|
|
| נשלח ב-11/2/2007 20:48 |
 |
| |
יזכיר יום המיתה, התמודדויות שונות עם המוות
בלינק שלהלן ישנו סרט קצר (18 דקות) על ההוספיס בתל השומר.
http://www.keshet-tv.com/UvdaVideoPage.aspx?MediaID=12753
ההוספיס מיועד לחולים סופניים, אין שם אפילו מדחום. הם לא עוזרים חלילה לאנשים למות, אלא עוזרים להם לחיות את הרגע. הסרט מעורר מחשבה מכמה וכמה כיוונים.
כבדרך אגב, ולא כנושא העיקרי של האשכול. סיפורי של גריגורי, שהאריך ימים הרבה יותר מכולם, משום שחיכה לבנו שיבוא ממוסקבה לבקרו. מייד אחר כך הלך לעולמו.
התמודדותו של עמוס פאלח גם היא מרתקת. בשקט ובשלווה הוא צועד לקראת המוות כשהוא רק בן 46, אכלתי הכל, שתיתי הכל. עשיתי דברים טובים, וגם לא טובים. חוקיים וגם לא חוקיים. כשרואים את האופק מתקרב, אין טעם למשוך.
כמו כן ההתמודדויות של אנשי הצוות, שטוענים שאף פעם לא מתרגלים. ומוצאים דרכים שונות ליות את היומיום במקום שכזה. כשיש בכל יום פטירה או שנים, ולפעמים אפילו ארבע.
אשמח אם מישהו אחר ייתן כיוונים לדיון מסודר.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/2/2007 23:50 |
|
| |
לומד
הנושא הזה מעניין מאד לדעתי. לאו דווקא בשל הסרט, שאותו לא ראיתי, אלא מחמת עצמו.
המוות זה משהו שמחכה לכולנו, גם אם איננו רוצים לחשוב על זה ומעדיפים לחשוב על דברים אחרים.
כבר פתחתי על זה לפחות אשכול אחד (המוות הוא, על פי פנחס שדה).
ואני מצרף שני מעשים ממקורותינו שיכולים לשמש להרחבת הדיון.
אחד של רבי עקיבא
מעשה ברבי עקיבא שהיו מוציאים אותו להורג, והיה מאריך באחד של שמע. ושאלוהו תלמידיו: רבי, עד כאן? וענה להם שכל ימיו היה מכין עצמו לשעה זו. (ושמא גורסים "מייחל"?) ועכשו כשבא לידו, לא יעשה כן?
סיפור זה מופיע בשתי גרסאות. לפי הגרסה בירושלמי, אם איני טועה, ר"ע קרא "שמע" לפני המלך הגוי, שמשום כך חייבו מיתה, ולפי זה הסיפור מתפרש אחרת לגמרי - בתור קבלת עול מלכות שמים על חשבון התגרות במלך, ולמעשה תוך כדי איסור לשיטת הרמב"ם ולא אאריך כי לא זה הנושא שלי.
אולם לפי הגרסה שלנו ר"ע עסק ב"שמע" לפני מותו ואכן יצאה נשמתו באחד. וגם זה צריך להבין מה המעלה בזה.
(לפי פירושים איזוטריים ברמב"ם, זה בדיוק מה שמבטיח הישארות הנפש. אולם רחוק לומר שר"ע סבר כמו הרמב"ם - לפי השפעת האריסטוטליות והפרשנות המוסלמית בזה. ולא בגלל שהם זרים, אלא בגלל שהשיטה הזו עצמה נראית רחוקה. אבל ראוי לדון בה).
פשטות הסיפור היא על מסירות נפש.
ועדיין צ"ע, אם היה עסוק בקריאת שמע, איך יכול היה לענות להם.
כל ימי למדתי למות
הסיפור הבא מופיע אצל בובר בלקט הסיפורים החסידיים שלו, "אור הגנוז". זה לא מקור לגמרי אמין. בובר עיבד את הסיפורים לפי הבנתו, וכבר העיר על זה פנחס שדה. והחסידים שבינינו ודאי יאמרו שזה ברור גם בלי פ.ש.
אבל אני מצטט ממה שקראתי, ולצערי לא מצאתי את הסיפור כרגע, ואני נאלץ לספר מהזכרון הקלוש.
מעשה בבן אדמור, שאביו נפטר, וביקשו שיכהן באדמורות. אבל הוא חזר לבית הוריו, ושכב במיטה, ואמר שהוא הולך למות.
אמרה לו אמו: כיצד. וענה לה שכל ימיו למד למות, ועכשו הוא יודע.
ונפטר.
(איני זוכר מי היה. איני זוכר כמעט את הרקע. יתכן שרבו נפטר ולא אביו. אבל זה היה הסוף. שכל ימיו למד את זה ועכשו הוא מוכן).
האם לומדים למות? מה לומדים?
מתבקש בעיני להשוות לעצות שנכתבו בידי חכם זן לפני מאות בשנים. גם שם השאלה העסיקה אותם, אם גם יתכן שזה היה טיפול בבעית החרדה ולא בהכנה הנאותה לנירוונה. ואאריך בהמשך בל"נ.
שאלות לעיון
א. האם יש חיים לאחר המוות? מנין? (לכאורה זה כבר יותר מדי עבור אשכול זה וראוי לדחות לאשכול אחר).
ב. האם זה משנה מה אדם עושה ברגעים האחרונים של חייו לגבי מה שיקרה בעולם הבא?
ג. איך מתכוננים?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-12/2/2007 01:13 |
|
| |
מיימוני,
ובהנחה שאכן יש חיים לאחר המוות וכו' וכו', מהו היחס בין זהותינו בעודנו בחיים לבין הזהות המופשטת שלנו שלאחר המוות? האם בכלל אפשר להגדיר אותה כזהות אחת?
|
|
|
|
| נשלח ב-12/2/2007 01:52 |
|
| |
גוונא
זו שאלה חשובה מאד. ויש לצרף אותה כשאלה נוספת לאלו שהצגתי.
בפשטות, איני יודע.
בפשטות, אני סבור שאמור להיות קיים קשר כזה. אם גם לפי שיטות מסויימות בפילוסופיה קשר כזה לא נראה אפשרי. כך לפי כל האריסטוטלים, שמה שנותר זו הדעת. וכי יש הבדל בין דעת שלי לשלך, הרי כולן השתקפות או משהו חזק מזה של אותה אמת.
(נדמה לי שכך כבר הקשה ריה"ל על מאמיני השכלים המשתלשלים היאך נוצרה הפרדה ביניהם).
קל לומר כי מה שנותר מן האדם הוא משהו שכולל את זכרונותיו, תודעתו, ואולי עוד משהו שמחזיק את הכל ביחד. זה נראה סביר, וזה נראה תנאי מינימלי להנחת קיום לאחר המוות.
אבל זו סברה ואין לי לזה ראיה או מקור.
אפרט קצת יותר: לפי זה, מה שנותר מאיתנו בעולם הבא הוא מכלול של
1. תודעתנו, כלומר זהותנו,
2. הכרת זהותנו (וגם זה מעניין אם זה קיים ובאיזה צורה, ואולי לא לחינם הזהירו מקובלים כי אדם ישכח את שמו לעולם הבא אם לא יכין את עצמו לקראת זה)
3. ואוסף זכרונותינו
4. ואולי גם הרגלינו מן העולם הזה.
מה שמראה לנו שכדאי להתרגל ללימוד תורה יותר מאשר לאכילת גלידה, ולעשיית חסד יותר מאשר לקחת ולקבל מאחרים.
אבל כל מה שאני כותב הוא מסברה. אמנם זו סברה שאיני רואה לה תחליף. אבל באתי גם לשמוע ולא רק להשמיע.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/2/2007 01:57 |
|
| |
גם אם לא נדון על מה שאיננו יודעים, ויש הרבה מזה. עדיין יישאר לדון על מה שאנו כן יודעים, למרות שאין מזה הרבה....
