*--indexSql is the counter of the Related Article , has value only if there are related article*
עם ישראל נולד ביציאה ממצרים, התבגר לאורך המסע במדבר וקיבל את התורה במעמד הר סיני. את תהליך ההתבגרות הזה אנו חוגגים שנה שנה: את הלידה - בפסח, את ההתבגרות - בספירת העומר ואת מתן תורה - בחג מתן תורה. מחרתיים בערב, ערב הפסח, ייחגג רגע הלידה בהתכנסות משפחתית, ארבע כוסות וארוחה חגיגית. אך כל אלו לא יהיו אלא עיטורים ללבו של הערב, למצווה שנצטוו ישראל מיד כשיצאו ממצרים: "והגדת לבנך" (שמות יג, ח). הסיפור, העברת הדברים אל הדור הבא, הוא עיקרו של הערב. אין זו אמירת תודה על הנס ועל ההולדה. אמירת התודה נדחית ל"הלל" שבסוף ליל הסדר. עיקרו של ליל הסדר הוא ה"מגיד" ובו סיפור המעשה.
האדם נוהג לזהות את עצמו עם בינתו, כאילו היה מורכב מסך רכיבי הידע שלמד. מבחינת האינטלקט, הילדות אינה אלא דרך המובילה אל האוניברסיטה, ולכן נדמה לעתים שהאינטלקט פוטר אותנו מן הסיפור; הרי אני אדם מבוגר, חכם, נבון ויודע, ומדוע שאתעסק בסיפורי ילדים? אך הפרספקטיבה האקדמית הזאת היא פרספקטיבה חלקית מאוד. היא משקפת רק את צדו האינטלקטואלי של האדם הבוגר, ואינה נותנת מקום לשלבים המוקדמים יותר בהתפתחותו, לצדדים הרגשיים שבאופיו ולחוויות שעבר.
"אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים", אומרת ההגדה. מכאן אתה למד: מצוות סיפור יציאת מצרים היא מצווה שאינה קשורה לתלמוד תורה. בעצם, היא איננה קשורה לתורה כלל. מצוות הסיפור היא מצווה שלפני התורה, לפני האינטלקט וההבנה הבוגרת. היא מצווה העוסקת ברבדים ראשוניים יותר של הנפש.
ההגדה מזהירה מן האשליה שאנו פטורים מן הסיפור. לסיפור יש מטרה אחרת, מטרה שאינה מסירת מידע חדש או סיפוק הצד האינטלקטואלי. לא דעת מתבקשת כאן אלא הזדהות. זה הסיפור שלי, סיפור הלידה של הרצף ההיסטורי המשפחתי העצום הזה שהביא אותי עד כאן. ההגדה מגדירה את התוצאה המקווה של מעשה הסיפור: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אנו, המאזינים, נקראים להאזין לסיפור כמו ילדים, להיות לאחד עם הגיבור וללכת אתו בחולות מדבר סיני.
ההקשבה לסיפור היא חוויה טוטאלית שמבוגרים מכירים אולי רק מן הקולנוע. מול סיפור טוב אדם יכול לשכוח שהוא רעב, צמא או עייף, למצוא את עצמו מעורב בסיפור במין הזדהות נטולת כל מחיצות ומסכים מבדילים. רגע היקיצה מן הסיפור (או הסרט), שבו נדלקים האורות והמאזין-הצופה פוסע, מתנדנד, אל מחוץ לאולם, הוא רגע קסום במיוחד; כל הסובב מואר פתאום באור אחר. החיים שלפני הסיפור נדמים לעתים כמו רצף נטול פשר של מקרים והסיפור מעניק להם איזה הקשר ופשר, סיבה ותוצאה. העיניים הממצמצות ביציאה מן האולם מעידות על עיקר כוחו של הסיפור: ההתמודדות עם היומיום מתוכו ומכוחו.
ליל הסדר מזמין אותנו לשוב אל הרגע המחולל ולהיות אתו, לחשוב מתוכו, לחזור ולחיות את הרגע שלפני קבלת התורה, לפני שנעשינו אדם שלם, בוגר, מודע וחושב. זו חזרה אל הילדות גם מבחינת תוכן הסיפור, רגע הבקיעה של העם מביצת מצרים שלו, וגם מבחינת האמצעי הסיפורי, זניחת ה"כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה" וחזרה אל המקום הפשוט והילדי המזדהה הסיפור ועם גיבורו המגמגם, המתלבט, הנוח כל כך להזדהות.
סעודת החג הגדולה שאנו מצווים בה על שתיית יין, על סיפור המעשה ועל זניחת האינטלקט, מזכירה מאוד את החג שנחגג לפני חודש בדיוק: פורים. אבל במקום בו גדול הדמיון נמצא גם עיקר השוני. בפורים עיקר העניין היה חילוף הזהויות: על האדם להשתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. לשכוח מי הוא, מאין בא ולאן הוא הולך, כדי להיכנס להוויה של עכשיו, לגאולה שמתוך שיכחת העצמיות. פורים הוא חג של ניתוק מציר הזמן ומן המסכה היומיומית של העצמי.
אבל בפסח המצווה איננה שיכחת העצמיות אלא דווקא ההיזכרות בה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אדם חייב קודם כל לראות את עצמו, לדעת מי הוא, מאין הוא בא ולאן הוא הולך. אחרי שהוא יודע מי הוא מופיעה המלה החשובה "כאילו". אין מדובר בחילוף שאני שוכח בו את עצמי ונעשה לאחר כמו בפורים, אלא בהצגה, במשחק של "כאילו". מטרת ההצגה איננה לשכוח את עצמי; להפך, בעזרתה אני מכיר את עצמי טוב מכפי שהכרתי את עצמי קודם לכן.
ליל הסדר הוא חג שבו מוצא האדם את עצמו עומד על ציר הזמן, בין "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" לבין "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". הוא עומד במרכז, בין העבר לבין העתיד, מכונן מכוח העבר ומתכונן לקראת העתיד. בסופו של הסיפור, אחרי ההזדהות ואחרי היין, יוצא האדם מליל הסדר החוצה ולפתע הכל מואר באור אחר, החיים מקבלים איזה הקשר ומשמעות שנעדרו מהם קודם לכן. פרטי המציאות מסתדרים בצורה כרונולוגית ויוצרים סיפור, סיפור עם התחלה אמצע וסוף. סיפור שיש לו עבר ולכן יש לו גם עתיד.
(יעקב מאיר, הארץ)
נשלח ב-26/3/2010 09:40
"בנוסחה של הגדה גרמנית מהמאה השש-עשרה, שהובא אלינו על ידי אב רעייתי, לוסיאן לזר, לאמור: “שפוך אהבתך על הגויים אשר ידעוך ועל מלכות אשר בשמך קוראים בגלל חסדים שהם עושים עם זרע יעקב ומגִנים על עמך ישראל מפני אוכליהם. יזכו לראות בסוכת בחירך ולשמוח בשמחת גוייך.”
