי" לאחר 30 שנה.
שמו, דרך אגב, הוא דשי-דורזו איטיגילוב. הוא היה הלאמה ה-12 של פנדיטו המבו, והאריך ימים עד לגיל 75 שנה.

לבודהיסטים לא היו חיים קלים בימי הקומוניזם, ובמיוחד בימי סטאלין (למי כן?) אבל לאחר 30 שנה, או אולי רק 28 שנה, הם חזרו לבית הקברות של הלאמה. הם פתחו את הקבר, וגילו את הגויה שלמה כמות שהיתה.
אם אצטט שוב מהעיתון: "גויתו של איטיגילוב עדיין היתה בתנוחת לוטוס, עדיין היתה שלימה לגמרי, בניגוד לצו הטבע".
הבודהיסטים חזרו וקברו את הגויה, בקבר לא מסומן. אולי זה משמעותי, אך הם מילאו את הארון במלח.
הסיפור עבר כנראה מפה לאוזן, עד שהגיע ללאמה צעיר בשם בימבה דורז'ייב. הוא מצא את אמגלן דבייב, בעצמו בן 88. אמנם אמגלן לא היה בקבר ולא ראה את המראה, אבל חותנו, שמת בינתים, היה שם.
דבייב הוביל את בימבה לקבר. וב-11 בספטמבר פתחו אותו מחדש. זה היה 75 שנה לאחר מותו של הלאמה. היו שם 12 עדים, ביניהם שני פתולוגים וגם צלם. את הקבר עצמו פתחו שני לאמות, שהיו מצויידים במסכות של חדר ניתוח - השפעת הקידמה.
ומה הם מצאו?

את הגויה שהיתה עדיין שלמה.

אחר כך עשו חגיגה שלמה מהסיפור. הלאמה החדש של רוסיה מיקם את הגויה במנזר בודהיסטי, ושם היא אמורה להישאר, מאחורי מסגר ובריח.

הניו יורק טיימס מביא מתולדות חייו של הלאמה, אבל קשה להניח שהן מעניינות מישהו פה.

בקיצור: מדוע הגויה לא התפוררה כפי שאמור לקרות תמיד?
ולדיסלב קוזלצב, שהוא כנראה פתולוג ברוסיה, ניסה להציע הסברים מדעיים. ראשית, המלח. למרות שהמלח יכול רק להאט את התהליך ולא לעצור אותו לגמרי. שנית, המלח אמור היה להתווסף רק אחרי כ-30 שנה (אבל לזה לא צריך להאמין, כמובן).
שנית, סוג האדמה ומצב הארון משפיעים על התהליך.
לקוזלצב היה עוד רעיון, שבעיני נראה משונה עוד יותר. הוא טען שללאמה היה גן מיוחד שמנע את התפרקות המבנה של התאים.
"ואולי חנטו אותו איכשהו", הציע בנוסף. זה כבר נשמע יותר סביר, למרות שאין על כך שום מידע.

ההסבר הבודהיסטי הוא שהלאמה "הגיע למצב קיום מוגבר באמצעות מדיטציה, שמכנים אותו "שוניאטה". או: ריקנות".

עיתונאי שביקר במנזר ראה את הגויה מסודרת. הגוף לבוש בחלוק מוזהב, עם חגורה כחולה. העינים עצומות. הפנים נראות מטושטשות. האף מזכיר את התצלום שיש ממנו משנת 1913. הידים גמישות, הציפורנים קצוצות, העור רך. ראשו מכוסה בשיער מסופר קצר.

מה דעתכם?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

בוגי,

לעובדי ע"ז אני מוותר.

הרי אנחנו כל עוד אנו זקוקים לכלי עזר להתקדמותנו ונותנים להם איזו שהיא חשיבות יתר, הרי גם זה נכלל ברעיון הע"ז.

כל עוד איננו מסוגלים להתנער מהשפעת אסוסיאציות, אנחנו בעצם בני ע"ז בדרגה מסוימת.

אבל הטענה היא על המנצלים את החלשים ומנציחים את פרימיטיביותם כדי להתעשר מזה! איני מבין איך מדינה הקוראת לעצמה נאורה מרשה כאלו תופעות? כמו שיש חוק לאסור "ידועה בציבור" המתפרנסת מעריות, כך דרוש חוק לאסור את אלו המתפרנסים מעבודה זרה. [כן יש לאסור את העיתונים הצהובונים המתפרנסים משפיכות דמים.]

שני לוחמי הלח"י, אליהו חכים ואליהו בית צורי ז"ל שהתנקשו כידוע בימי מלחמת העולם השניה בלורד מוין ימ"ש נתפסו ונתלו במצרים.
לאחר חתימת הסכם השלום גופותיהם הועברו לישראל וכשהם הוצאו מהקבר גילו שהגופות נשארו שלמות לחלוטין. יצחק שמיר ראה אותם בשדה התעופה ואמר שהם היו "יפים כביום שבו הוא שלח אותם למשימה".
אני מספר זאת יותר לזכרם ופחות בגלל שאני חושב שיש לכך קשר למידת צדיקותם.

