טוהר וסכנה - מרי דגלס (טעמי המצוות)

בדעתי להציע כאן מהלך חדש בהבנת טעמי המצוות. המהלך כולל כמה פרקים, ועל הפרק הראשון אפשר לדלג.

טעמי המצוות מאז

גדולי ישראל לאורך כל הדורות השתדלו לתת טעמים למצוות. ונחלקו דרכיהם לשלוש מחלקות. יש שסברו שצריך לקיים המצוות שלא מחמת הטעמים, שאין טעם במצוות אלא מה שקיומם בקבלת עול מזכך ומצרף את האדם שלא יהלך בשרירות לבו אלא יכנע לפני אדונו . ואף ההולכים בדרך זו לא משכו ידיהם מלתת טעמים למצוות זה בכה וזה בכה, ולדעתם אין הענין בנתינת טעמים למצוות אלא כמו שכתב החינוך בהקדמתו, שחביבות יש בעסק זה גם אם אין המצוות באמת מטעם זה . והאריך בזה בבית הלוי (שמות יג ח) . ולדרך זה פירשו בעלי המוסר שטעמי המצוות אינם אלא כטעמי המאכלים להטעים קיום המצוה ואינם שורש המצוה.

ויש שסברו שטעמי המצוות הן כיון שעשיית עבירות גורמת חורבן אם טבעי ואם רוחני, ועשיית מצוות גורמת תיקונים אם טבעיים ואם רוחניים.

אך הרמב"ם (תמורה פ"ד הי"ג) כתב שרוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים, וכן הוא אומר הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת, להודיעך קושט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחך. והאריך בזה יותר במו"נ (ח"ג פכ"ו) וביאר שאף החוקים שאמרו עליהם שאין בהם טעם, היינו רק לההמון, אבל החכמים מוצאים טעמי המצוות בכל דבר ליישא האדם בדעות הנכונות ובדרכי המוסר . והוא כשיטת הזוהר (פרשת יתרו) שכל המצוות עיטין הן לדבקה בו.

אלא שגם הסוברים שטעמי המצוות הן כדי ליישר את האדם בדרכי המוסר, נחלקו בדרך הנחת היסודות ויחסם לפרטי המצוות. שהרמב"ם דרך בדרך חדשה, וביאר הרבה מצוות בטעמים חיצוניים שלא ניתנו אלא כדי להוציא את ישראל מההרגלים שהורגלו בזמן נתינת התורה לנהות אחר עבודה זרה, וכיוצא באלו. ומלבד חסרון נתינת טעמים חיצוניים, הנה נמצא לדרכו של הרמב"ם שאין למצוא טעמים לפרטי ההלכות אלא רק לכלליהן, כיון שתרחק מאוד הדרך למצוא לכל פרט ופרט מההלכות טעם מסוג זה. ואכן הרמב"ם עצמו הודה בדבר זה ולא עוד אלא שכתב שאי אפשר לתת טעמים לכל פרט, והמבקש לתת טעמים לכל פרט הוזה הזיה גדולה.

לעומתו סבר הרש"ר הירש (אגרות צפון איגרת יח ועוד) שטעמי המצוות צריכים לבא על ידי התבוננות בתורה עצמה ולא מן החוץ, וביסס את שיטתו בענין המצוות כסמלים (ראה ספרו בשם זה) אשר לפיה כל מצוה סמל היא לרעיון מסוים, שבעשיית המצוה יתעורר האדם במסומל במצוה זו. ועל ידי כך הראה את ידו החזקה בפירושו על התורה שנתן טעמים למצוות ואף לפרטי המצוות, כיון שבכל פרט אפשר למצוא רעיון המסומל בו, ובזה נעשתה כל התורה על כל פרטיה מדריך לחיי המוסר גם לזמנינו, ויכון בה מה שכתב בזוהר שכל המצוות תרי"ג עיטין הן לדבקה בו (וע"ע בארוכה בפירושו עה"ת דברים כד יז-יח שהאריך בבירור מה שלכו"ע יש לדרוש אחר טעמא דקרא).

