| נשלח ב-23/10/2002 18:06 |
 |
| |
ב' פרקים יומיים ברמב"ם
אני מקווה להתמיד חמשה ימים בשבוע
בו יבואו דברי רמב"ם עם הערות בנוסח עצור כאן עוצרים וחושבים.
תוקן על ידי - מבחן on 10/29/2002 9:16:00 AM
|
|
|
|
| נשלח ב-23/10/2002 18:21 |
|
| |
מיום ג' 20/10/02
*רמב"ם*
**הלכות יסודי התורה**
*פרק א'
#הלכה א' -
"לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא" = יש להדגיש כאן ולהוציא מטעות טבעית בעקבות הלשון ולסגנן כך את הרעיון בזה הלשון:
-לידע שיש מצוי ובו כלול כל נמצא-
#שם
"לא נמצא אלא מאמתת המצאו", לנ"ל יש לסגנן כך: "אינם מצויים כשלעצמם אלא בכלל המצאו המה".
#הלכה ב'
"ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות", לנ"ל לא יעלה ולא יכול לעלות דבר זה על הדעת.
#ה"ג
"ואם וכו'" - כנ"ל
#הלכה ה'
"והוא המנהיג וכו'" - יש להדגיש בהתאם לנ"ל ובהדגשת היות כל תכונה גם כן תחת ההגדרה של "מצוי":
"והוא ההנהגה הניהוד והמונהג"
#ה"ו
וידיעת דבר זה מצוות עשה שנא' אנכי ד' אלוקיך", דבר זה אינו מבואר בתורה כמצווה, אלא כקביעת עובדה.
נכון שהסברא אומרת שיש להציב רעיון זה כדבר יסודי ובסיסי, אך קרוב הדבר שאין ה כמצווה אלא כהקדמה הכרחית לידיעתה והנאמנות לתורה ומצוותיה.
#הלכה ז'
"אלוק זה אחד הוא.." - להנ"ל לא שייך שיהא ב' אלוהיים שהרי אותו מצוי כלולים בו כל המצויים ממילא לא שייך נמצא מבלעדי אותה המציאות האחידה.
#הלכה ח-ט'
כאשר אנו דנים על הכלל הכולל הכל, את התכונה את המופשט והמחשבה, לא נוכל להעלות על הדעת שלקב"ה גוף וגוויה.
#הלכה י'
"שאין כח בדעת האדם החי שהוא מחובר מגוף ונפש, אמיתת דבר זה"
בקצרה - האדם מוגבל בכושר הקיבול, לא שייך שיתפוס את כל פרטי מציאותו ותכונותיו וכלל הדרכים העוברים כחוט השני במציאותנו האהובה.
#הלכה י"ב
"הכל משל ומליצה" -
הרמב"ם מתייחס לכינויים שמכנים את השם בכתובים, כמו ידו החזקה זרוע עוזו ועוד.
אם נבין שעיקרון "יד" מבטא והוא ביטוי ומהות של "פעולה" לא נראה את הביטויים הנזכרים כמשל רחוק או מליצה, אלא ביטוי ממחיש.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-23/10/2002 18:50 |
|
| |
**פרק ב' מהלכות יסודי התורה**
#הלכה א'
"מצווה לאהבה וליראה אותו"
האהבה היא הדביקות שביטויה נאמנות והתקדמות בזה ואילו היראה היא הידיעה החזקה לבלתי ניסוג מאהבתנו וח"ו שלא נחטא בה וננהג ההיפך ממה שראוי על פיה.
#הלכה ג'
"כל מה שברא ד' נחלק לג'"
צ"ע מה עניין זה לכאן? (ע"ע פ"י מתשובה)
אמנם ידוע שהרמבם ראה חשיבות רבה חשיבות של "מעשה מרכבה" בעניינים אלו. דבר זה לא הובן לי עד כה.
עיין עוד פ"ד הלכה י"ב בהמשך.
#הלכה ה'
והוא מצוי מכוחו זה למעלה מזה"
צ"ע מניין
#הלכה ח
וכל הצורות האלו חיין ומכירין את הבורא"
דבר זה, כידוע נדחה, אבל ידוע שהבורא מכיר עצמו, כדלקמן הלכה ט' וי'.
#הלכה י'
"ולא בלב האדם להכירו"
צ"ע ובירור
#הלכה יב
"ואין כל דעת ודעת ראויה לסבלן"
צ"ע מדוע כי לא נראה הדבר כן לפום ריהטא.
