עברים, ישראלים, יהודים ומשומדים.

בחוק זה לא היתה הגדרה למיהו יהודי עד שנת תש"ל, כשנתקבל בכנסת תיקון  מצמצם לחוק שנוסף כסעיף 4ב הקובע:

"לענין חוק זה, "יהודי" - מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת".

למה התוספת "שאינו בן דת אחרת"?

מפני שהתקון היה אחרי שמומר שהצטרף למסדר הכרמליתים וידוע כ"אח דניאל", (ע"א 72/62 - אוסוולד רופאיזן נ' שר-הפנים ) הגיש בקשה לאזרחות, וטען שלמרות שהתנצר הוא ממשיך להשתייך ללאום היהודי.

מהי דת אחרת?

מדברי השופט א. ברק בבג"צ 265/87 - גרי לי ברספורד ואח' נ' משרד הפנים . פ"ד מג(4), הדן באריכות בהגדרת "דת אחרת", 

"....2. בספרו החשוב, מיהו יהודי, מציין פרופ' א. שאקי, כי הדיבור "והוא אינו בן דת אחרת":

"אינו ברור, בנוסחו זה, כל עיקר. שכן אין לדעת לפי איזה קריטרין נקבע את ההשתייכות לדת אחרת, של מי שנולד לאם יהודיה, או של מי שנתגייר. לכאורה אפשריות שלוש תשובות הגיוניות:

1. לפי מבחניו של החוק החילוני הישראלי;

2. לפי מבחניה של ה'דת האחרת', הנטענת ע"י צד נוגע בענין או כנגדו;


3. לפי מבחני הדת היהודית - מבחני ההלכה". (א. שאקי, מיהו יהודי, 184 (חלק ראשון, תשל"ז)).

בעוד שההגדרה מי שנולד לאם יהודיה ברורה, ומתאימה להלכה,  הרי ההגדרה "או שנתגייר", אף שעקרונית גם היא מתאימה  להלכה עוררה את הבעיה:

האם גיור ריפורמי הוא גיור לצורך חוק זה?

המשנה לנשיא – השופט מנחם אלו שהיה בדעת מיעוט, טען בבג"צ 264/87 - התאחדות הספרדים שומרי תורה נ' הממונה על מרשם . פ"ד מג(2),  , שגם ההגדרה "נתגייר" שבחוק החילוני- חוק השבות היא כמשמעותו  בהלכה:

"...המונח "נתגייר" לא נתחדש בבית מדרשו של המחוקק. זהו מונח משפטי-נורמטיבי שמקורו במערכת המשפט העברי, ואין הוא קיים בשום מערכת נורמטיבית אחרת. בבוא בית המשפט לעמוד על משמעותו של מונח זה עליו לפנות, איפוא, למערכת המשפטית שבה הורתו ולידתו, היינו לעולמה של ההלכה שבתלמוד, על מפרשיו, פוסקיו ומשיביו (ראו יבמות, מו-מז; מסכת גרים פרקים א-ב; רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרקים יג-יד; טור ושו"ע, יורה דעה, סימנים רסח-רסט).

 ...המכריח אותנו לפרש את המונח 'נתגייר' על פי ההלכה היהודית...סעיף 4ב של החוק קובע שני סימנים ליהדותו של האיש: 'נולד לאם יהודיה' ו'נתגייר'. הסימן הראשון הוא ללא שמץ של ספק סימן הלכתי...המסקנא שהגעתי אליה, איפוא, היא כי לפי שהביטוי נתגייר הוא ביטוי טכני, משפטי, הלכתי". 

חוק נוסף המתייחס רק ליהודים, שבו אין כל הגדרה למיהו יהודי, הוא חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, שסעיף 1ו2 בו קובעים:

"עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים".

"נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה".

והשאלה המתעוררת היא:

האם הגדרת יהודי שבשני החוקים השונים הן הלכתיות או דומות?

בבג"צ 264/87 - התאחדות הספרדים שומרי תורה נ' הממונה על מרשם . פ"ד מג(2), 723, פסק הנשיא שמגר:

"... לפי הקביעה האמורה שתי משמעויות שונות למונח ולמושג "יהודי" בחוקיה של המדינה היהודית: האחד לפי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, שבו משמעות מושג זה - אליבא דכולי עלמא - לפי דיני ההלכה, והשני לענין חוק השבות, מרשם האוכלוסין וחוק האזרחות (אלא אם תנתן לענין חוק אחרון זה משמעות שלישית למונח זה)".

בבג"צ 1031/93 - אליאן (חוה) פסרו (גולדשטיין) נ' שר הפנים . פ"ד מט(4), 661 ,עמ' 663-664.

