להתפלל בחכמה, למרות האכזבות (תשובה לאפרת מYNET)

אם נקבל שהכותבת באמת משיחה את מה שבליבה, ולא נמהר לדון אותה כ"אפיקורסית" על השאלות האלו, מה יהיה?

אני סבור שהשאלות הן ראויות. הן מתבקשות. קשה לי להאמין שיש אדם בעולם, או לפחות בעם ישראל, בציבור הדתי והחרדי, שאינו נתקל בהן לפעמים.

אולם אני גם משער שרוב בני האדם ממהרים לגרש את המחשבות האלו בתור "עבירה". הם עלולים לבוא לעצמם בטענות. איך אני מרשה לעצמי להכניס כאלו הרהורים נוראים, כאלו "הרהורי עבירה", בתוך ליבי?

ומה קורה עם אלו שמוכנים להתייצב לנוכח השאלות? הם עלולים להגיב כפי שמגיבה הכותבת. אין לה תשובה. לכן, המסקנה שלה היא שאין מקום לתפילה בכוונה, כי זו הונאה עצמית. וצריך להניח את העבודה הזו לילדים, שמסוגלים עדיין להאמין, כי אין להם מספיק הבנה ושכל לדעת את האמת המרה.

ואני אומר: האמנם?

הבה נבחן את השאלות ונראה מה אפשר לענות עליהן – ואיך צריך להתמודד עמהן. ויש, יש תשובות! וחיוני להכירן.

אני מעתיק את השאלות בקיצור:

א. מה הטעם להתפלל על חולה במצב סופני? וכי ה' יעשה לו נס? וכי יתכן נס?

ב. האם אלקים קיים? האם הוא יכול לשנות את המציאות? מה הוא רוצה? מה הטעם לדבר איתו?

ג. איך מסתדרים עם קטעים בתפילה שלא מדברים אלינו? כמו השבת מערכת השיפוט של פעם, שלא התייחסה באופן שויוני ומודרני לנשים? ומה עם הקרבנות? מה זה אומר לנו היום, שאנו, או לפחות חלקנו, נרתעים מלראות שחיטה והוצאת דם?

ראשית, לדעתי, יש כאן שתי רמות של שאלות. השאלות עצמן, והנכונות לשאול.

מה שחשוב, מה שחיוני, מה שממש פיקוח נפש רוחני לדעת, הוא שחייבים לשאול, ואסור לברוח מן השאלה. אסור לעצום עינים, ולומר: זו עבירה מה שאני שואל.

להפך!

מה שצריך לדעת הוא ששאלה זה נושא לבירור. זה נושא לעיון. זו מצות תלמוד תורה.

ולכן, לא רק שאין זו עבירה, אלא שזו חלק ממצות לימוד ולדעתי גם חלק ממצות תפילה. כי אם אין מבינים מה שאומרים, ואין מתחברים למה שאומרים, אז מה נשאר? לדקלם? להשאיר את התפילה לילדים שעדיין אין להם שאלות, או שהם מתרצים בתשובה "כשתגדל תבין", כאשר האמת – לדעת מחברת המאמר ואלו שלא זכו לעיין – היא שמי שגדל מבין שאין תשובה והכל, לפי דעתם, שקר, או לכל הפחות הונאה עצמית?

אז צריך לעמוד מול השאלה.

ואז מתחילים לחפש תשובה.

ומהי?

כאן הענין הופך למסובך מאד. מפני שיש גבול עליון שמעבר לו איני יודע לענות. גם איני יודע אם יש תשובה כלשהי. אולי הצדק עם ר' נחמן מברסלב שאמר כי יש שאלות שבאות מן "החלל הריק" ולכן לא תהיה לנו תשובה בעולמנו. לא כפי שהוא כאן ועכשו.

(אבל זה שאין תשובה לא אומר שיש לפסול את הכל. וזה המסר. אבל על כך לקמן.)

וכמובן, זה שאין תשובה אחרונה זה לא אומר שאין תשובות אמצעיות!

ומה הן?

נתחיל בשאלה הראשונה שהיא אולי הכי כואבת. מה עושים כאשר אדם קרוב ואהוב כל כך שוכב על ערש דוי? ולעתים קרובות מדי, הוא גם סובל אנושות?

זו אינה שאלה חדשה. הלא אנו יודעים שנקנסה מיתה על כל זרע האדם. (אפשר לשאול למה, ויש תשובות, אבל נניח לשאלה זו בצד).

