| נשלח ב-14/10/2002 18:43 |
 |
| |
הנאות העולם הזה
חברים יקרים
הנני בא עם מה שנחשב בעיני (הדתיות חרדיות) ""תגלית!!!!""
בעקבות דו שיח ממושך עם אחד מחברינו החכמים, הגעתי למסקנה הבאה.
חלק מהמטרה, בהתאם להשקפת עולמנו, בה אנו חיים, ולא בעולם אחר, אכן הכיוון ודרך החיים הרצויים כוללת למרבה הפליאה/אירוניה/חידוש/....
חלק מהצורה הנכונה חיות, היא ההנאה בפרופורציה.
קשה קשה, אבל אמור להקל ולכוון עד מאד. חברה אנחנו מנותקים מהמציאות.
דוגמאות מעשיות, אחרי שתתייחסו לדברים האמורים.
היו ברוכים לד' וישרים עם עצמכם צרכיכם המינימליים והמוסיפים לכם הנאה נכונה בחיינו בעולם הזה, דייקא.
ביי ביי ואל תחיה גבוה גבוה מלאכותי, חיה כאן ועכשיו עם השקפה הכוללת את העתיד.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2002 19:11 |
|
| |
תגלית זו היא תגליתו של הבעש"ט שיהדות התורה נותקה מהחיים [וכפי שהובא בפורום בשם הרב הירש]. לכן הביא "יהדות" ["יידישקייט" בלע"ז] גם לתחומי החיים הפשוטים. [אם זה היה חיובי שיצא הפסדו בשכרו או להיפך, זה דיון אחר וקשה.]
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2002 19:18 |
|
| |
מבחן היקר
לדבריך באשכול זה, יכולים לשמש הדברים באשכול "חיי החכם ללא התקדמות" ואולי גם באשכול הישרות לעומת העמקות, כהקדמה או כתוספת.
כל טוב
|
|
|
|
| נשלח ב-15/10/2002 22:41 |
|
| |
מבחן
"עתיד אדם ליתן את הדין על מה שראתה עינו ולא אכל".
ואחד האמוראים היה חוסך כדי לקנות פרי חדש שטרם טעם ממנו לברך עליו.
אמנם, שם המטרה היא גם ובעיקר להשתמש בהנאה זו כדי להלל את ה' מתוך שמחה.
יש קוי מחשבה מנוגדים בתוך עולם המחשבה היהודי. קיימת מגמה סגפנית, שמצויה אצל דור יושבי צפת, כמו ר' יוסף קארו ובני דורו. יש רמזים לכך גם אצל הרמב"ם במורה-נבוכים, אבל שם קשה לדעת מה באמת דעתו האמיתית, כידוע.
עם זאת, הדרך שאמרת היא בוודאי דרך לרבים. אפילו ר' חיים מוולוז'ין, המתמיד הגדול, כותב במפורש ב"נפש החיים" כי המטרה בלימוד התורה היא * להתענג * על תלמוד תורה.
מי שאינו חש במתיקות התורה, מי שאינו חש במתיקות חייו - למרות כל הקשיים - כיצד יהיו לו כוחות וטעם להמשיך לחיות?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-16/10/2002 05:59 |
|
| |
אם בהנאה עצמה חווים קשר עם השם ולא הנאה של תאווה בהמית וזלילה טורפת, אז ההנאה עצמה היא הדביקות בהשם.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2002 18:03 |
|
| |
מה קנה המידה וקנה ההבחנה שלכם
להבדיל בין הנאה של תאווה בהמית
להנאה של דביקות בהשם?
למה שהנאה לא תכלול את שתיהן יחד?
מה עם הנאה אמוציונלית?
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2002 18:11 |
|
| |
אני
שאלת שאלה גדולה.
לדעתי, החלוקה בין הנאות של גוף להנאות "נפשיות" מקורה בפילוסופיה היוונית, לא בדת ישראל.
גם העימות בין גוף ונפש, כאילו הגוף הוא רע והנשמה היא טובה, לקוח מדת אחרת, מהנצרות. למרות שהוא נקלט בעולם המחשבה היהודי ואפשר למצוא אותו, בדורות המאוחרים יותר, בכתבים של מחברים מפורסמים. העימות הזה אפילו עומד ביסוד גישות מסויימות להלכה.
אנו, בני אדם, הננו בעלי חיים, אבל בעלי חיים עם תודעה, שכל, נשמה. חלק גדול מרצונותינו נובעים ממהותנו. אנו אוכלים, ישנים, ועושים עוד פעילויות גופניות שנובעות מטבענו זה. המנגנון של הנאה מפעילויות מסויימות הוא מתנת הטבע, שדוחפת אותנו לשמור על בריאותנו ועל קיום המין האנושי.
יש שתי דרכים לראות את ההבדל בין השתקעות בהנאות לבין עשיית רצון ה'.
יש כאלו, כפי שציינתי בראשית דברי, שיאמרו כי כל הנאה גופנית היא פסולה, ואדם צריך לשאוף להידבק בה'. לחוש הנאה מדבקותו בה'.