אמר הנשיא שמגר:

"להשתייכות הדתית נודעת חשיבות בענייני המעמד האישי בכלל ובענייני נישואין וגירושין בפרט. שתי שאלות מתעוררות כאן. ראשית, מתעוררת השאלה אם מן ההכרח לאמץ בסוגיה שבפנינו הגדרה אחידה ואם המחוקק שאף להרמוניזציה כוללנית בפירוש התיבה "יהודי", או שמא ניתן לאמץ תפיסה המניחה כי אין הכרח בתפיסה מוניסטית, וכי הפירוש שיינתן למונח "יהודי" בחוקים שונים ראוי שיקח בחשבון את הטעמים הספציפיים העומדים בבסיסו של אותו חוק. בפסיקה שקדמה לתיקון חוק השבות בתש"ל, נפסק כי יש לפרש "יהודי" בחוק השבות ובחוק המרשם פירוש חילוני ולא הלכתי (וראה: בעניין רופאייזן: השופט זילברג בעמ' 2437, השופט כהן בעמ' 2440, ובעניין שליט: השופט זוסמן בעמ' 512). הנחה זו מצוייה גם בבסיס הפסיקה בפסקי דין כגון בה"נ 1/72 (הולצמן, פ"ד כו(85 (2); בג"צ 563/77 (דורפלינגר נ' שר הפנים, פ"ד לג(97 (2). עצם האפשרות לאמץ פירושים שונים לצורך חוקים שונים למושג "יהודי" אינה שנויה עוד במחלוקת...".

בבג"צ 465/89 - אילנה רסקין נ' המועצה הדתית ירושלים . פ"ד מד(2), 673 ,עמ' 678-679 כתב השופט ת. אור:

"כבר נקבע לא אחת, שיש והמחוקק משתמש במונח מן ההלכה אשר מבחינה הלכתית יש לו מובן מקובל, אך בהתאם לחיקוק בו נעשה שימוש במונח, ובהתחשב בתכליתה של הנורמה החקיקתית באותו חיקוק, יכול שלאותו מונח יהא מובן השונה ממובנו ההלכתי המקובל. כך, למשל, בפרשת שליט (בג"צ 58/68 שליט נגד שר הפנים ואח' פסקי דין כ"ג (2) עמ' 477) מפרש השופט זוסמן את מובנו של "יהודי", המופיע בחוק השבות תש"י-1950, בשונה ממובנו בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג-1953, והוא מבהיר זאת בדברים הבאים, המצוטטים תדיר, ואשר ראוי לחזור ולצטטם:

"דיבור שבחיקוק הוא יצור החי בסביבתו. הוא מקבל צביונו מהקשר הדברים, ומכאן שיש לפרשו לפי המטרה שאותו חיקוק - הוא ולא אחר - בא לשרת ... כשאתה משווה לנגד עיניך כי ענינו של החיקוק סמכותו של בית דין דתי, הדן לפי ההלכה, ועל כרחך אתה אומר שיהודי הוא מי שבית הדין רואה אותו כיהודי על פי אותה הלכה שלפיה הוא דן לא רק מי שאינו יהודי אלא גם ספק יהודי אינו נתון לשיפוטו של בית הדין ... אך כאשר אתה שואל, אם פלוני הוא יהודי לצורך חוק השבות, שחוקק כדי לקבוע מעמדם של בנים השבים לגבולם, המטרה הלגיסלטיבית מחייבת את המסקנה כי אדם שניתק את עצמו מן היהדות לא ייחשב עוד כיהודי". (ראו שם בעמ' 513).

בבג"צ  ברדפורד נגד משרד הפנים (בג"צ 265/87 - טרם פורסם), אמר השופט ברק בדונו בפירוש הגדרת "יהודי", שהוספה לחוק השבות, ובבואו לבאר גישתו למי התכוון המחוקק, בדברו על מי שנולד לאם יהודיה ו"אינו בן דת אחרת" הוא כתב:

"לדעתי, הקביעה מתי אדם, שנולד לאם יהודיה, "אינו בן דת אחרת", נעשית על פי קריטריונים חילוניים, המתבקשים מפירושו של חוק השבות על רקע תכליתו". (שם בעמ' 72 ).

במשפטים אלה לא היתה השאלה , מה הופך ציבור אנשים מפוזר העולם לבני העם היהודי, אלא מה היתה כוונת המחוקק הישראלי כשכתב  בחוקים שונים את ההגדרה "יהודי".

