ביטול ברוב (פילוסופיה של ההלכה)

פשקוויל מצחיק שהתפרסם בבני ברק עורר אותי להגיב בפורום שכן. איני רוצה להטריח על חברי הפורום הנוכחי בסיפור רכילותי, אך יש בו דברים מעניינים שהסיפור מעורר.

וזה תוכן הפשקוויל בקיצור: מעשה באדם שקנה אתרוג, ואחר כך נודע לו שבעל הפרדס התערבו לו אתרוגי ערלה עם אתרוגים כשרים, בשיעור שיש בו ביטול (כלומר, מצד ההלכה, כפי שיוסבר בהמשך, התערובת כשרה). הקונה הקפיד על שנאלץ להשתמש באתרוג שבא מתערובת שהותרה על סמך ביטול, ולא מאתרוגים שלא התעוררה לגביהם שום שאלה שהיא.

הרעיון שעומד כאן ביסוד הביקורת הוא: לא ראוי לסמוך על ביטול ברוב.

כדי להבהיר את הנושא, אסקור, בקיצור רב, מהו ביטול ברוב, את הגישות השונות אליו, ואת התפיסות האונטולוגיות והאטיולוגיות שעומדות מאחוריו.

לעצם הדין:

יש דברים מותרים באכילה. יש דברים אסורים. מה יקרה כאשר דבר אסור באכילה נפל לתוך מספר רב של דברים מותרים באכילה? למשל, תפוח עץ של ערלה (שגדל על העץ בתוך השלוש השנים הראשונות לגידולו בקרקע), שהינו איסור הנאה, שנפל לתוך 20, או 30, או 200, או אלף אלפי תפוחים אחרים, ולא ניתן למצוא אותו?
יש שתי אפשרויות יסודיות כיצד לנהוג:
א. אפשר לאסור את כל התערובת, שהרי מי שאוכל תפוח אחד עלול לאכול את התפוח האסור, והרי צריך להימנע מאכילת איסור, אפילו ספק איסור.
ב. אפשר להתיר את כל התערובת, שהרי אין זה מסתבר לאסור מספר גדול של תפוחים בגלל תפוח אחד.

הרעיון השני הוא שקובע להלכה. והוא נקרא "ביטול ברוב".

בפועל, חכמים נתנו לדבר גדרים. ראשית, מה היחס בין האיסור המועט לבין הרוב המותר? צריך לפחות 60 כנגד האיסור, ובמקרים יוצאי דופן בחומרתם, כגון ערלה, תרומה ועוד, צריך מאה או מאתיים לפחות של התר כנגד איסור.

יותר מכך, יש מחייבים לקחת תפוח אחד, כלשהו, מתוך התערובת ולהשליך אותו, כדי לא להנות מן הערך הממוני של התפוח שהתערב. יש בשולחן ערוך שיטות שסוברות שאין לאכול את כל התערובת יחד, שהרי האיסור ייאכל בכל מקום שהוא, ולכן יש לחלק את התפוחים בין כמה אנשים, או להשאיר את התפוח האחרון ולזרקו, ועוד.

פרופסור יוחנן סילמן, שהינו יהודי שומר מצוות שלמד בפוניבז', העלה רעיון מקורי לביאור הגישות השונות לענין תוצאת הביטול ברוב.
הוא סבור כי יש כאן שתי גישות עקרוניות למצוות, ולאיסור ולהתר. גישות שמצויות כבר בגמרא.

גישה אחת באה לידי ביטוי באמרה המפורסמת "וכי אכפת לקב"ה אם שוחטים מן העורף או מן הצוואר? לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות" (מצוטט בע"פ, כנראה לא במדוייק). לפי גישה זו, האיסורים ההלכתיים אינם ענין שבמציאות. זו הגדרה שההלכה קובעת, ולכל הגדרה יש תנאים לחלות.
השיטה השניה רואה את האיסור כמשהו במציאות. כתכונה פיזית או מטפיזית, על כל פנים יש לה מעמד אונטולוגי (מציאותי).
לפי הגישה הראשונה, אין שום דבר מפליא בביטול ברוב. הקב"ה נתן את דיני האיסורים כדי לצרף את הבריות (לחנכם). במקום שהחינוך יושג באופן אחר, האיסור בטל, מסולק. שם התואר "כשר" או "אסור באכילה ובהנאה" חל או עובר לפי דרישות ההלכה, ואי אפשר לזהותו במיקרוסקופ.
לפי הגישה השניה, לא ניתן באמת לבטל את האיסור. משל למה הדבר דומה, לתפוח שיש בו רעל שהתערבב עם תפוחים אחרים. אפילו יהיו שם מיליונים, או כל מספר שתאבו בנפשכם, הרעל עדיין נמצא. מי שיאכל את כל התערבות יאכל ודאי רעל - וימות.
גישה זו מצויה בגמרא באמת לגבי רעל. במסכת חולין מובא מעשה בנחש שנגס באבטיח, וחכמים הניחו שרעל נשפך מפיו לתוך האבטיח. עשרה אכלו מן האבטיח. לתשעה לא קרה כלום. העשירי הניח ש"לי זה לא יקרה", טעם - ומת מייד.
מכאן ניתן להרחיק הלאה, ולהסיק כי מי שיש לו מיקרוסקופ "רוחני", יהיה מסוגל לזהות את האיסור ששורה על התערובת. ואכן, יש סיפורים כאלו...

ומה יקרה למי שבאמת אכל את התפוח שהתבטל? או אכל איסור גמור?
שוב, יש כאן שתי גישות למצוות.
לפי הגישה החינוכית, מי שאכל דבר איסור הזיק לעצמו מבחינה פסיכולוגית. עליו לעשות תשובה כדי לתקן את הנזק.
לפי הגישה המציאותית, מי שאכל דבר איסור הזיק לעצמו בפועל. יש רעל "רוחני" שמסתובב עכשו בתוך מערכות גופו או נפשו. כיצד מסלקים את הרעל על ידי תשובה? נס.

יש לשים לב כי הסיפור מעורר נושא נוסף, החומרות. מה מעלת ההידור בהימנעות ממה שמותר על פי דין. אבקש לא להתייחס לנושא זה כאן. אני מתכנן לפתוח לגביו אשכול אחר!

*** תוקן על פי הערת חכם, כדי לסלק את המוץ ולהשאיר את העיקר ***

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

תוקן על ידי - מיימוני on 10/12/2002 8:44:04 PM

יהוסף,

לא כ"כ מובן  הקשר לספר , אבל הוא נקרא "תורה והגות" - לקראת פילוסופיה של התורה , מאת זאב פלק  , ירושלים תשס"א . מעניין כשלעצמו . קרוב ברוחו לפורום .

מחלוקת האם מותר בכלל לאדם להחמיר על עצמו כנגד ביטול ברוב:

פתחי תשובה יורה דעה סימן קטז ס"ק י

(י) מחמירים - בגליון יו"ד של אא"ז הרב ז"ל מ"כ וכן אם נפל איסור בכלי שני או בכ"ר ויש ס' ומכל כה"ג ולהרחיק עצמו מכל דבר כיעור מצוה היא עכ"ל או"ה סוף כלל נ"ז. וצ"ל דאף שכתב הרמ"א ולא נמצא הדין בפי' כו' לא יאכל ממנה. א"כ משמע דהא בכ"ש או ביש ס' דנמצא בפירוש אין להחמיר. היינו שאין החיוב על בעל נפש להחמיר. אבל מ"מ אם רוצה להחמיר גם בזה מצוה היא ועיין בש"ך לעיל סימן י"ז סק"ח ועמ"ש בסימן י"ח סק"ט. שוב ראיתי בסולת למנחה כלל ע"ו דין ח' שכתב בשם תורת האשם דמי שרוצה להחמיר לנהוג איסור בדבר שלא מצינו שהחמירו אמוראי כגון מה שנתבטל בששים או בכלי שני הוי כמו אפיקורסות ויצא שכרו בהפסדו ודלא כמ"ש או"ה סוף כלל נ"ז עכ"ד ע"ש:

וגם לינק לאשכול שדן בנושא קרוב.
באשכול הזה טענתי שישנם אכן שני סוגי איסורים, כאלו הקיימים רק בבחינת כל אימרת אלוקה צרופה, וכאלו שאכן יש להם גם קיום ממשי.

בכל מקרה נראה שהדבר שנוי במחלוקת ראשונים. וגישת המהר"ם מרוטנבורג (כנראה הושפע מחסידי אשכנז) הייתה קיצונית לכיון שהכל או כמעט הכל הינם איסורים מציאותים, איני זוכר כעת את המקור המדויק לדבריו אשתדל להביאו בהמשך.

יש טענה מעין זו גם בחזו"א שמי שאינו מסתמך על היתרי חז"ל יש בו אפיקורסות, אנסה לחפש בל"נ מאיר

יש סוגיה שבגמרא שבה, לפי מיטב זכרוני, נחלקו רב ושמואל. אחד מהם נהג איסור, והשני איים עליו שאם לא יאכל (או ינהג היתר), יכתוב עליו שהוא זקן ממרא. ניסיתי לחפש בפרוייקט השו"ת, אבל לא מצאתי. אולי זה היסוד לחזו"א הנ"ל. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

"יצחק בר שמואל בר מרת' נחת לנציבין אשכח רבי שמלאי הדרומי יתיב ודריש רבי ובית דינו התירו בשמן.  שמואל קביל עלוי.  ואכל.  רב לא אכל.  א"ל שמואל אכול דלא כן אנא כתיב עלך זקן ממרא.  א"ל עד דאנא תמן אנא ידע מאן עירער עליה רבי שמלאי הדרומי מהו מר ליה בשם גרמיה לא בשם רבי ובית דינו.  ואטרח עלוי ואכל". (ירושלמי שבת פ"א ה"ד)