ממילא, כל מה שאנו מתפללים להאריך ימים הוא עד הגבול שנקבע לאדם. וכן, למיתה קלה, מה שנקרא "מיתת נשיקה".

שנית, כאשר אדם חולה במחלה קשה, ללא קשר לגיל, והרופאים אמרו נואש, זה לא אומר שאין הוא יכול להבריא. הרבה דרכים פתוחות לפני המקום להושיע.

וכבר חכמים הבדילו בין נס "נסתר" לנס "גלוי".

הנס הנסתר מתחבא בתוך הטבע. התרופות מועילות, למרות שאחוזים גבוהים אינם מחלימים. איזה רופא מגיע עם תרופה חדשה, וזה מועיל, למרות שבמקרים אחרים זה לא קרה. לפעמים, הגוף מתגבר מעצמו, והרופאים אומרים: כן, גם זה בסטטיסטיקה.

אבל אנו יודעים שה' עשה זאת.

אבל במצב שמתארת הכותבת, נס נסתר אינו יכול להועיל. צריך נס גלוי. נס שסותר את חוקי הטבע הידועים לנו.

וזה קורה רק לעתים נדירות מאד.

בלשון חכמים: צריך לזה הרבה זכויות.

במקרה כזה, אפשר להתפלל וראוי להתפלל, אבל צריך לדעת שתפילה כזו לא לבטח תתקבל. החזון איש כותב משפט קשה ומפחיד מאד: כשאנו אומרים שכל מה שה' עושה זה לטובה, זה לאו דוקא מה שהיינו רוצים ברגע זה. לא זו הטובה שה' תמיד חושב עבורנו.

לפעמים עלינו להתמודד עם דברים קשים. לפעמים אנו רואים כאלו דברים שפשוט אי אפשר להבין כיצד הם לטובה.

אבל אולי צריך מבט ארוך טווח. בן שנים, בן עשרות שנים, בן דורות אפילו?

זה לא האופן שהיינו רוצים שהעולם יתנהל, אבל מה לעשות וה' מנהל את העולם לא תמיד לפי דעתנו.

רק שמובטח לנו שאי פעם, בסוף כל הדורות, נסתכל אחורה ונסכים שכן, הכל היה לטובה.

זו שאלה של סבלנות וכוח איפוק. ואפילו אדם מבוגר מתקשה בזה. וכל שכן צעיר שסבו האהוב שוכב בבית החולים על ערש דווי וסובל.

יתכן שאפילו מותר וראוי להתפלל שהסב, אם סופו למות, ימות מהר ולא יסבול כל כך. ונחלקו בזה הפוסקים אם זה מותר. (מן המעשה בגמרא בר' יוחנן, שהתפללו חכמים שייפטר מן העולם ולא יסבול, נראה שמותר, אבל יש מחמירים בזה).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

כיצד?

הפתרון הוא קל: צריך להאמין בה'. צריך להאמין לה'. לדעת שהוא אוהב אותנו. ולמרות שאין אנו רואים זאת, הסוף יהיה טוב – כשיגיע.

אבל זו אמונה לא קלה. היא פשוטה כל כך עד שאפילו ילד יכול להבין אותה, אבל דווקא הפשטות שבה גורמת לנו לזלזל בה ולחשוד בה.

החשד הזה גובר בעת מצוקה. והחשד הזה הוא חלק מהתאקלמותנו בתרבות המודרנית.

בעת מצוקה – בגלל שבשעות של משבר קשה יותר להאמין. זה טבעי וזה סביר. כמו כן, החיים בעולם המודרני גורמים לנו לחשוד בכל אמונה דתית.

בתרבות המודרנית – מפני שהדור שלנו, לטוב ולרע, אינו דומה לדורות קודמים. אנו חיים בשתי רמות, רמה של בית מדרש וחיים טהורים של תורה ומצוות, ורמה של העולם הזה, עם התרבות המודרנית שמעניקה לנו כה הרבה אך גם מטילה ספק בכל מה שלא ניתן למדידה במעבדה. בעולם הזה עם כל הנסיונות המיוחדים שלו – אנו מתקשים לשמור על אמונה פשוטה. יש יותר מדי שאלות פילוסופיות, מדעיות ואחרות שמסתערות עלינו ותובעות, בצדק, תשומת לב. וללא ידע ניכר והשקעה מרובה, אי אפשר לענות עליהן.

וגם כאשר יש תשובות – ויש, אלא שאיני עוסק בהן כאן עכשו – הן מזמנות שאלות חדשות. הרי על כל תשובה ניתן לחזור ולשאול: למה? ומנין לך?