יש כאלו שישללו את הקביעה הזו בתור תשוקה דמיונית. אלו, ואני נמנה עמהם, יאמרו כי אדם צריך לעשות את הנכון עבורו, ולעשות זאת מתוך ידיעה שזה מה שרוצה ה'. עשיית רצון ה' היא שמבדילה בין השתקעות בתאוות לבין חיים של תורה. בלשונו של וטו, אלו חיים "לפי ההתאמה".
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2002 20:10 |
|
| |
אניניימ היקרה
לשאלתך:
מתי אדם יודע מתי הוא "התמכר" לעישון, או לגלידה???
סבורני שהתשובה ברורה
זהו משל הנמשל.... מובן מאליו
|
|
|
|
| נשלח ב-20/5/2003 12:13 |
|
| |
ירמיהו כב יא-טז:
כה אמר ד' אל שלום בן יאשיהו... אביך הלוא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו. דן דין עני ואביון אז טוב, הלא היא הדעת אותי נאום ד'.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/5/2003 18:14 |
|
| |
קוני תודה רבה
מהפסוק אין ללמוד שאכילה ושתיה היא ידיעת ד', אך בהחלט רואים שתיאור אדם טוב, הוא שחי את החיים -אכל ושתה- והיה בד בבד עם זה יודע את ד'.
מזה יש לנו ללמוד על צורת האדם הבסיסית. ובנ"ל הובאו עוד ציטוטים. אבל לא מהנביא, ועל כך יישר כוח.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/5/2003 18:31 |
|
| |
מה אתה מביא ראיות מהתנך?
ממתי נהיה התנך הקובע מה זה יהדות?
הרי בא התלמוד ולמדנו על חיים אידיאלים של פרישות וצניעות וכדומה.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/5/2003 22:03 |
|
| |
מיימוני, אתה תרשה לי להעתיק מהאמור בזה בתניא?
מרשה?
טוב הנה:
האוכל בשרא שמינא דתורא ושותה יין מבושם להרחיב דעתו לה' ולתורתו כדאמר רבא חמרא וריחא כו' או בשביל כדי לקיים מצות ענג שבת וי"ט אזי נתברר חיות הבשר והיין שהיה נשפע מקליפת נוגה ועולה לה' כעולה וכקרבן. וכן האומר מילתא דבדיחותא לפקח דעתו ולשמח לבו לה' ולתורתו ועבודתו שצריכים להיות בשמחה וכמו שעשה רבא לתלמידיו שאמר לפניהם מילתא דבדיחותא תחלה ובדחי רבנן. אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין למלאת תאות גופו ונפשו הבהמית שהוא בחי' יסוד המים מארבע יסודות הרעים שבה שממנו מדת התאוה הנה ע"י זה יורד חיות הבשר והיין שבקרבו ונכלל לפי שעה ברע גמור שבשלש קליפות הטמאות וגופו נעשה להן לבוש ומרכבה לפי שעה עד אשר ישוב האדם ויחזור לעבודת ה' ולתורתו כי לפי שהיה בשר היתר ויין כשר לכך יכולים לחזור ולעלות עמו בשובו לעבודת ה' שזהו לשון היתר ומותר כלומר שאינו קשור ואסור בידי החיצונים שלא יוכל לחזור ולעלות.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/5/2003 23:09 |
|
| |
אני,
ישנם 13 המידות הבינוניות, והן דרך היושר הבינונית, אחת מהן
היא מידה שנקראת זהירות (= יראי חטא) למידה זו שתי קצוות, רב התאווה, והעדר הרגש ההנאה.
רב התאווה--------------זהירות---------------העדר הרגש הנאה
הרמב"ם, שמונה פרקים.
האדם הוא מכלול של צרכים יצרים דחפים ותאוות, תפקידו הוא להשתלט עליהם, לרסן את הבהמה שבו,
האדם הוא שמחליט מה תהיה מידת ההנאה שלו, ולא להיפך. מפני שאין סוף לפנטזיות שהדמיון מפתה אליהם. והרי אדם הולך על פי שכלו. הליכה לאחד מהקצוות גורמת לחולי הנפש,והרי האדם מתכוון להנות ולא לחלות.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/5/2003 23:22 |
|
| |
ובכן מה דעת תורה על שלוות הנפש. ואיפה ניגשים שלוות הנפש עם זחות הלב (שצריך לרחק ממנו ע"פ תורת המוסר)
|
|
|
|
| נשלח ב-21/5/2003 00:34 |
|
| |
מקשן
בעניין הענוה ישנה הנטייה לקצה החסר במעט, וזוהי מידת החסידות המחמירה, והיא לפנים משורת הדין.
חולשתו הגדולה ביותר של האדם היא האגו המנופח שלו, ולכן אמרו היה שפל רוח מאוד מאוד.
אך בשום אופן אין חז"ל מטיפים לפרישות (=התנזרות) ההיפך הוא הנכון
מבחינת חז"ל החיים האידיאלים זה להיות שמח בחלקך(עשיר)ולהסתפק במה שיש לך!
ואיפה הנאה סותרת צניעות?
|
|
|
|
|
