מעשה באלוקים, עם ומדינה
היה היה אדם בשחר ההסטוריה אשר קרא תיגר על כל העולם, הוא דרש להכיר את מי שאמר והיה העולם, את חייו ויוקרתו הקדיש לשם כך, אז גמל עליו האלוקים וכרות עימו הברית.
את נינו ונכדו הדריך ביושר מסילה, שבט נכדיו יוחד וזוהה כנושא דגל אמונת היחוד, בכל פינות שפנו בני השבט קראו בשם אלוקיהם ופרסמו אמונתו בעולם, הקל השיב כגמול עליהם ובעבדותם לא נטשם.
לאחר מאות שנות שעבוד וגלות מרה, קידש הקל את נביאו נאמן ביתו לגאלם ולהוליכם לארץ חמדה, ביתם הלאומי יהיה מעתה, האמירם והאמירוהו, תורתו ישמרו וארצו ינחלו.
ירידה היתה להם, לא זכרו את טובותיו, נטשו את חוקיו, שלח אליהם מלאכיו להשיבם, הלעיבום ועולבו בגויים, עזבו את ארצם מנחלתם נושלו.
אך לא עזבם אלוקיהם, לא הפר בריתו איתם, זכור זכר להם חסד נעורים ושבועתו לא חילל, פקוד אפקוד אתכם ובגויים לא אנטשכם.
לקץ ימים שבו מהם לארצם, עוד שנים למאות דישנו את אדמתה, עליות ידעו וגם מורדות, שעבוד ועצמאות לסירוגין, עד שגרם החטא וישפוך חמתו על עצים ועל אבנים, אך בניו מומם לא השמידם וידע אותם מכל משפחות האדמה.
אלפי שנות הסטוריה שעטו בציר הזמן, עמים ירדו עמים עלו, הזירה השתנתה ללא היכר, סממן אחד ויחיד עובר לו כחוט השני, אין תקופה בה אין משולב העם הנבחר, לטב ובעיקר למוטב.
אינו אומה אלא בתורותיו, אין לו ארץ ואין לו לשון, זהותו בדתו ושרידתו בציפיתו, הן ייחל שנות אלפיים, לא הניח תקוותו, לא נשבר מאכזבות, המתן המתין ליום שיבא, הן לא איש קל ויכזב.
ויקם להם דברו, לא ניאר הנבואה, עורר רוחם ודמיונם, לארץ אבות ניהלם, משפחת האומות תמכה בידם, גלויותם קיבץ לארצם.
אך שומרי אמוניו קינה קוננו, ואין מכיר קול תרועה לקול בכי, אל הנער הזה התפללנו? הן פוקר הוא, אוכל נבילות, איה אמונתו ואיה נאמנותו? לא אבו הם ליטול החבילה, לא כך, לא בזו האריזה.
הדבר קם והיה, זה העם חיבר ההויה, אלפיים שנה נחרזו כמחרוזה, העולם השתאה, האיזור נלאה נלאה, לא על מי מנוחות הקל ניהלם, אך תמוך תמך בימינם.
ככל העמים בית ישראל, מנהל את עניניו, שופט את מעשיו, אך אכן.. גם שוכח את יעודיו, נחלקה לה אומת נצח, אלו מכאן נאנחים ביגונם, לא לבשו המחלצות ועיניהם דומעות, ואלה מכאן מסיבים לסעודה, שוכחים חלקם בזו המסיבה.
שנים יט רגשה הארץ, והנה ציון עיר ממלכת, שבו בנים לחיק אמם, קם הפלא והיה לעובדה, אכן לא חסרו דבר, מאשר יעדם דבר לא נפל, עשיתי את שלי - עשו את שלכם, אך אלו אינם שומעים ואלו אינם יודעים.
עד מתי יאריך להם, וכי מה צפיה יש בידם, כלום לשוא היתה ההמתנה? כאשר לא היה ציפו וחיכו, וכעת, הכל עומד ומוכן, ופה אין לאכול.
מאיר
 |
|
|