אין ספק שמה שעושה אותם לבני העם היהודי, אינו  קיום מצוות התורה, שהרי רובו של העם אינו מקיימן ואעפ"כ הם בני העם היהודי, והוא מפני שהתורה היא מסגרת החוקים של עם יהודי הקיים אף מבלעדי קיום המצוות, והשייכות אליו  היא או ע"י תולדה או ע"י הצטרפות- גיור.

"רבים" "אוהבים"  לצטט את דברי רבי סעדיה גאון, (הנבחר באמונות ודעות ג,ז): "אומתינו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה", (לפי הסבר אחר של קאפח: "אלא במצוותיה"), והם מבינים אותם כאומרים: תורתיה הם העושים אותו לעם, אולם המעיין בדברי רס"ג יראה, שלא לכך היתה כוונתו, אלא כפי שהם המשך דבריו:

"... וכיוון שאמר הבורא שהאומה תעמוד כימי השמים והארץ, הרי בהכרח שתורותיה עומדות כימי השמים והארץ".

האם מי שנולד יהודי יכול "לצאת" מהעם ?

אף שמצאנו:

"...אבל מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה ושניהם כגוים לכל דבריהם. (רמב"ם הלכות שבת פרק ל הלכה טו).

"ישראל שהוא מחלל שבת בפרהסיא או שהוא עובד עבודה זרה הרי הוא כגוי לכל דבריו, ואין מערבין עמו ואינו מבטל רשות אלא שוכרין ממנו כגוי...". (רמב"ם הלכות עירובין פרק ב הלכה טז).

"הכל כשרין לכתוב את הגט חוץ מחמשה, גוי ועבד וחרש ושוטה וקטן, אפילו האשה עצמה כותבת את גיטה, ישראל שנשתמד לע"ז או שהוא מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כגוי לכל דבריו". (רמב"ם הלכות גירושין פרק ג הלכה טו).

אין פירושם של  דברים שהמעשה מוציאם מכלל ישראל, אלא שהוא שולל מהם זכויות.

"שהמשומד הרי הוא כישראל לכל דבריו שנאמר חטא ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא ואין לנו לחלקו מדת ישראל אלא שאינו נאמן באיסורין הואיל ונחשד עליהן ויינו יין נסך הואיל וחשוד לע"ז אבל קידושיו קידושין וגיטו גט וחליצתו חליצה, כללו של דבר הרי הוא כישראל חשוד". (תשובות מיימוניות נשים סימן כט).

רבי אברהם בן הרמב"ם נשאל, (שו"ת "מעשה נסים" סימן נד):

"ילמדנו רבנו משומד המתנהג כגוי גמור לכל דבריו מזדמן אצל ישראל כשר. האם מותר לו להאכילו מאכלות אסורות כמו נבלות וחלבים וחמץ בפסח מדעתו שהוא אינו נמנע מאכילת כגון אלה, או לא. יורנו אדוננו".

והשיב:

"אינו מותר לישראל להאכילו זה בשום אופן, אין מחזקין ידי עוברי עבירה".

והעיר שם המהדיר: "עי' ע"ז ו' ב' ומה שהביא במרדכי ע"ז פ"א סי' תשצ"ה בשם סה"ג דאסור ליתן יין נסך למומר דאעפ"י שחטא ישראל הוא".

גם הבגידה החמורה ביותר- השתמדות, אינה מוציאה  יהודי מכלל עם  ישראל, אפילו אם הוא היה גר "בעייתי"::

"גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות ה"ז גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו, ואפילו חזר ועבד כו"ם הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל, ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואע"פ שנגלה סודן.(רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יג הלכה יז).

ההלכה "ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא" מקורה בתלמוד הבבלי (סנהדרין דף מד עמוד א):

"חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם (יהושע פרק ז פסוק י"א), חטא ישראל. אמר רבי אבא בר זבדא: אף על פי שחטא - ישראל הוא".

בע"א 72/62 - אוסוולד רופאיזן נ' שר-הפנים . פ"ד טז(4), אמר השופט זילברג:

"... ובכן: הדעה השלטת בדיני ישראל - כך נראה לי - היא כי מומר או משומד דינו כיהודי לכל דבר, חוץ (אולי) מאי-אלו דינים "שוליים", שאין להם חשיבות ממשית לגבי השאלה העקרונית. לא אסתמך כאן על עצם המאמר המפורסם "ישראל, אף-על-פי שחטא -ישראל הוא" (סנהדרין, דף מ"ד, ע"א), כי ייתכן באמת (כפי שכבר העירו מחברים) שמידת האגדה מרובה בו על מידת ההלכה. אבל יהא אשר יהא אופיו של המאמר, עובדא היא כי מאמר זה שימש מדרס להלכה בכל הדורות, וסמכו עליו - אם כסמוכין ואם כאסמכתא - כמעט בכל ההלכות שנפסקו לגבי יהדותם, בלשון מסורתית: "ישראליותם", של המומרים. כי דיני ישראל, הם לא רק דינים של ישראל, אלא דינים על ישראל, ואם ההלכה, כפי שיתבהר להלן, מחילה אותם על המומר, הרי שגם הוא "ישראל" הוא, היינו: יהודי".