דרכו של הרב הירש אף היא עדיין לוקה בחסר, כיון שמקומו של הסמל בתודעת האדם זוקק עיון חדש. דומה ובעבר תפס הסמל מקום נרחב יותר, אך כיום כמעט ואין משתמשים בו.
דומה וניתן להציע דרך חדשה בהבנת טעמי המצוות, שעיקרה בניתוח טקסטואלי של המקרא, וניתוח אנתרפולוגי של עמים, שבטים ודתות. דרך זו המאופיינת כמחקרית – חילונית, תוכל לשמש כאלטרנטיבה דתית להבנת טעמי המצוות.

****
הכותרת לבקשת הפותח

תוקן על ידי עצכח ב- 11/02/2007 21:05:55

הנקודות החשובות לעיון ודיון.

א. יש לנו כאן לראשונה הסבר הנובע מהטקסט עצמו (לאפוקי מהסברי הרמב"ם והמקובלים), שאינו זוקק שימוש במערכת סמלים שכיום היא כבר נתפסת כארכאית (לאפוקי מהסברי הרש"ר הירש).

ב. החידוש הרעיוני הגדול הוא, שלא די לשאוף להתאמה מוחלטת, אלא צריך לשאוף להתאמה עם המציאות הנוכחית, שיש שיכנוה פגומה, של סיווג סיווגים. כיון שזו המציאות כיום, שאנחנו מסווגים; עד כדי כך שהיוצא מהסיווג גורם לנו חוסר נחת ושאיפה להתאימו לסיווג - הרי שזה הנדרש עתה לפי תורת ההתאמה.

ג. התפיסה של לכלוך כחוסר סדר. בתחילה חשבתי שזו טעות, שהרי גם בלאגן הוא חוסר סדר אף שאינו לכלוך, וחשבתי לזהות את הלכלוך עם פסולת (חומר מבוזבז, שיירים, שארית, זבל, אשפה, חומר פסול, דבר פחות ערך, מין גרוע - מילון בבילון; הסיגים הנשארים אחר הברורים - מילון אבן ספיר). שוב התבוננתי שהרי אוכל או נוצה או חתיכת דבק סלוטייפ על הבגד נחשבת כלכלוך אף שאינה פסולת כשהיא על השולחן. ועל כן נראה כדבריה, שלכלוך הוא חוסר סדר, אלא שתנאי יש בדבר שיהיה הדבר משהו שאינו עומד לשימוש. שאם הוא עומד לשימוש הרי הוא מזוהה כעומד להיות מסודר, וחוסר הסדר שלו הוא אקראי בלבד.

בן איש,

הגדלת לעשות בשתי הקטגוריות האחרונות.
אתה יכול לחלק את עולם החי באלף ואחת דרכים ולמצוא חריגים אחרים בכל פעם.
נידה וש"ז הם לכלוך? התחלת בנימוק ההגדרה וסיימת בהגדרה שרירותית.

dfl,

ראשית, שים לב ששתי השאלות שלך נוגעות במחקר האנתרפולוגי ולא בפרשנות דתית או הלכתית. בנוסף לכך, בלי קשר לגופה של טענה אלא מתוך גילוי הוגן ונאות, חלוקת הקטגוריות הזו אינה משלי אלא משל דגלס, כפי שתוכל לראות אם תקרא שוב את הפיסקה המתחילה במילים "דגלס מטפלת".

ולגופן של שאלות -

העלאת הגרה והפרסת הפרסה ככל הנראה מהוים שתי סימני היכר בולטים ביותר במיון הזאולוגי הקדום בין בעלי חיים ביתיים לחיות בר.

נדה וזבה אינן מלוכלכות חלילה בעצמן. הדם הזב מוגדר כלכלוך, ואף יותר מדם של פצע.

השאלה היא אלו מצוות וטעמיהם אנו רוצים להבין? אם אלו מצוות מהתורה. שנתנו מפי הגבורה, האם אנו רוצים להבין את מעשי האלוקים? או את כוונותיו? זאת אומרת להכנס לראש שלו
מה היתה כוונתו של הבורא שציוה כך או אחרת? האם ניסיון זה לא נדון מראש לכישלון מוחלט. אולי זה ימצאה חן בעייני רבים וטובים, ויהיה נחמד. אבל השאלה תמיד תמשיך  לרחף, אם זה נכון או לא. לא?

ירוחם שם,

אני מבין שבהמלצתי דילגת על הפרק הראשון. הבאתי שיטות שונות בעקרון נתינת טעמים למצוות. שלך אפילו הראשונה. עם זאת, אני חושב שניתן לראות כי הדרך שהצעתי כאן כי כזו ש"ניכרין דברי אמת" בה יותר מכל האחרות, וסליחה על היומרה והעזות.

בן איש אחר
צר לי אולי לא הבנתי מה שקראתי, יכול להיות, אבל בעוונותי הרבים, זה שבא פתחת את האשכול
<גדולי ישראל לאורך כל הדורות השתדלו לתת טעמים למצוות.>  לא שינתה את דעתי כי העיסוק בזה הוא עקר במקרה הטוב .ושלילי מאד מאד במקרה השני- בגלל כונותיהם.

אז תעסוק בזה מפן אחר: אם לא היה טעם למצוות שהיה מתקבל על דעתם של מקבלי התורה, הם לא היו מקבלים אותה. מסתבר שהיא התאימה עם מה שהם ראו בתורה כ"חוקים ומשפטים צדיקים".

אא"כ סבירא לך כרב אחא בר יעקב, ולא שמיע לך מפירוקא דרבא (שבת פח.).

בן איש אחר
חוקים? כן-חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואין אתה רשאי להרהר אחריה.

 

טענו בחיטים והודו בזכר קדשו.

בן איש אחד.
 כבוד גדול אני מכבד את למדנותך, אבל חולק אני עליך בנושא האשכול. לדעתי אין ואולי גם אסור לעסוק בטעמי המצוות שניתנו לנו לפי אמונתנו מהבורא. בפרשת השבוע נאמר כל אשר  דבר ה" נעשה. וזה היה לפני שה" דיבר. ולכן לבא ולהגיד שאם זה לא היה הגיוני לא הינו מקבלים אותה, זה אולי לוגי אבל לא כך כתוב בתורה.
הזכר קדשו אינן אלא מקורות לדברים אלו.

_________________

מודה ועוזב

בא"א

מה הדרך השישית? (בסוף הודעתך השניה), נשמטה? או שיש חמשה דרכים בלבד.

תודה על ההערה, לומד. אין הספר לפני כעת, אך ככל הנראה כשסיכמתי לעצמי את הספר, חשבתי בתחילה שהיא מפרטת שש דרכים להתמודדות, ובמהלך הקריאה נוכחתי לראות שאינן אלא חמש.

בא"ח,

 הענקת תחולת הטומאה על אנומליה שאינה מסתווגת, גם אם היא מתקבלת על הדעת, אין בה כדי ליתן טעם למצוות, לכל היותר יש בה כדי להסביר מה טעם נבחרו חומרים מסויימים לזן מצוותי מסויים ( במקרה הנדון טומאה).

בשל כך העניין ההשוואתי בין ניתוח אנתרופולוגי זה, ולעיסוק המסורתי בטעמי המצוות, אינו מתחיל.
העיסוק בטעמי המצוות המסורתי הוא עיסוק בתכליותיהן של המצוות ולא בתהליך היצירה שלהן.
ברי שהמחוקק לא העניק את התחוקה כדי ליצור סדר באנומליה, לכל היותר אתה יכול לטעון שהאנומליה היא המניע אך ודאי לא התכלית.