קראות, טעמא דקרא ודרשות (הרמנויטיקה)

צריך לבחון את השאלה אם בכלל חייב להיות איזה מספר מצומצם של עקרונות בבסיס כל מערכת. אולי יהדות חז"ל היא פשוט אוסף הערכים והדעות והמנהגים שבמקרה התפתחו ועוצבו תוך אינספור היתקלויות של מסורות עם המציאות עם תוספות של יחידים יצירתיים , אצל קבוצה מוגדרת אחת של אנשים שבמקרה אנו משתלשלים איכשהו מהם .

ממללא,
לגבי המידות כבר הזכרתי שיש כמה דוגמאות וראיות במאמרי 'מידה טובה'. הראב"ד עצמו בפי' הברייתא דריש הספרא מביא לגבי שני כתובים המכחישים ואנו עמדנו על עוד.
אין לי בעייה עקרונית עם העובדה שמשהו התפתח לאורך הדורות, והלכות דרבנן יוכיחו. אבל ראשית יש לנו מסורת שזה מסיני (הסכמת כל הראשונים והאחרונים). שנית, אף אחד לא קבע את המידות כתקנה. חכמים אינם יכולים להמציא דרכי פרשנות משלהם, אם אין להן היגיון ואין לנו עבורן מסורת. אם תהיה המצאה כזו אני לא אקבל אותה.
לדוגמא, אם אני מוצא אצל חכמים טעות עובדתית, אני לא אקבל אותה כמשהו מחייב מבחינתי. בדיוק אותו דבר אני לא מקבל טענה שבעיניי היא לא הגיונית, אלא אם היא תקנה (שאז יש להם סמכות) או שהיא התקבלה במסורת.
אלא אם תאמר שיש במידות היגיון שגם אדם שמחדש אותן יכול להסביר אותו. אני לא חושב שזה כך, לפחות לגבי כמה וכמה מהן.

ולסיום, כפי שהעירה אמשלום אל נכון, בתיזה שהצעתי יש היגיון רב יותר מאשר בתיזה המקובלת על החוקרים, שהרי דברים שאין בהם היגיון מצד עצמם קשה להניח שהומצאו סתם. על כן סביר יותר שהיתה מסורת כלשהי בעניין זה, וזה כנראה גם מה שיצר את הקונצנזוס בין הראשונים.

[מיכי,

אני לא אמרתי דבר על "מסורת"...]

אמשלום,
אני מבין שכוונתך היתה למסורת מסיני? שהרי על דבר שעבר באופן היולי והמושג עם השנים הסכמת. טוב, אנחנו חוזרים על עצמנו.

 

[מיכי,

החלק השני של המשפט (שלו בהחלט הסכמתי) אינו שווה בהכרח לחלקו הראשון. זו ממש לא חזרה, לענ"ד, ואני מוצאת שזה דיוק חשוב.]

אמיר

מה שחסדאי טוען להבנתי הוא שאין להרחיק את החולקים על רבי שמעון ולפרשן אותם כאילו יש להם השקפה שונה על המקרא. הם רק לא חשבו שטעם (משוער) הוא מספיק כדי לבנות על זה 'דרשות' והשלכות. זאת בלי להיכנס בכלל לשאלה אם זו היתה להם מסורת או השכלה עצמית.

כמו כן כל פרשנות ששואפת לחוות מחדש את עולמו של הכותב נידונה לאי דיוק ואם לספר שנכתב היום על ידי אדם מוכר ישירות כל שכן לספר מלפני אלפי שנים שמחברו/יו לא נודע/ו (ובמאמרי 'מידה לא כל כך טובה' אאריך אם ירצה השם בלי נדר).