אם לדעתם ההשתמדות אינה פוגמת בהגדרתו כיהודי, הרי יש מי שטוען שהיא כן פוגמת.

"כתוב בתשובת הגאונים: יבמה שנפלה לפני מומר דפטורה מן החליצה ומן היבום היכא דליכא יבם אלא הוא, ולא הביאו שום ראיה לדבריהם. וכתב רש"י בתשובה אחת דלא סמכנין עליהו כלל, ואף על פי שחטא ישראל הוא, ואם קידש קידושיו קידושין, וחולץ ולא מייבם" (מרדכי, יבמות, פרק ד', סי' כ"ט; אך השווה שו"ת הריב"ש, סי' ו').

דעה זו הובאה בשו"ע, אך היא נדחתה:

"נפלה לפני יבם מומר, יש מי שמתיר אם היה מומר כשנשאה אחיו, ואין לסמוך עליו". (שו"ע אה"ע, סי' קנ"ז, סעי' ד').

ה"יש מי שמתיר" הוא רב יהודאי גאון, (חי בבבל באמצע המאה השמינית) שכתב:

"אי כד נסבה בעלה הוי יבם מומר, לא בעי חליצה מיניה", (הובא במרדכי, יבמות, פרק ד', סי' כ"ח, וכשהובאה בטור אה"ע, סי' קנ"ז  באה התגובה:

"ולא ידענא למה לא תהיה אשת מומר זקוקה ליבם וגם מה חילוק יש בין אם היה יבם מומר כשנישאת או לא".

הבית יוסף תוקף ביתר חריפות את ה"היתר" של רב יהודאי גאון, בכתבו:

"ויש לתמוה על מי שעלה על דעתו היתר זה. על רב יהודאי שנכתב בשמו - איני תמה, משום דגמירי דמאור עיניים היה (רב יהודאי גאון היה עיוור), ולפעמים היו תלמידיו כותבים בשמו מה שלא עלה על דעתו ..... אך על תלמידיו הכותבים - כן יש לתמוה, ועל בעל העיטור שהעתיק דבריהם יש לתמוה למה לא רדפם וכיתתם עד חרמה, דדבר פשוט הוא דאין לדבריו אלו שורש וענף ולא שום צד סמך כלל, ואוי לו למי שמקל בזה". (בית יוסף על הטור שם, ס"ק ג', ראו גם שו"ת ר' אליהו מזרחי, סי' מ"ז, הוצאת ירושלים, תרצ"ז, ע' קכ"ה-קכ"ו).

הצדקה להיתרו של רב יהודאי גאון, אנו מוצאים בספר "בית הבחירה" להרב שלמה ב"ר מנחם "המאירי", הטוען שההיתר היה מוגבל למקומו וזמנו של הגאון:

"וגאוני הראשונים כתבו שיבמה שנפלה לפני משומד, זקוקה לו ומתענגת עד שיחלוץ. וקצת גאונים חידשו בה דברים לומר, שאם בשעה שכנסה בעל היה אחיו משומד, אינה צריכה חליצה ממנו ..... ויש מפרשים מתמיהים: שהרי ישראל משומד קידושיו קידושין ... אלא שנראה לי, שהם סומכים על מה שאמרו בסוף פרק א' (של מסכת יבמות) על עשרת השבטים שבתי דינין שבדורות הללו עשאום כגויים גמורים מרוב מה שנטמעו בהם, והיו גאונים אלו ז"ל דנין שאף בזמן הזה נטמעים ...". (המאירי על יבמות, דף כ"ב, ע"א, הוצאת אלבק, ע' 100-99, הוצאת מכון התלמוד הישראלי השלם (תשכב) עמוד 89.

הדעות חלוקות אם מומר מותר להלוות בריבית למשומדים, ואף שבטור יו"ד נאמר:

"עכו"ם שכפר בעיקר מותר להלוותו ברבית" (טור יו"ד, סי' קנ"ט, וכן שו"ע יו"ד, סי' קנ"ט, סעי' ב');

וכן גם בשו"ת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן:

"כתב הרמב"ן ז"ל בתשובה, דישראל מומר מותר להלוותו ברבית" (שם, סי' רכ"ד).