קראתי פעם סיפור על ר' אלעזר בנו של רשב"י (שכידוע היה בעל גוף) שהוא היה נוהג לחתוך בסכין חלק מכרסו ולבדוק אם היא מרקיבה. ככה הוא ידע על מידת צדיקותו. האם מישהוא יודע מה מקורו של סיפור זה?

שואל,

סיפור הראשון מדהים. השני פחות ואיני יודע מקורו!

ידועות עובדות על כמה וכמה בני אדם -מפורסמים יותר ומפורסמים פחות- שגוויותיהם לא הרקיבו.

אומרים שיש גם אנשים שהעיטושים לא עוקצים אותם!

וטו

אני מאד מבקש סליחה על שאני מכניס קורטוב של פוליטיקה, אבל ראיתי משהו מדי טוב, בכדי להשאיר מחוץ לפורום.

בוואי-נט קראתי תגובה מאת חן חיפה, בה נאמר:
"שימו לב למשהו מענין. מאז ההישג של שינוי בבחירות ומאז שהתרבו הדיבורים על ממשלה ללא המפלגות החרדיות, הגשם לא מפסיק לרדת והכנרת להתמלא. מישהו שם למעלה כנראה אוהב את זה."

וכבר ציין היעב"ץ רבי יעקב עמדין בהגהותיו לספר הקבלי עבודת הקודש לרבי מאיר גבאי ממגורשי ספרד (מהד' ירושלים ח"א עמ' קנב)שהתופעה מצויה בין ביהודים ובין בגויים! וזה לשונו: אמנם נמצאים לפעמים מתים שאינם נפסדים ומתעכל גופם בכמה שנים לא לבד כמו שכתוב בתלמוד [בבא מציעא פד, ב, ששם מסופר על גופתו של רבי אלעזר ב"ר שמעון בן יוחאי שגופו נשאר בעליה שנים רבות בלי קבורה ובלי רקבון] וזולתו אלא אף בדוורת הללו ולא לבד בישראל אלא גם במלכי אומות העולם הכשרים כמו שכתוב בצמח דוד.

הספר 'צמח דוד' הינו ספר היסטוריה משל התוכן רבי דוד גנץ שהי' תלמידו של הרמ"א [רבי משה איסרליש] והמהר"ל מפראג, ושם בסוף חלק שני (מהדורת ברויאר מאגנס עמ' 415) הקיסר רוולפוס ירום ה' הודו חידש את קברי המלכים אשר בפראג...אשר מפני זה הוציאו את המלכים מקברם. ובין המלכים האלה היו קיסר קראלוס הרביעי שכבר מת בשנת ה' אלפים קלח אלף שע"ח לנוצרים שמזמנינו זה הוא רי"ב שנים והמלך לעסלא שמת בשנת רי"ח אלף תנח לנוצרים שמזמנינו זה קמ"ב שנה. ושני מלכים הנזכרים עדיין היו גופם קיים ושלם ולא חסר מהם מאומה ושרים רבים משמשו בהם ולקחו ידיהם בידם ורוא אותם למאות ולאלפים. גם הגאון מוהר"ר חיים כהן והקצין ראש הקהל כמר יודא כץ...העידו שראו כזאת במו עיניהם היום ד' ד' אלול שמ"ט אלף תקפט לנוצרים".

הפילוסוף האמריקני ג. ג'יימס (אחיו של הסופר ויליאם גיימס) חיבר ספר בשם "החוויה הדתית לסוגיה" תורגם לעברית כמדומני בהוצאת שוקן.
ספר קצת ישן אבל מדהים.

ג'יימס מביא עדויות של דמויות נוצריות כמסיח לפי תומו ובונה על סמך עדויות אלו ניתוח מדעי של החוויה הדתית.
מה שמהמם את הקורא היהודי הוא הדימיון בין עדויות אלו כולל המופתים, וה"חאפן מלאכים" ושאר דימיונות וחויות דתיות שאנחנו סבורים שהינם עניין יהודי.

ספר חובה- פוקח עיניים ומכניס לפרופורציות נכונות את כל סיפורי המופתים והמיסטיקה.

תוקן על ידי - מוישהגרויס - 2/24/2003 12:22:58 AM

מוישה גרויס

איני יודע מדוע הבאת את האיזכור של הספר המופלא של ג'יימס בהערת שולים לנושא אחר.

ניתוח מרכיבי החוויה הדתית על פי ג'יימס הוא נושא מרכזי, בעיני, וראוי להקדיש לו אשכול בפני עצמו.

(אפילו תיכננתי לעשות זאת מזה זמן רב, וכרגיל, לא התאפשר. אם תעשה זאת אתה - ואני מפנה אותך לאותו תיאור של "נביא" בריטי כמדומני שיוצא בשצף קצף נגד עיר חטאים, ורק לאחר התפרצותו הוא מנסה לברר מה רע שם, ומגלה איזה סיפור בהיסטוריה של העיר, ואומר לעצמו: כנראה, זהו זה...). זו דוגמא פעוטה לנושא החשוב שממחיש לנו כי בעל החוויה עצמו צריך להתמודד עם הפרשנות שלה לאחר שהוא מסיים את החוויה. (ועדיין לא נגענו בעיבוד החוויה שמתבצע על ידי אישיותו שלו, כפי שנרמז בכמה אשכולות כאן).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו