| נשלח ב-14/10/2002 18:39 |
 |
| |
הגבול הדק שבין עבודה זרה- לעבודת השם
העבודה הזרה אינו אלא תוצאה של השפעת המדמה על השכלי
בסופו של דבר קיימת הרבה מאוד מחשבה בעבודה זרה, והבעיה איתה היא: שהיא מוטעת לחלוטין.
בעבודה הזרה אין אדם מכיר את האמת, אלא הוא מדמה לעצמו שזוהי אמת. עובדי האלילים אינם אידיוטים או סתם בהמות, אלא הם יצורים אנושיים, ולכל אחד מהם יש את הכוח השכלי, בעייתם היא: שלא הכוח השכלי הוא המנהיג אותם, אלא הכח המדמה הוא המנווט אותם, והם מדמים לעצמם את אלוהיהם.
מה מידת הזהירות שיש לנקוט כדי להינצל ממנה?
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2002 18:48 |
|
| |
איקה היקרה
אסביר דברייך בקצרה ובהסבר.
עבודה זרה הינה הצטמצמות תודעתית. כלומר האדם בוחר למקד את עצמו ולשייך למשהוא מסויים את כל סליל חייו.
אצל חסיד זה הרבה. אצל חובב ספורט זה הספורט.
חובב הספורט ישמור כספו ויעמול עמלו למען טוסו למשחקי האולמפיה וכו'. החסיד יכוון תפילותיו תורתו ומעשיו דרך ואל הרבה (תפישת החזו"א).
הדרך להינצל, היא הזהירות מהיכנס למה שנקרא "התמכרות" כולל התמכרות לסיגריות.
אם חשבנו שאין ע"ז בזמננו נוכחנו לדעת שלא כן הדבר, כנ"ל עי"ש ותמצ"נ.
איתכם ההצלחה ובזה התושיה.
תוקן על ידי - יהוסף - 10/15/2002 4:44:23 AM
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2002 19:15 |
|
| |
יהוסף,
מקבלת את הסברך
אך כוונתי היתה התמקדות "ממש" בעבודת השם(מבחינה אמונית)
להמחשת דבריי "מפורסם הסיפור בגמרא על "חברינו"
מנשה,שבדורו דהיינו חורבן בית ראשון, נחרב הבית בשל עבודה זרה. שאמר: ציטוט מתוך הזכרון: שאם היינו באותו דור ש"נמשך" אחרי עבודת השם מתוך הרצון להתקרב,היינו מפשילים שמלותינו ורצים לעבוד עבודה זרה.
ישנם עוד הרבה דוגמאות, לאנשים חכמים בתורה, שמעדו,ועסקו בסופו של דבר בעבודה זרה
|
|
|
|
| נשלח ב-15/10/2002 11:27 |
|
| |
יהוסף
אני חולק עליך.
לא רק זה, אלא אני סבור שדברים אלו על עבודה זרה שקיימת בכל ענין - נאמרים, במחילה מכבודך, לפי שיטת מחשבה מסויימת, הרווחת מאד בציבור - ולכן הם מטעים ומסוכנים, והם שורש הרעה של דורנו, כלומר טישטוש הסכנה של היסחפות בחשיבה מיסטית.
אבאר דברי.
באיסור עבודה זרה אסרה התורה כל אמונה, או כל ביטוי של אמונה במישור הבין-אישי, שמעניקה יכולת - מעמד אלילי - לגורם שאינו האלקים בעצמו. יהיו אלו האלילים בעל ועשתורת, אלילים הודיים, השטן והשדים, כוחות מגיים, מלאכים, כוכבים וגלגלים, שרי שמים וכל אלו שממלאים את דפי ההגדות והמיתוסים למיניהם.
זה ורק זה איסור עבודה זרה.
פעמים שמשתמשים ברעיון של עבודה זרה כמשל, כפי שעשית אתה. כאשר אדם מאבד פרופורוציות, מטשטש את ההבדל בין הכללי לפרטי, כפי שביארת, הוא נכשל - אך אין זה איסור עבודה זרה, גם אם נמצא שמשתמשים בלשון הזאת כדי להבהיר את חומרת הענין.
גם אם אמר ריש לקיש "איזהו אל זר שנמצא בתוך האדם, זהו יצר הרע", הוא לא התכוון לעבודה זרה. גם מי שאומר שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, לא נתכוון שזו עבודה זרה ממש. יש כאן כ' הדמיון, ולשון מליצה והפלגה.
ואל תשיבני שאם יש מליצה, יש גם תוכן פנימי. יש, כפי שביארתי לעיל, אך חלילה לנו לטשטש את האיסור המקורי של עבודה זרה - ששייך עדיין בדורנו הרבה יותר מדי.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-15/10/2002 17:07 |
|
| |
כיון שאיני מורגל בביטויים כה חריפים מהסוג שהשתמשתי בו בתשובה הקודמת, עלי לבאר את הטעם.
גם הנביאים השתמשו בלשון חריפה מאד כדי לצאת נגד עבודה זרה. ירמיהו אמר: "על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן - את צועה זונה". (ב' כ'). ביטוי שלא יכירנו מקומו בבית יהודי, ובכל זאת הנביא לא חשש להשתמש בו כדי להדגיש את חומרת הענין.
הנטיה לעבודה זרה שוכנת בתוך נפש האדם, והיא נובעת משימוש לא נכון בכוח הדמיון. הרמב"ם מתאר את ראשית העבודה זרה בדורו של אנוש, כאשר החלו לחשוב שהכוכבים הם בעלי תודעה, וראוי לסגוד להם, וטענו שכן הוא רצון הבורא. לענייננו, אין זה משנה אם זה תיאור היסטורי מדוייק, או משל. הרמב"ם מסביר כאן את דרך המחשבה שמובילה לעבודה זרה. ייחוס מעמד עצמאי של "כוחות" לתופעות שאינן אלא חלק מהטבע, מסדר הבריאה הקבוע.
מהלך מחשבה זה היה מתבקש, מפני שהוא נובע מיישום כללי החשיבה הרגילים שלנו, אמנם בחוסר זהירות. אותם הליכי מחשבה אחראים להופעת המגיה, כפי שאנסה לבאר באשכול אחר. וכן באסטרולוגיה, וכן בכל.
מצטרף לכך גורם נוסף. הרצון לגלות סודות עליונים, לחשוף דברים נסתרים. זו תאווה כמו כל התאוות, והיא גורמת לאדם שיחפש מחזות שמים גם במקום שאין מחזות, והמחזות אינם מתייחסים לשום מציאות, אלא הם תולדה של כוח הדמיון בלבד. דמיון שמתבסס על המציאות המוכרת מסביב - חצר מלך, למשל - כדי לשרטט לאדם את גדולת ה'. מה שניתן להאמר בתור משל יפה, עלול להיתפס בדור מאוחר כפשוטו. אז יאמינושבאמת יש למעלה כסא ועליו יושב ה', מוקף במלאכים, וכו' וכו'. וזה שורש המחשבה של עבודה זרה! (ומי שיחלוק על כך, ייחשב ככופר בעיקרי האמונה...).
אחת ההתחמקויות של אלו שמנסים להחזיר מעשי מגיה בדלת האחורית, נגד איסורי תורה, היא להשתמש בשיטת פרשנות שמצויה אמנם בגמרא: צימצום ופורמליזציה. כלומר, כאשר אנו לומדים על איסור, אנו מצמצמים את תחולתו למקרים מיוחדים, ומתירים בעצם את רוב הדוגמאות לאיסור. לכן אני מתנגד בכל תוקף להסבת שם התואר "עבודה זרה" לנושאים נוספים, גם אם יש בכך תועלת לימודית מסויימת. זו פתיחת דלת בפני שינוי השימוש במילה כדי להתיר את החמור שבאיסורי התורה.