אינני יודע מה יהיה אחרי המוות. גם האנשים בלינק דלעיל אינם יודעים, בדיוק כמוני להבחל"ח... אבל הם יודעים שהמוות מחכה להם בימים הקרובים, ושהם הולכים לקראתו את פסיעותיהם האחרונות. לפיכך ההתמודדות שלהם מעניינת ומלמדת.
(צבי ענבל טוען שלא מתים בסוף, מתים כל רגע. כל רגע מת רגע אלא שבסוף מת הרגע האחרון).
|
|
|
|
| נשלח ב-12/2/2007 02:10 |
|
| |
לומד
יש לי כמה השגות על דבריך, אם כי כולם עקרונית נכונים.
א. מה אנו כן יודעים? ומהיכן?
ב. אני מבין אחרת ממך את ההבדל בינינו לבין גיבורי הסרט (והם גיבורים). כולנו יודעים באיזה מקום שהמוות מחכה לנו. השאלה היא ברמת המודעות. לאנשים שבסרט, לפי מה שנאמר עליו, אינם יכולים להתחמק מן הידיעה הזו. אנו, רובנו, כן. רוב הזמן.
אבל זכור נא את הנזיר הצעיר במשלו של חובת הלבבות. המלך מזמין אותו לסעודה לאחר שנדר לצום לכבוד ה'. הוא מסכים לדחות את נדרו למחר, אם המלך יבטיח לו שיחיה. וזה כמובן אי אפשר.
ובכן, אותו נזיר רועה מהסיפור חי עם מודעות של המוות הקרב ובא. למרות שלא היה חולה סופני. או שהיה מודע לסופניות שלנו.
ג. הביטוי "מתים כל רגע" הוא נכון, אבל הוא מטעה. כשהרגע הזה מת, אני עדיין חי ונותרו לי רגעים, אם כי איני יודע כמה. אבל הרגע האחרון הוא אחרון שאין אחריו עוד. לא כאן. לא באופן שאנו רגילים ומבינים, ועיין סעיף א'.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-12/2/2007 02:20 |
|
| |
איננו יודעים מה יבוא אחרי המוות. אבל אנו יכולים להתאמץ מאוד ולנסות לחוש הרגשה של טרום מוות. (צריך להתאמץ כדי להכנס לנעליים האלו, אבל זה אפשרי).
רמת המודעות זה הכל. זה ההבדל בין להיות מודעים ללא להיות מודעים.
כמובן שדבריו של הרב ענבל לוקים בדמגוגיה קלה. עם כל זאת הדמגוגיה לא מסתירה את האמת המסויימת הטמונה בהם.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/2/2007 02:26 |
|
| |
לומד
למה צריך להתאמץ כדי לחוש "טרום מוות"?
אפשר להרגיש זאת כל לילה לפני שהולכים לישון.
או בשעה שרואים סרט כפי שלונקק. או שאפילו קוראים על זה.
או בשעה שהולכים להלויה. או לניחום אבלים, שהרי טוב ללכת אל בית האבל בדיוק מסיבה זו (רק שזה צריך להיות מנוף לעליה ולא לייאוש).
אדרבה, הבה ננסה לאפיין מה כרוך בזה.
א. הידיעה שזהו. עוד רגע נפרדים מהכל.
ב. ממילא, דברים מסויימים מאבדים מחשיבותם. למעשה רוב הדברים.
ג. דברים מסויימים מקבלים חשיבות עצומה. לא רק המצוות שעשיתי והעבירות שאני פוחד מהן. ולא רק השכר והעונש. אלא הדאגה למה שאני משאיר אחרי. הילדים בעיקר. ואולי גם התלמידים, והאם לא הטעיתי אחרים אלא הועלתי להם. אבל זה לא בכל אדם כמסתבר. (וכל אחד לפי דרגתו ומקומו).
ד. לי נראה שאדם ברגע זה מרגיש החמצה עצומה. כמה היה יכול לעשות עוד ולא עשה. ונראה לי שמעין גן עדן הוא למי שיכול להסתכל על הצד החיובי ולומר: אבל זה וזה עשיתי. וזה היה דבר גדול. הספקתי. לא בזבזתי את כל חיי. וכיון שאני אדם ולא מלאך, אני יכול להיות מרוצה מחלקי. ולמעשה, נראה לי שזה מעין דין שעושים לאדם, או שעושה האדם לעצמו, בעולם הבא.
ואני מזכיר את הסיפור על ריב"ז שלא ידע באיזו דרך מוליכין אותו. לנו קל לחלק לו ציון ולראותו כגדול מאד, ומסתבר שכן היה. אבל הוא עצמו, האם יכול היה להיות בטוח? (ואולי גם הספק הזה שאדם חושד בעצמו הוא יצר הרע והדמיון?)
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/2/2007 08:03 |
|
| |
אמר הרב מיכל שורקין אמר הרב גוטסמן:
בשעה שתפסו הנאצים את הגאון בעל המרחשת, החלו להכותו, והיה מצעק ואומר:
אין לכם שום שליטה וכח. אפילו על נמלים. הכל הוא מרצון ה' וגזירתו שגזר במרומים!
ושוב היכוהו מכות רצח, ושוב השיב: אין בכוחכם לעשות לי מאומה, והכל מרצונו יתברך.
וכך הם מכים והוא צועק, שהכל בטל ומבוטל ואין עוד כח בעולם מלבד רצון השם. וכך יצאה נשמתו בטהרה באמונה שאין עוד מלבדו.
עד כאן הסיפור.
מעתה יאמר הלומד: מה סבר המרחשת שצעק דווקא צעקות אלו.
ויש לומר שעמדו לנגד עיניו דברי ר' חיים מוולוז'ין, בספר היסוד שלו (כוונתי לספר יסוד בעולם הישיבות) "נפש החיים". שם הוא כותב כסגולה גדולה להתחזק באמונה ש"אין עוד מלבדו", ואמונה זו מסירה מעליו כל גזירות רעות. וכמדומה שכותב כן בשם הגר"א.
והרעיון המטפיזי שם, עד כמה שהבנתי, הוא שבמידה שאדם מתעלם ממה שקורה בעולם, ונאחז בשורש, כלומר בסיבתיות הראשית שהיא רצון ה', שמתגלה באופנים שונים בעולם, מייד לכל התולדות הפרטיות של אותו רצון מרכזי אין שום תוקף וממשלה מעליו, ורק רצון ה' קובע עבורו.
ואכן זכורני שבימי מלחמת המפרץ (הראשונה, זו של הטילים) חזרו פעמים רבות בבני ברק על הסגולה של ר' חיים מוולוז'ין כדי להינצל מכל רע. (והרי האחזות בסגולות באופן פשטני היא היא דרך אופיינית בדורנו, לטוב ולרע). וכם היה הרב דן סגל המפורסם דורש שהכל יתחזקו באמונת "אין עוד מלבדו".
אמנם, אם זו היתה כוונתו של ה"מרחשת", אזי יש לתהות. באיזה שלב תפס המרחשת שמכים אותו עד מוות, ושההאחזות בסגולה של ר' חיים לא תועיל כדי להינצל? וכאשר הבין זאת, האם לא החליף את הכוונה שמאחורי קריאותיו? יתכן שתחילה סבר שזה באמת יעזור לו להינצל. ואחר כך, לבסוף, כבר אמר לעצמו שאם סופו למות, וכי לא מוטב למות מתוך הכרה באחדות ה'?
אמר הרב מיכל שורקין:
לפי דרכנו למדנו ממעשה זה פירוש חדש מבעל המרחשת בהא דרבי עקיבא (ברכות סא אב) שהיו מסרקים בשרו במסרקות ברזל עד שיצאה נשמתו באחד, דהיינו שאין עוד מלבדו וכך נגזר מלפניו.
ואני המעתיק מוסיף: יש לדקדק יפה בדברים, כי ר' חיים אמר "אין עוד מלבדו" ואילו המרחשת הוסיף, אולי בכורח הנסיבות, כי "כך נגזר מלפניו".
והוסיף על זה הרב שורקין כי מסתבר שהמרחשת סבר שיש כאן ענין שלישי, והוא להודיע לגוי על אמונתנו, ודייק כן מניסוח מצות קידוש השם ברמב"ם בספר המצוות (מצות עשה ט) ש"לא נתעהו לגוי לחשוב שכפרנו" וזה אומר שיש חיוב להודיע לגוי שלא הצליח להתעותנו להבליו.
אמנם על זה אני תוהה. באיזו שפה הודיע המרחשת לגויים שאין הוא כופר אלא מתחזק באמונת "אין עוד מלבדו"? באידיש? וכי דיברו הגויים אידיש? או בגרמנית? וכי ידע גרמנית? וכי היה מדבר גרמנית על סף מותו? ושמא הלשון כה דומה בשתי השפות עד שמבינים זה את זה? או שניתן מחמת הדמיון לסמוך על סברה זו?
***
בין כך ובין כך, יהיו ההסברים מה שיהיו, יש לפנינו תמונה דרמטית של הרב המוסר נפשו. שבשעה שמכים אותו (ולא נתבאר לנו מה ראו להתנפל עליו, ואין לנו אלא את ההסבר שהיתה זו "דרכם של הנאצים"), הוא מחפש לבטא את אמונתו בה'.
ובזה יש לשאול: האם עשה זאת מפני שזו החובה בעת מסירות נפש, או מפני שסבר שיש בכך תועלת מטפיזית, כלומר שמי שמת מתוך קבלת עול שמים - במובן של הכרה באמת המטפיזית הראשונית של הבריאה בידי אלקים אחד ויחיד - גם היא הדרך הטובה ביותר למות, כפי שהבאתי יש מפרשים בדעת הרמב"ם האיזוטרית (=הנסתרת במורה נבוכים)?
***
באיזה אופן, הציפיה לקבל שכר בדמות עולם הבא והישארות הנפש בזכות התחזקות זו קצת מורידה בערך ההישג. אם אדם כבר חייב למות, וכי לא עדיף שימות מתוך ביטוי האמונה הגדול ביותר שיש לו?
אך אפשר שזו רק עצת היצר הרע, כדברי הרמח"ל, לזלזל ברגע הקשה ביותר בחייו של אדם.
***
מן הראוי היה להוסיף כמה מילים על דמותו של המרחשת, ואין בידי. ואולי יבואו ספרן ושלוימעלע ואחרים וישלימו קצת את החסר.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/2/2007 08:11 |
|
| |
סוֹפָנִי / ט. כרמי
הַיּוֹם נוֹדַע לִי שֶׁאֲנִי סוֹפָנִי.
לֹא סוּפִי –
מִסְתַּפֵּק בְּמוּעָט, מִתְמַכֵּר, מִתְנַזֵּר.
לֹא סַיִף –
לַהַט מִתְהַפֵּך וּמְסַנְוֵר.
לֹא סַיְפָן –
שָׁנִי תָּמִיר וּמִתְקַמֵר.
וְלֹא סוּפָה –
רוּחַ גְדוֹלָה, לְבַעֵר וּלְטַהֵר.
אֶלָּא סוֹפָנִי.
סוֹף אֲנִי.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/2/2007 09:02 |
|
| |
כמה נקודות בהשלכות המוות ומהותו
1. נדמה שההכרה כי מוות מהווה סוף, מהבחינה הידועה לנו, מעלה את חשיבותם של החיים כמטרה של טרקלין ולא פרוזדור, מה שדורש שיקול דעת נכון יותר.
2. החשש העיקרי ממוות, מעבר לצער הקרובים, הוא ממבטנו בעודנו חיים, על אותם החיים בלעדינו, קרי כשאנו חסרים אותם, מה שאינו נתפס כן לגבי מה שיהיה "אצלנו" אחרי שנמות.
3. צער הזולת על מוות האחר, נסוב בעיקר על אותם חיים החסרים בעולמנו, או ההמשך היפה של אותם חיים שהיו אמורים להמשיך, כגניזת פרוייקט חשוב. נדמה שקשה לראות בצער "השתתפות בסבלו" או בהפסדו של המת.
לגבי נקודה ג' טען לי מאן דהו, שהרגש הטבעי הנו כן של "רחמים" על המת. טען שודאי חתול המיצר על הגור, אינו מיצר על הגור החסר לו [בעיקר] אלא על הגור המסכן שמת. לי זה לא ברור. צ"ב.
לתגובה נא להודיע גם באישי
|
|
|
|
| נשלח ב-15/2/2007 13:09 |
|
| |
ארבע עונות לאדם \ ו' ב' ייטס
היה לו גוף ערוך לקרב ולאהבה,
הגוף ניצח אז ללא כל מחשבה.
אחרי הגוף, יצא להלחם בלב
אשר תמיד משלים ככל אוהב.
אבל כשנלחם נגד מוח נאור,
הלב הגאה נכנע, נשאר מאחור.
כעת עם אלוקים הוא מתווכח,
ולילה אחד - אלוקים ינצח.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-15/2/2007 13:45 |
|
| |
מוקדש למיימוני הברסלבר
"הראייה בעיניים של החוזר ובא אליו לעתיד לבוא" . (את הסיפור כתב פנחס שדה בהשראתו של ר' נחמן מברסלב.
אתמול, בשעת אחר צהרים מאוחרת, ירדתי לשוק שכונת התקווה, הסמוך לביתי, כדי לקנות קצת ירקות ופירות.
בשהותי בסמטה צרה, בה נמכרים מיני בשר ועופות וגם זיתים, החל הגשם, שעד אז היה קלוש ודק, ניתך בחוזקה ובשצף. מצאתי לי מחסה כלשהו בצל סככה, ליד דוכן של זיתים, ועמדתי. הגשם ניתך, פלגי מים זרמו במורד הסמטה, מעורבים ברפש ונוצות תרנגולות. כך עמדתי, והרגעים חלפו. מסביב שררו עגמומיות, אפרוריות, אף כיעור. לאט לאט, בתוך המונוטוניות של הגשם, כמו הלכה ופגה בתוכי תחושת המקום, אולי אף הזמן. לרגע דימיתי לעמוד, כפי שעמדתי לא פעם, באיזו קרן רחוב בלונדון, בעולם היפה ההוא, הרחוק, החלומי, האהוב עלי. ואולם מיד חזרתי להכרתי, וידעתי היכן אני עומד. היתה עצבות.
ואז עלה בדעתי, פתאום, שהלוא אפשר שהאדם, לאחר מותו, נמשך לשוב אל המקומות אשר בהם יהיה בחייו. ואמנם אין ביכולתינו לשוב ולחיות בהם, הוא אפילו אינו יכול להיראות בהם, אך מתוך אותו עולם התוהו בו הוא שרוי הוא נמשך להתרפק, באפס תקווה, על החיים אשר חי, ויהיו אשר יהיו, על אותו משך זמן של חיים שהוענק לו אי פעם, על כל אבן ועץ וחדר ופינת רחוב אשר חייו, מי יודע אם במקרה או לא, היו קשורים בהם, או אך נגעו בם נגיעה כלשהי.
ואז, לרגע, ראיתי את המקום, אשר עמדתי בו כמו בעיניים של החוזר ובא אליו לעתיד לבוא. ולרגע, לכהרף עין, ומה אירוני הדבר, חשתי אל הסמטה הצרה והעניה הזאת בשוק של שכונת התקווה, השותת מים מרופשים עם נוצות ואשפה, כמו איזו המיית לב, כאילו עתידה היא פעם להיות דבר יקר מכל יקר.
אחרי כן שכך הגשם, והלכתי משם.
_________________
|
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
| מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
|
|