והוא בחידושי הרמב"ן בבא מציעא (דף עא עמוד ב):

"אבל משומד לא מקרי אחיך הילכך אף להלוותו ברבית מותר ולא חיישינן לזרעא מעליא, וכש"כ משומד לע"ז שנטמע בגויים, ורחמנא אמר דליחי אחיך עמך והאי לא ליחי ולא ליקיים".

"ולענין משומד כבר הורה ר"ת והרמב"ן כי מותר להלוות לו ברבית ולא כמו שאמרו משמו של רש"י שאסור, והטעם להתיר משום דמשומד זה לאו אחיך הוא". (חידושי הריטב"א בבא מציעא דף עא עמוד ב).

מרובים הפוסקים הסוברים שלגבי רבית הוא כישראל:.

"הורה רש"י שאסור לקחת רבית מישראל משומד, ד'אחיך' קרינן ביה, ואינו נקרא כי אם ישראל משומד וחוטא, דכתיב חטא ישראל, אף על פי שחטא ישראל הוא". (תשובות רש"י, סי' קע"ה, הוצאת ניו-יורק תש"ג, ע' 197-196, ספר האורה חלק ב' [קטז] , איסור והיתר לרש"י סימן צט

"והמהרי"ל פסק כרש"י וראבי"ה וסמ"ג, דאסור להלוות מומר ברבית" (דרכי משה על הטור שם, ס"ק ב'; וכן גם ספר התרומות, שער מ"ו, חלק א', הוצאת ירושלים תשכ"א, דף רי"ב, ע"א, וראו בית יוסף יורה דעה סימן קנט אות ב – ג.), וברית יהודה (בלוי) הלכות רבית ועיסקא, פרק ל סעיפים ח-ט (עמודים תק-תקא). 

אם לפי חוק האזרחות, תשי"ב-1952. .

10. ויתור על אזרחות [תיקון: תש"מ]

(א) אזרח ישראלי בגיר שאינו תושב ישראל רשאי להצהיר בכתב שהוא מוותר על אזרחותו.

(ב) אזרח ישראלי בגיר המודיע שרצונו לחדול להיות תושב ישראל, רשאי להצהיר בכתב שהוא מוותר על אזרחותו.

(ה) ויתור על אזרחות לפי סעיף זה טעון הסכמת שר הפנים, ואם הסכים השר לויתור - האזרחות מתבטלת מהיום שקבע השר.  

הרי יהודי תמיד נשאר  יהודי.

מי הוא יהודי?

תוקן על ידי נישטאיך ב- 01/02/2007 3:52:14

עולם הפוך אני רואה

תן לחכם ויחכם עוד!

תוקן על ידי חושבבעצמו ב- 01/02/2007 13:53:44

תוקן על ידי tashrat ב- 01/02/2007 14:07:20

וְגַם כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וַאֲשֶׁר בְּכָל הָאֲרָצוֹת שָׁמְעוּ כִּי נָתַן מֶלֶךְ בָּבֶל שְׁאֵרִית לִיהוּדָה וְכִי הִפְקִיד עֲלֵיהֶם אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן:

_________________

"(ידועות מחלוקות הגאונים בענין משומד, לענין ירושה והנסיון ללמוד מפסוקים להפקיעו ממנה. אמנם: א. לימודם נראה שהוא חידוש שלהם שנבע ממצוקות הזמן. ב. אפשר שבה יותר כעין דין חריג או קנס)">

כן הדברים ידועים, אך המעניין בתשובת רב נטרונאי גאון זו, המובאת בתשובות הגאונים - מוסאפיה (ליק) סימן כג, הממשיכה בסימן כד, (וראה גם אוה"ג קידושין, סי' פב [טור ימני]; אוה"ג סנהדרין, סי' תשפח), היא הסיבה-מפני שירושה תלויה ביחוס, והמשומד אינו מתייחס לאביו, והרי התשובה במלואה:

"לרב נטרונאי.