דוגמא לדבר: כך קרה, למשל, לאיסור "דורש אל המתים". יש כאלו שביקשו ליצור קשר עם המתים, באמצעות שיטות שונות, חלקן פולחניות (הדלקת נר) וחלקן תפילה למתים (בקשה שיבואו לעזור וכד'). כיון שהדברים האלו מנוגדים לאיסור דורש אל המתים, לרוחו ומסתבר גם לתוכנו, מצאו הללו דרך אלגנטית להתחמק. הם העמידו את האיסור של "דורש אל המתים" אך ורק במי שפונה ל"גופו" של המת, אבל אין הוא חל, לדבריהם, על מי שפונה אל נשמתו. או, מה שמתאפשר לפני המנגנון המסובך שמציעה הקבלה כדי לתאר את חלק האדם שאינו גוף - אל הנרנח"י שלו בחלקיו הגבוהים.
(כיון שביקשו, בצדק, לא להשתמש במונחים טכניים או ב"מלים מפוצצות", אז הנה הסבר קצר לטיב הנרנח"י. אלו ראשי תיבות: נפש, רוח, נשמה, חיה יחידה. מונחים אלו מופיעים במדרש ככינוי לנפש האדם, בקבלה המאוחרת הם מקבלים קיטלוג שיטתי וחלוקה לרמות, שכמעט מאבדת את ה"אני" - אבל זה נושא אחר באמת).
"כל הכופר בעבודה זרה כאילו קיים כל התורה כולה". (יש לשים לב לכ' הדמיון. זה רק כאילו. צריך עדיין לקיים את כל התורה כולה).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/10/2002 19:50 |
|
| |
מוסרים בשם בעלי הכת"י של או"ב שבחלקים הנשמטים ממה שהו"ל, כתוב שאדמו"ר היינו אביזרייהו!
|
|
|
|
| נשלח ב-16/10/2002 10:18 |
|
| |
איקה-
חז"ל כידוע, ביטלו את יצר הע"ז. לנו, אין בכלל מושג מה זו עבודה זרה. אולי, הוודו באפריקה מתקרב במעט למושג ע"ז.
בימי קדם, היו כוהני דת שהיה להם כוח בפועל (כמו לחרטומי מצרים) לתקשר עם רוחות וכוחות טומאה שהיו למשל, בלועים בתוך פסל או עץ או אבן. מעין מדיומים שעשו כביכול, ניסים ונפלאות בעזרת אותם כוחות טומאה. המון העם נהר אחריהם מכיוון, שהיה בזה כוח, היתה בזה ממשות וזה הכניס בהם רוחניות מדומה.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/10/2002 11:45 |
|
| |
דוסלה
האם אתה יכול להביא ראיות לקיומם של כוחות אלו?
כוונתי לראיות שמקובלות במדע ההיסטוריה.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2002 20:19 |
|
| |
מיימוני היקר
לא הבנתי דבריך כלל!
האם "רבה" של חסידים אינו מהווה תחליף ככח עליון העומד כראש לכלל המציאות?
האינך יודע שהחסידים סוברים כלפי הרבי ש"צדיק גוזר והקב"ה מקיים"??
ידיד חסיד גור אמר לי פעם שהרבה יכול להעמיד את הספסל באויר ללא רגליים!
היודע אתה?
עכ"פ דבריך אינם מובנים לי!
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2002 10:52 |
|
| |
יהוסף
אם כוונתך להתמכרות לאמונות מהסוג החסידי השוטה, אין לי מחלוקת עמך. זה סוג של עבודה זרה, כדבריך, או קרוב לזה.
הבנתי תחילה שכוונתך לכל התמכרות, כגון עישון או כעס וכיו"ב. ועל כעס כידוע נאמר שהוא כעין עבודה זרה. ועל זה דייקתי ובאתי להסביר שכעין אינו זהות. ודאי שמידות רעות והרגלים רעים טעונים ביעור שורשי, במידת האפשר, אך אין הם עבודה זרה. והעוון והנזק של עבודה זרה הם חמורים לאין שיעור. כפי שאמרנו.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-30/10/2002 10:10 |
|
| |
אחד מבני משפחתי חזר לאחרונה מבית כנסת של אדמו"ר הנותן הרבה 'פלפל' לתפילה.
כאשר נכנס הביתה נענה טבעית: 'עכשיו אני מבין את הכיף של עבודה זרה. מרגישים שייכות מחממת לכוח נשגב ועוד יותר נחמד כאשר זה מודגש על ידי ציבור שלם המנגן בקול רם "לשם ייחוד" ודברים דומים שכל שזה מובן פחות, ככה זה יותר מחמם'.
אכן, איקה, חשוב לדעת את הגבול!
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2002 11:27 |
|
| |
איקה,
מצד העיקרון שייך לקבוע את הגבול הדק בין תורה ל"תיירע". כוונתי שכל זמן שהתורה היא תורת השם אז קבלתה היא עבודת השם, אבל כאשר היא נעשית לערך מוחלט שגם את הא-ל יזרקו כביכול מכל המדרגות אם יבוא לשנות את שנאמר בתורה ובפרט כאשר לא יודעים בדיוק מיהו הא-ל, אז היא מאבדת את ערכה. מצד ההתייחסות המעשית אין עבודה זרה אלא זו המכוונת ל'זרות' וכמו שאמרו חכמים שאין בעיה באדם שהשתחווה לעבודה זרה בחושבו שזה בית הכנסת [וכעובדים הראשונים שלהרמב"ם הם חשבו שזה רצון השם וכבר דנו בזה]. זה בעצם מה שקורה...
באשכול "לכתחילה ודיעבד" הביא מיימוני את דברי אפלטון ש"כדי לדעת מיהו חכם עלי בעצמי להיות חכם". רעיון זה של אפלטון ידוע ובכל זאת מרוב הסחף הסביבתי, נגררים להאמין לכל דבר הנאמר בסביבה. למרות שיסוד היסודות שכל קבלת תורה ודעה מבוססת על חכמת המקבל, כל הדתות, כולל היהדות, מנסות להסתיר זאת ובכך חורצות גזר דין מוות על ההתפתחות האישית של חכמים בפוטנציאל שגדלו בדת. מעטים הניצולים מעבודה "זרה" זו שבדת. ישנן שתי סיבות לכך שאין בני הדתות מצילים את עצמם; א. חוסר אימון בשכל העצמי, ב. נוחות חברתית. לראשונה ניתן לסלוח כאשר היא כנה ולא באה מעצלות כשניה.
תוקן על ידי עצכח ב- 11/07/2008 9:00:09
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/7/2008 15:22 |
|
| |
בור_סוד: הקרבנות היו צו השעה!! מגביל לזבחי ע"ז
עילעלתי (לא למדתי) במורה נבוכים של איש האלוקים, הרמב"ם זיע"א.
באחד מהעמודים, ראיתי משהו מעניין שהוא כותב.
שהקרבנות, שפרשיות שלמות בתורה נכתבו עליו, הלכות דינים ומנהגים.
הכל נעשה
כי היהודים היו רגילים לעלות קורבנות לע"ז, ולא יכלו להרגילם מזה, אז הפכו את זה לצד הקדושה.
אז זה משהו מוזר, שהקב"ה ביקש מעמו ישראל להקריב קורבנות, לא בשביל כמו שלמדנו תמיד לריח ניחוח להשם וכו' לנח"ר
אלא רק בשביל שהיהודים לא יקריבו לע"ז!!!
|
|
|
|
| נשלח ב-8/7/2008 15:24 |
|
| |
נאחז_בקש:
יופי, תלך עוד צעד קדימה אז אולי גם תפילת החובה שלוש פעמים ביום שהחליפה את הקורבנות היא לא בשביל שהקב"ה ישמע וכו' - אלא רק כדי לתת ביטוי לעבודת האדם את אלוהיו?
|
|
|
|
|