סליק ההספק היומי ליום ג'.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/10/2002 18:52 |
|
| |
אשמח מאד לתגובות [המתנים כמובן את התמריץ להמשיך]
בקשה קטנה
העירו נא ברורות וקצרות כאופי ההערות.
תודה ולהתראות בכתב
|
|
|
|
| נשלח ב-23/10/2002 19:12 |
|
| |
יישר כוחך מבחן. נקווה שנוכל לעמוד באתגר.
[אני מתנצל בפניך ומבקש את סליחתך על מעשה ילדות שנעשה כאילו בשמי. אדרבה הנני מברכך להצלחה רבה בפורום שפתחת ויהי רצון שתרבה החכמה ותמעט הקנאה בישראל.]
הערות לפרק א' מיסוה"ת:
הלכה א':
"יש מצוי" לפי דיוק הלשון, הרי זה מלשון ישות מצויה שייתכן אי היותה מצויה, כפי שהדגשת להלן שלא יעלה על הדעת. לכן היה ראוי לכתוב "הווה - בו כלול כל נמצא".
ה"ו
וודאי שמצווה להתמקד בכך, גם אם נפרש את הכתוב כהצבת עובדה, הרי היא הוצבה למען ישים הקורא לב לדברי הכותב.
הי"ב
לדבריך למעלה אין "יד" אך ביטוי ממחיש, אלא אם נבין ש"יד" היא כלי הפעולה הראשית, ממילא מתפרש יד השם על כל מכשיר פעולה במציאות. ["הדום רגליו" כינוי למה שבתחתית ההיירארכיה של הנעשה במציאות, כמו ש"הר קדשו" למה שבראשיתה.]
תוקן על ידי - ווטו1 - 10/24/2002 7:46:21 PM
|
|
|
|
| נשלח ב-25/10/2002 08:34 |
|
| |
אולי מישהוא יודע מהי המשמעות המדוייקת של המילה "שם" בערבית אותה הרמב"ם אימץ לעברית בכל הנוגע לתיאור מציאות ה' (ובה הוא משתמש בין היתר גם בהלכה הראשונה)?
|
|
|
|
| נשלח ב-25/10/2002 09:50 |
|
| |
שואל
הביטוי בא מערבית (הרב קפאח). הוא מקובל כתוספת קבועה בשפה הערבית, והרמב"ם השתמש בו. בדיוק כפי שאצלנו נקלטות צורות ביטוי מאנגלית.
ערבית היתה אז שפת התרבות, והרמב"ם התלונן בכתביו כי השפה העברית, עקב הידלדלות ידיעתה בגלויות, אינה מספקת לדיון מדעי ופילוסופי. מסתבר שהביטוי השכיח נקלט אצלו והופיע בעברית למרות שאין בו שום צורך.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-25/10/2002 10:15 |
|
| |
לא ייתכן ש"אין בו שום צורך". הרי מי שהשתמש במילה תהיה זו בערבית או בסינית, הרי זה משום שהיה לו צורך בכך. אולי הצורך הוא סובייקטיבי, אבל כל צורך יש לו בסיס אובייקטיבי. הסובייקטיבי הוא אך ניפוח של הצורך האובייקטיבי. לכן מן הראוי לנסות לעמוד על המניע להשתמש במלה "שם" בדיונים הפילוסופיים על האלוקים.
אשתדל אולי באשכול "מילון".
|
|
|
|
| נשלח ב-25/10/2002 10:43 |
|
| |
כתבי הרמב"ם אינם נמצאים כרגע בהישג ידי, אבל אם אני לא טועה הוא משתמש במילה "שם" רק כשהוא מדבר על מציאות ה'.
הבעיה היא שיכול להיות שהמתרגמים (הרבנים קאפח ושילת) כתבו את המילה "שם" בתרגומם רק כאשר הרמב"ם מתייחס לאל (בעקבות הפתיחה של המשנה תורה), בעוד שהיא מופיעה במקור במקומות רבים נוספים.
במהדורה שלי של ההקדמות לפירוש המשנה מופיע גם המקור הערבי וב"נ אני אנסה לבדוק את העניין.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/10/2002 11:55 |
|
| |
וטו
יש מלים שבאות אגב השפה. למשל: "יורד גשם" בעברית ו"IT RAINS" (=זה יורד גשם) באנגלית.
היו פילוסופים שטענו כי המבנה הדקדוקי של השפה יצר הרבה הנחות יסוד ומסקנות מוטעות לגבי מה שיש במציאות.
גם בלי להיכנס למחלוקת ה-ז-א-ת, ממך לא הייתי מצפה לטעון שכל מילה חייבת לשאת משמעות, ואולי "לאפוקי מסברה" (=להוציא מסברה, להרחיק טעות) כמקובל אצל למדנים מסויימים... מדוע אי אפשר להניח שהרמב"ם כתב "שם" מתוך שיגרת הלשון?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-26/10/2002 20:14 |
|
| |
מיום ד'
**פרק ג' מיסודי התורה**
#הלכה א'
"כל הגלגלים אינם לא קלים וכו'"
צ"ע
*פרק ד' מיסודי התורה*
#הלכה א'
"אש רוח מים ארץ"
היינו, אנרגיה = אש, רוח = מהלך האנרגיה, מים = הלחות המאחד את החומר = ארץ.
#הלכה ח'
ועל צורה זו נאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו
היינו הכח והאפשרות להכיר ולקלוט ולהתחשב בכל מרחב ההויה - ד' אלוקים. [צלם עם פתח = צלם אלוקים]
#הלכה י"ג
"ואפשר שידעם הכל"
הרמב"ם מניח שכל אדם יכול לדעת את התורה.
כנראה שהדברים אמורים על הידיעה השטחית של התורה ומצוותיה דיניה והלכותיה, אך לא מעבר לכך. בכדי לתפוש את רוח התורה השזורה בהלכותיה דרשותיה ודקדוקיה, אינם ראויים לכל אלא לרוב. גם על זה ניתן להמליץ שאינם ראויים להשגה שלימה אלא לשלמים בדעתם ונפשם.
יתר על כן הסברא נוטה לומר כי פחות הם הראויים לתפישת רוח התורה מאשר לתפישת מעשה מרכבה ובראשית, להם אין צורך אלא בכשרון הדעת ואילו לדברי תורה יש צורך בבלב מבין נפש רחבה ודעה צלולה.
מיום ה' לפר' חיי שרה
*פרק ה' מהלכ' יסודי התורה*
#הל' א
"ואם מת ולא עבר הרי זה מתחיב בנפשו"
והרי כבר מת? אלא מכאן להשארת הנפש מהרמב"ם 
לגופם של דברים:
יש מקום גדול להשאיר תחומים רבים לרגישות היחיד, והיינו לתת ליחיד למסור נפש עבור ערכים גדולים הנראים בעיניו. למשל אם מחריכים מישהוא להכות פעוטים או למסור נפש. והיינו דלא כמשמעות הרמב"ם.
#ה"ה
"נשים שאמרו להם עכו"ם תנו לנו אחת... ואם לאו נטמא כולכן יטממאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל"
צ"ע מה יהא הדין אם תרצה היא למסור נפשה ולהציל חברותיה, ואז צ"ע אם יהא דינו כאונס ברצון או באונס.
#הל' ח
"חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שאסורים גם שלא גדרך הנאתן"
צ"ע, ויבואר עוד במקומו.
#הלכה ט'
מי שנתן עיניו באשה אפילו פנויה ימות וכו'
צ"ע אם גם על יחיד שאינו נטושא תואר רב, האם גם הוא חובתו שלא להורות לו היתר, אלא אדרבא.
*פרק ו' מהלכ' יסודי התורה*
#הל' ב
הרמב"ם מנה את השם "צבקות" בשמות שאינם נמחקים (ע"פ ברייתא במסכת שבועות ל"ד.).
וצ"ע שהלא צבאות השמים והארץ הם שמשיו ופרטי מציאות ומה קדושה בשמם. וכי משום שהשם הוא אלוקי ישראל, נחשיב ישראל כשם מהשמות הקדושים וצ"ע.
תוקן על ידי - מבחן - 11/12/2002 8:32:17 AM
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/10/2002 21:46 |
|
| |
פ"ג ה"א
בספר הברית מתמודד עם תיאור הגלגלים ומוכח שדרך הרמב"ם הוא לפי התפיסה האסטרונומית של ימיו שסידרה את הידע שלה לפי "גלגלים". [כי הרי ארבעת הפרקים הראשונים של הרמב"ם אינם לקוחים מחז"ל שכמעט לא עסקו בפרטים אלו, אלא לפי המדע שבימים אלו.]
פ"ד הי"ג
הערתך, מבחן, שיש יותר קושי בהבנת רוח התורה מאשר בהבנת מעשי מרכבה ובראשית, נוגעת רק למבין שרוח התורה הינה המשך להבנת מרכבה ובראשית. אבל לפי התפיסה הרווחת שהתורה מנותקת מהבנת המציאות, הבנת התורה גם עם כל דרכי הלימוד המסובכים והמוסכמים, קלה יותר מעומק מעשה מרכבה ובראשית.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/10/2002 09:56 |
|
| |
ווטו
לפי תפיסת הר"מ את מעשה מרכבה ובראשית אינני מבין למה התורה אמורה להיות המשך מתוכם.
אשמח אם תבהיר דעתך בהקדם.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/10/2002 11:22 |
|
| |
באיזו שפה שלא נדבר אם בשפת הקבלה או בשפת הפורום, נמצא קשר בין שלימות הבריאה לתכלית המצוות.
כפי שהערתי לך זה עתה באשכול סמוך, הפך בפורום והפך בפורום..... 
|
|
|
|
| נשלח ב-28/10/2002 18:26 |
|
| |
יום ב' 29/10
פרק ח מהל' יסודי התורה
#ה"א
"לא להביא ראיה על הנבואה"
היינו משהגיעו לסיני, כי הרי בתחילה הביא אותות לאמת נבואתו, הפיכת המטה לנחש וכו'. כמבואר עוד הל' ב'.
#ה"ג
"לפיכך אם עמד הנביא וביקש להכחיש נבואת משה... אין שומעין לו"
צ"ע על נביא שיאמר שמשה רבינו היה נביא שקר ששיקר בכישוף ולט.
דברי הר"מ אמורים גם אםן בא לפרש שהמצווה פגה כמבואר לקמן ובהרחבה בפ"ט.
**פרק ט' מיסודי התורה**
#הל"א
"תורה שהיא מצוה עומדת לעולם... שנאמר את כל הדבר... לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו"
יש לדון שאולי המכוון בפסוק האחרון אינו על הוספת מצווה חיצונית מכלל מסגרת התורה, דהיינו שלא באה כאן תורה לצוות רק על ההוספה במסגקרת התורה המסורה.
"ונאמר והנגלות לבנינו עד עולם"
לכא' אם יחדש הנביא שמגוף התורה ישנה הוכחה שיש לשנות לצורך הזמן והשינוי, וכגון שידרוש דרשת ר"ע על הכתוב ועשית הישר והטוב, הישר בעיני אדם והטוב בעיני אלוקים, ויאמר כי תחילת הדרשה מכוונת אל סופה דהיינו שהישר בעיני האדם היא היושר והטוב בעיני אלוקים, ויטען ויאמקר על פי זה שזהו גופא כוונת התורה, מה נעשה? האם נוכל לדונו כעוקר את התורה, לכא' לא!
#הל"ד
הרמב"ם נוקט שהסותר ההלכה ממוסדת ומקובלת בכלל נביא שקר הוא, והיינו כאשר אומר זאת על פי נבואה אך מראיה וסברא לית לן בה, אך צ"ע מניין לקח הרמב"ם דבר מחודש כמו זה.
#הל"ה
בד"א בשר מצוות וכו'
הרמב"ם מבאר שבכל מצווה ניתן לנביא לעקור לשעה משא"כ בעבו"ז, צ"ע מה יהא הדין כאשר הנביא מחדש כי משמעות העבודה זרה בטילה, וממילא ישתחווה המשתחוה כרצונו, אם הרי זה כמורה לחלל את שם השם בעבודה זרה. הסברא הרהיטא נוטה להקל וצ"ע.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/10/2002 18:41 |
|
| |
לחקירתך בפ"ה ה"ה אם כאשר אונסים נשים אם יכולה אחת למסור נפשה, תלוי הדבר בחקירה הבאה:
האם יסוד איסור מסירת האחת, משום שאיננו מתערבים, או משום שאין לנו הזכות להעדיף. אי נימא כצד א' יש לצדד לאיסור, אך אם כצד ב' וודאי שמן הראוי על היחידה שתמסור נפשה.
לשאלתך בהלכה ד', מניין לקח הרמב"ם את העניין שהחולק על הלכה מקובלת בנבואה הרי זה בחנק, נראה כי על פי רוח העניין חנק לנביא היינו כאשר הוא מערער את סמכות ואת מסגרתה של עם ישראל, ממילא מובן העניין.
לגוף השאלה בשנית, לא עיינתי עדיין במקורות, אני מאמין שתמצא, אם לא מפורש אזי בדרך אחרת.
"שערי תירוצים מעולם לא היו סגורים"
תוקן על ידי - יהוסף - 10/29/2002 4:30:04 PM
|
|
|
|
|