כך הראוני מן השמים שמשומד אינו יורש את אביו ישראל מאי טעמא דכיון דאשתמד ליה נפק ליה מקדושה דישראל ומקדושה דאבוה ואשכחינן דלא הויא ירושה אלא לבר ישראל דמתיחס בתר אבוהי דכתיב ונתתי לך ולזרעך אחריך זרע כשר דמתיחס אחר ישראל דכתיב להיות לך לאלוקים ולזרעך אחריך מי שזרעו מיוחס אחריו יצא משומד שאין מתיחס אחר אביו ישראל ושוב מצינו באברהם אבינו כשאמר לו הקב"ה ידוע תדע כי גר יהיה זרעך אעפ"י שהיו לו ישמעאל ויצחק לא פרע חובו אלא יצחק שנא' כי ביצחק יקרא לך זרע וכשבא יצחק אע"פ שהיו לו עשו ויעקב לא פרע חובו אלא יעקב ונכנס למצרים. וכן לירושה אינו יורש אלא זרעו שהוא מתיחס אחריו ונקראת משפחת אביו על שמו אבל משומד מתעברת נחלה מאומה לאומה ואין עושין כן. ואם תאמר הא דאמר (קידושין יח א) רב חייא בר אבין אמר ר' יוחנן נכרי יורש את אביו דבר תורה התם הכין קאמרינן נכרי יורש את אביו דבר תורה שנא' כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר והכין פריש מר רב צדוק גאון ז"ל ואמרו ליה במתיבתא דילמא את אביו ישראל. אמר להו אי הר שעיר דיצחק וירתיה עשו כדאמרתון, השתא דלאו דיצחק הוה הכי קאמר כי ירושה לעשו לאורתינון לבניה גוים. וקאמרינן ודילמא שאני עשו דישראל משומד הוה וירתין ליה בניה אבל גוי גמור אימא לך דלא ירתי ליה בניה. אלא מהכא כי לבני לוט נתתיה ירושה לאורותיה לבניה גויים. ואמרו קמיה אי הכין הוא דגוי יורש את אביו גוי מה עסקנו עם הגוי ומי הטיל משפטו של גוי עלינו לומר גוי יורש את אביו גוי ואמר להון אצטריך דאי אית ליה לגוי מלוה או פקדון ביד ישראל ומת ההוא גוי כי קא אמרינן גוי יורש את אביו גוי דבר תורה מחייב ישראל לאהדורה לההיא מלוה או פקדון ליורשיו דההוא גוי ואי אמרינן גוי אינו יורש את אביו גוי תהוי כנכסי הגר וקנינון ההוא בר ישראל ולא מחייב לאהדורי ליורשיו. וכן היכא דשבק גוי נכסי והחזיקו בהון ישראל אי אמרת גוי אינו יורש את אביו גוי הוי כנכסי הגר וכל המחזיק בהן זכה בהן והשתא דקיימא לן דגוי יורש את אביו גוי ירית להון ואית בהון משום גזל וקבלוה רבנן דמתיבתא. לפיכך המלוה את חברו ונשתמד ואח"כ מת אביו של משומד אין נפרע ישראל מלוה שלו מממון שהניח ישראל אביו של משומד מפני שאינו יורש משומד את ישראל אביו ואחריה דישראל על המשומד".

תשובה זו הובאה ע"י  פרקליט המדינה במשפט האח דניאל, (ע"א 72/62 - אוסוולד רופאיזן נ' שר-הפנים . פ"ד טז(4), כדי להוכיח  שהמומר אינו מתייחס לאביו, (הוא הביאה  כ"תשובת רב האי גאון, שהובאה בשו"ת הרשב"א, חלק ז', סי' רצ"ב", וכברהעירו על השינוי בשם המשיב במקורות השונים: ד"ר לוין באוצה"ג קידושין, וד"ר טויבש באוצה"ג סנהדרין, ובאשר לכפילות ושינויים בשמות המשיב, ראו יואל מיללער "מפתחות לתשובות הגאונים", (ברלין תרנ"א) עמוד 27), ועל דבריו הגיב השופט זילברג:

"פרקליט המדינה מדגיש את המלים "יצא מאומה הלאומה", ורואה בהן יציאה אפקטיבית של המומר מכלל ישראל. לדעתי הוא טועה במקצת בפירוש הדברים, הכוונה כאן לאידיאולוגיה המתנכרת של המומר לעמו, והן (המומרים) "אין עושין כן", המומר אינו רוצה כי תיקרא עליו משפחת אביו".

________

<"(מאידך העברית כונתה יהודית - ברם דוק, הופעה יחידיאית: מלכים ב פרק יח: דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחֹמָה. (וכן במקבילה בישעיה לו,יג).)">

וכמובן בנחמיה פרק יג  פסוק כד:

"וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם". 

שבת שלום

תוקן על ידי נישטאיך ב- 02/02/2007 3:17:54

עולם הפוך אני רואה

<"האם גיור רפורמי אינו עונה להגדרה שהמונח 'גיור' משמעותו היא דתית-הלכתית?">

ראה בג"ץ 2901/97 ,5070/95 - נעמת ו-2 אח' נ' שר הפנים ואח' . תק-על 2002(1), 634 שעסק בדינם של קטינים ובגירים, שעברו, בהיותם תושבי ישראל, הליך של גיור רפורמי או קונסרבטיבי. חלקם עברו את הליך הגיור בישראל. חלקם עברו את הליך הגיור בקהילה יהודית מחוץ לישראל. והם מבקשים להרשם - הקטינים ברישום ראשון, הבגירים תוך רישום שינוי - כיהודים בפרטי הלאום והדת. והאם על פקיד הרישום לרשמם כיהודים בפרטי הלאום והדת? בג"ץ 2901/97 ,5070/95 - נעמת ו-2 אח' נ' שר הפנים ואח' . תק-על 2002(1), 634 ,עמ' 644

שם כתב השופט ברק:

"... רישום כ"יהודי" בעקבות גיור רפורמי או קונסרבטיבי

23. על רקע תפקידו של המרשם וסמכויותיו של פקיד הרישום, יש לבחון את המקרים שלפנינו. העותרים מבקשים ביצועו של רישום ראשון. בעתירה אחת (בג "ץ 5070/95) הוצגה בפני פקיד הרישום תעודה המעידה על הליך גיור של קטינה שנתקיים על ידי שלושה רבנים של התנועה המסורתית בישראל ובארצות-הברית. בעתירה השניה (בג"ץ 2901/97) הוצגה בפני פקיד הרישום תעודת גיור של קטינה מבית הדין של איחוד הקהילות המתקדמות בבריטניה הגדולה. בערעור האזרחי שלפנינו, מאידך גיסא, נידון מקרה של שינוי רישום. המשיבים מבקשים לשנות הרישום. זאת, בעקבות גיור שאינו אורתודוכסי שהם עברו לאחר שהיו לתושבים בישראל. חלקם עברו את הליכי הגיור בישראל. חלקם עברו את הליכי הגיור מחוץ לישראל. מבקשים הם כי ייקבע במרשם כי הם יהודים בפריט הדת והלאום. בית המשפט המחוזי - אליו פנו המשיבים בבקשה למתן פסק דין הצהרתי - קבע כי הם יהודים לצורך הרישום לפי חוק המרשם. האם על פקיד הרישום לבצע את הרישום הראשון כמבוקש? האם בדין ניתנה ההצהרה בבית המשפט המחוזי ? לבחינתן של שאלות אלה - ועל רקע הלכת פונק שלזינגר - נעבור עתה.

24. בחינתו של הדיבור "שנתגייר" בהגדרת "יהודי" בחוק השבות - החלה גם לעניין חוק המרשם - מלמדת כי הוא מעורר בעיה פרשנית לא פשוטה. בעיה זו התעוררה בפסיקתו של בית משפט זה, אך טרם הוכרעה. בפרשת תנועת ש"ס נידונה השאלה בהרחבה, אך רק שופט המיעוט (המשנה לנשיא השופט מ' אלון) נקט בה עמדה. שופטי הרוב לא הכריעו בשאלה זו. הנשיא שמגר הדגיש בפסק דינו "כי הפלוגתאות שלפנינו צריכות להיות מוכרעות במסגרת עקרונותיו המנחים של חוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965, ולפי הוראותיו" (עמ' 730). הבעיה נבחנה שוב בפרשת פסרו. בית המשפט פסק בשאלת תחולתה של פקודת העדה הדתית (המרה) ולא בדיני הגיור. הנשיא שמגר ציין בפסק דינו כי המדינה עצמה לא שקלה כלל את השאלה אם ניתן לרשום את העותרת כיהודיה, ושאלות אלה גם לא נטענו בפנינו. בהתייחסו לפסק הדין בפרשת תנועת ש"ס ציין הנשיא שמגר:

"גיור של עולה יירשם במרשם האוכלוסין לפי הודעתו... ויחד עם ההודעה יוגש - אם יידרש - המסמך המעיד על הגיור... או תוגש תעודה ציבורית. אין חובה לצרף תעודה ציבורית דווקא, וכאמור, די במסמך המעיד על הגיור... מכאן, כי הודעה בלווית מסמך המעיד על גיור בקהילה יהודית כלשהי בחוץ לארץ, די בהם כדי לחייב רישומו של אדם כיהודי. לעניין זה אין נפקא מינה, אם הקהילה היא אורתודוקסית, קונסרוואטיבית או רפורמית" (פרשת תנועת ש"ס, עמ' 731 ). 