השרשרת הזו ארוכה, וכאורכה כן כובדה. ואין צריך להתכחש לכך. אבל גם אין צריך למהר ולהחליט שהכל שקר, שהכל לא נכון. להפך. די לאדם להתבונן בתוך עצמו כדי לגלות את האמונה הפשוטה שלו בה'.

הבה נבחן כמה שאלות קשות מהסוג שהכותבת מעלה:

מי ה'?

זו שאלה שאין עליה תשובה סופית. הרי ה' למעלה מהשגתנו.

אבל אנו יודעים שלמרות שאי אפשר לומר זאת בלי להיכנס לקשיים פילוסופיים, בכל זאת ה' אוהב אותנו ורוצה בטובתנו, ועוזר לנו. וגם שומע תפילתנו.

האם ה' יכול לשנות את המציאות? בוודאי. הרי זה נובע מעצם ההגדרה והתובנה שלנו מהו ה', במידה שאנו מסוגלים להבין זאת.

האם ה' משנה את המציאות לפי התפילה? ובכן, כן, אבל רק לעתים נדירות, למרבה הצער. בדרך כלל ה' עושה רק נסים נסתרים ולא גלויים.

אז האם זה אומר שלא צריך להתפלל? בוודאי שלא! צריך וצריך. רק שצריך חכמה ושיחה פנימית בין האדם לבין עצמו כדי לדעת על מה להתפלל.

***

עתה נחזור לתיאור המצב שיצאנו ממנו.

באותו מצב נורא, שאי אפשר לשפוט ולדון את מי שנמצא בו, יתכן שצריך לא רק להתפלל לבריאות הסב, מה שקשה באמת להניח שיקרה, כי נס גלוי הוא נדיר, אלא גם לבקש כוחות. כוחות להחזיק מעמד. כוחות לא להישבר. כוחות לעזור למי שמסביבי, כי לא רק לי זה קשה. גם לאמא שקשורה לסבא שהוא אביה. גם לסבתא שעומדת, ה' ירחם, להתאלמן.

אבל לאדם סובל קשה לצאת מעצמו. ומצד שני, דווקא כשהוא יוצא מעצמו הוא מגלה כוחות חדשים. העולם אינו כפי שקיווה שיהיה, אבל העולם שמסביב אינו כה גרוע כפי שדימה תחילה. וצריך אורך רוח כדי לעבור את הרגעים הקשים ולהגיע לזמן החדש.

ומזה נבנה האדם ומתפתח.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

איך אפשר להתפלל על מערכת שיפוטית שחלק מהכללים שלה נראים מיושנים ולא שייכים לדורנו? איך אפשר להתפלל על עבודת המקדש כאשר היא מבוססת על שחיטת קרבנות, מה שלא מדבר לאדם המודרני?

אם נתבונן לרגע בשאלות, נראה שהן מבוססות על הנחה. וזוהי: האופן שבו הדברים נתפסים בצורה הפשטנית ביותר שלהם, זה התיאור האמיתי והיחיד.

וזה לא נכון.

לא מצד הלומד ולא מצד החומר הנלמד.

מצד הלומד – מפני שהשואל (או השואלת במקרה שלנו) מניחים שמערכת הערכים, הידיעות והאמונות שלהם לגבי העולם הם הטובים ביותר.

אבל אולי צריך להרחיב את המבט? אולי יש חשיבות וערך לדברים שאינם ידועים ואינם מוכרים?

ומצד הנושא – וכי יודעים אנו איך יתנהל המקדש? וכי יודעים אנו איך יפסקו הסנהדרין בדור של ימות המשיח?

התורה לא משתנה, אבל הפרשנות שלה מתחדשת. מתחדשת בידי חכמים הראויים לזה. ובכמה וכמה מקומות מצאנו שתיקנו חכמים תקנות לפי צורכי הדור. וזה לא רק "מדרבנן" אלא לפעמים מדאורייתא.

יש לזה הרבה דוגמאות. אבל לא אביאן כרגע כי אצטרך להרחיב ולהדגים. אבל כל עיון קל מגלה כאלו רבות.

אז מדוע לא לתת אמון במערכת השיפוטית של ימות המשיח שתדע לנהל את הענינים בצורה כזו שגם האדם הערכי ביותר יסכים ויאמר: אכן זו תורת חיים, תורת חסד ויושר?

ועל זה אכן ראוי להתפלל.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו