"מטפחת ספרים" - היעב"ץ ויחסו אל הזוהר

הוצאה זו הנה צילום של דפוס "ה' מיכל וואלף בלבוב" שנת "לא בא כבושם זה אך הפעם" לפ"ק (= 630)

כפי שמופיע בעמוד השער.

[מענין, בעמוד השער מופיעה שנת ההדפסה בגי' כנ"ל שעולה למנין 630 = תר"ל. ועפי"ז מופיע ב"אוצר החכמה" בחלון הפרטים הביבילוגרפיים, שנת הדפסה – תר"ל  אולם בספר עצמו בתחילתו מופיע "פתח דבר" מאת המדפיס וואלף, שם הוא חותם בהזכרת התאריך "ביום א דחוה"מ בחג הסוכות זמן שמחתנו תרל"א לפ"ק" וכן מופיע בפתיחת הספר אחר דבריו של המדפיס מאמר קצר על תולדות המחבר מאת אהרן דארנצווייג שגם הוא חותם "לבוב בחוה"מ סוכות תרל"א לפ"ק" ובעכצ"ל שאת עמוד השער הכין קודם שסים כל ההכנות האחרונות להדפסה. או שלא דק בחשבונו, ויתכן שכוונתו עם הכולל. עכ"פ ברור שהספר לא יצא מתחת מכבש הדפוס לפני י"ז תשרי תרל"א]

במאמר המופיע בפתיחת הספר ונושא את השם "תולדות המחבר" מאת אהרן דארנצווייג  כתוב שהריעב"ץ הדפיס את הספר באלטונא תקכ"ח כלומר בהיותו בגיל 70 בערך. (כפי הכתוב באותו מאמר, שנת לידתו של היעב"ץ היא תנ"ח.) בשיא פרסומו, לאחר שהעמיד תלמידים רבים,  כיהן ברבנות אמסטרדם והתפטר ממנה. ולאחר שכבר הדפיס ספרים רבים ביניהם חיבורו על הטור "מור וקציעה" וכן ספר השו"ת שלו "שאילת יעבץ". באותם ימים היה מקובל לרב חשוב, פוסק בעל סמכות, מגדולי הדור. (דעתו היתה נחשבת מאד, רבנים וחכמים רבים מכל קצוי ארץ היו שולחים אליו שאלות בהלכה, בביאורי סוגיות, ועוד. כניכר בעיקר מתוך שאילת יעב"ץ שלו).

חשובה ביותר היא העובדה שהיעב"ץ נודע כחכם בקיא בתורת הקבלה ומאמין בקבלה בכל מאודו. הקבלה תפסה אצלו מקום חשוב ביותר, וזה ניכר בכל ספריו כולל ב"מטפחת" ובעיקר בסידורו עמודי שמיים / בית אל. שם האריך הרבה בביאור עיקרי תורת הקבלה ובכוונות ויחודים עפ"י קבלה.

לצערי אין כרגע תח"י את המטפחת מדפו"ר. שכידוע הדפיסו היעב"ץ בעצמו בבית הדפוס הפרטי ששכן במרתף ביתו, כמו את מרבית ספריו. גם אין תח"י את ההוצאה החדשה יותר שנדפסה בארץ ישראל בעשורים האחרונים, בה הוגהו שגיאות רבות ופוענחו ר"ת קשים.

הנושא העיקרי של הספר הוא ביקורת על ספר הזוהר וקביעת זהות מחבריו וזמן החיבור. למיטב ידיעתי היעב"ץ הוא הראשון שכתב ספר כזה העוסק בביקורת שיטתית של ספר הזוהר. ה"מטפחת" אכן נחשב לספר היסוד במחקר הזוהר. וגם החוקרים המודרניים בני זמננו כגון: שלום, התשבי, ועוד התבססו עליו רבות, ואף אימצו ממנו את שיטות הביקורת שלו כלפי הזוהר.

המניע של היעב"ץ לחיבור הספר, כפי שכותב בפתיחה וגם בכ"מ בגוף הספר, היה חששו מפני שימוש לרעה שעלולים לעשות בספר הזוהר פורצי גדר למיניהם. כפי שהתרחש בדור שקודם ליעב"ץ עם שבתאי צבי. אף בזמנו של היעב"ץ עדין היו קימים בעולם כת הפראנקיסטים הם ספיחי השבתאים. אמנם בשנת חיבור הספר כבר נכחדו כמעט לחלוטין מן העולם. גם תנועת החסידות החלה באותו הזמן להתנוצץ בעולם, והיעב"ץ חשש מכך, כפי שכתב במטפחת.

ספר המטפחת לכל אורכו אינו חד משמעי בנוגע לזהות המחברים וזמן החיבור. הוא מחלק את ספר הזוהר למספר רב של חלקים. חלק קטן מתוך הזוהר, המשובח יותר – לדברי המטפחת – מבחינה לשונית ותכנית, הוא מסכים ליחס לכל המוקדם לדור אחרון של אמוראים, שהיו בידיהם שמועות בשם רשב"י , או שנגלה אליהם רשב"י ברוה"ק ולמדם מה שלמדם. אך חשוב להדגיש שאף הנחה זו לא מופיעה במטפחת בנימה וודאית אלא בדרך אפשר. ישנם שלבים בספר בהם הנחה זו היא המובילה, וישנם שלבים בהם הוא נוטה ליחס אף חלק זה לדורות מאוחרים יותר. כגון: רבנן סבוראי, גאונים, ולמטה מכך. בכל מקרה מדובר כאן על חלק קטן ביותר מספר הזוהר. (שמעתי מת"ח מופלג בקיא בתורת היעב"ץ ובספר הזוהר, שבדק וחקר את הענין, ומצא שחלק זה המוקדם לפי המטפחת אינו עולה על מספר דפים בודדים מספר הזוהר) ולעומת זאת את החלקים הגרועים והמאוחרים ביותר (בעיקר מדרש הנעלם ורעיא מהימנא) הוא מיחס בוודאות לדורו של ר' משה דילאון. אולם הזיהוי של רמד"ל עצמו כמחבר אותם קטעים מופיע רק כהנחה מסתברת ולא כעובדה מוכחת. בתווך ישנם קטעים רבים שזמן חיבורם אינו ברור לחלוטין.

המטפחת מדגיש ביותר את אי האחידות של ספר הזוהר, בכך שנכללים בו הן קטעים יקרים וחשובים מאד שחיברום אנשים רמי מעלה. והן דברים פחותים ושפלים ביותר אשר חלקם אסור לאומרם ולשמעם. ונתחברו ע"י אינשי דלא מעלי, ואף בורים בתורה, שלעיתים שגיאותיהם מגוחכות ממש. ומכך הוא מוביל למסקנה שספר הזוהר כולו טעון דרישה וחקירה כל קטע שבו, כי אין לדעת מי כתבו. לכן אינו בר סמכא כל כך כי נתערבו בו טוב ורע.