ובהמשך הוא מוסיף, בכל הנוגע לחוק המרשם:

"מהוראותיו של החוק הנ"ל נובע, כי פקיד הרישום איננו בודק את תוקפו או את חוסר תוקפו של טקס גיור, שנערך בקהילה יהודית בחוץ-לארץ, ושעליו מעיד המסמך שהוגש לו. לדידו, משקפת תעודה, המעידה על פניה על כך שנערך טקס גיור יהודי בקהילה יהודית כנ"ל, כי אכן קוים טקס כאמור המחייב רישום" (שם, עמ' 732).

26. מה משמעותה של גישה זו לעניין העתירות שלפנינו? המבקשים בשתי העתירות מסרו הודעה על רישום ראשון, כפי שהדבר נדרש מהם (ראו סעיפים 5ו-13 לחוק המרשם). הם צרפו לבקשה תעודת גיור המעידה על הליך גיור בקהילה יהודית. באחת העתירות (בג"ץ 5070/95) הגיור נעשה בישראל, על ידי בית דין של שלושה רבנים של התנועה המסורתית בישראל. כן נעשה גיור מחוץ לישראל בבית דין של התנועה המסורתית בניו-יורק שבארצות-הברית. בעתירה השניה (בג"ץ 2901/97) הוגשה תעודת גיור של בית הדין של איחוד הקהילות המתקדמות בבריטניה הגדולה. לכאורה, המסקנה המתבקשת הינה, כי על פקיד הרישום לבצע את הרישום כמבוקש, אלא אם כן יש לו יסוד סביר להניח שההודעה אינה נכונה. אין הוא רשאי לסרב לבצע את הרישום רק משום שלדעתו גיור רפורמי או קונסרבטיבי שנעשה מחוץ לישראל אינו מקיים את הדרישות של הגדרת הדיבור "יהודי" בחוק השבות ובחוק המרשם. הנשיא שמגר ציין במפורש כי "תעודת הגיור מטעם קהילה לא אורתודוכסית איננה, כשלעצמה, הודעה שאינה נכונה" (פרשת פסרו, עמ' 678). בנסיבות אלה - ועל רקע ההודעה שמסרו העותרים - היה לכאורה על פקיד הרישום לבצע את הרישום (הראשון) כמבוקש ...".

<"הערה אחת על ההגדרה החילונית של חיים כהן. וזו לשונו הזהב: סבור אני שיהודי הוא כל מי שמצהיר בתום לב על יהדותו">

שכחתי  להדגיש; שדבריו מתייחסים רק להגדרת יהודי כשהדבר נוגע לחוק השבות, והוא מפורש בלשונו הזהב:

"כל אדם זכאי להחליט לעצמו אם יהודי הוא אם לאו. אחד הנימוקים שנתתי לפסקי הוא, שכיוון שנמנע המחוקק מלקבוע בחוק מבחן אובייקטיבי, כלומר הגדרה מחייבת למונח "יהודי" סימן הוא  ... שהמבחן יהיה סובייקטיבי, אינדיבידואלי, ... סבור אני שיהודי הוא כל מי שמצהיר בתום לב על יהדותו".

שים לב לדברים דלעיל ולחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965. קובע בסעיף 3א, שהוא הסעיף בסמכות רישום והגדרה [תיקון: תש"ל 

(א) לא יירשם אדם כיהודי לפי לאומו או דתו אם הודעה לפי חוק זה או רישום אחר שבמרשם או תעודה ציבורית מראים כי הוא אינו יהודי, כל עוד לא נסתרו ההודעה, הרישום או התעודה האמורים להנחת דעתו של פקיד הרישום הראשי או כל עוד לא נקבע אחרת בפסק-דין הצהרתי של בית משפט או בית דין מוסמך.

(ב) לענין חוק זה וכל רישום או תעודה לפיו, "יהודי" - כמשמעותו בסעיף 4ב לחוק השבות, תש"י- 1950.

ברישום לפי חוקים אלה  אין ראיה לנכונות מהותית של הנאמר ברישום, אלא לצורך  חוקים  אלה,  ראה דיני משפחה (שרשבסקי) עמוד 5 הערה 14.

__________

ירוחם

<"פארבוס נישט איך?">
ווער זאגט אז נישט?

<"המילה יהודי הוא שלשת רבעי שם ה" ולא רצו לכתבו על משומד. יר"ש מקפידים לכתוב במקום יהודה יודא">

במקורות האשכנזיים (ואף ספרדיים) השם "יודי" מתאר כל יהודי ולא רק משומדים, ושפתם נקראה יודיש-אידיש,  נדמה לי שהיה כאן אשכול שעסק בנושא זה. לינקי ?

שבת שלום 

_________________

עולם הפוך אני רואה