מיכל בת שאול

היום בכיתי בהפטרה.

'ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה'
מיכל מצטיירת כאשה כשרה וישרה, אהבתו הראשונה של דוד ומצילתו מיד אביה, רצונות של אחרים שלטו בה, היא נמסרה מיד ליד לפי חשבונות לא לה, בהגיעה למנוחה בבית בעלה מלך ישראל נכשלה בהרהור של זלזול ובהתרסה כלפיו, עונשה, לפי המקרא, נורא ואיום.

הרמח"ל במסילת ישרים אכן משתמש בין היתר בדוגמא זו כדי להמחיש להמון 'עומק הדין עד היכן מגיע' 'כי מי יעמוד ביום הדין ומי יצדק לפני בוראו באשר השקפתו מדקדקת על כל דבר קטן או גדול'

הגמרא בסנהדרין כא מונה את נשי דוד שילדו לו בחברון והן שש, לפי זה נעשה החשבון של מנין נשיו הכללי ומקשה הגמרא:
והא הואי מיכל ? (ואם כן היו לו כבר בחברון שבע)
אמר רב עגלה זו מיכל ולמה נקרא שמה עגלה שחביבה עליו כעגלה וכן הוא אומר (שופטים יד) לולי חרשתם בעגלתי וגו' (מיכל אכן היא אחת משש הנשים שילדו לו בחברון ועליה הכוונה 'והששי יתרעם לעגלה אשת דוד' והעירו המפרשים שיש סמך לדבר מכך שרק עליה נאמר אשת דוד)
ומי הוו למיכל בני והכתיב (שמואל ב ו) ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה ?
אמר רב חסדא עד יום מותה לא היה לה ביום מותה היה לה.
מכדי בנים היכא קא חשיב להו בחברון ואילו מעשה דמיכל בירושלים הוה דכתיב (שמואל ב ה) ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותבז ואמר רב יהודה ואיתימא רב יוסף שקלתה מיכל למיטרפסה ?
אלא אימא עד אותו מעשה היה לה מכאן ואילך לא היה לה.

חז"ל מוציאים את העוקץ מעונשה הקשה של מיכל, או שבמותה נולד לה. (נחמה עצובה) או שכבר היה לה ילד ועונשה היה רק שהפסיקה ללדת.

האם חז"ל סברו שהעונש הוא בלתי נסבל ומן ההכרח לעקרו מפשוטו?

_________________

מאיר

הבה נתבונן בדבר.

ראשית, כדאי לקרוא את כל הפרשה, שוב, ולשים לב לפרטים הקטנים ולקישור בין הפסוקים. מה שנקרא "קריאה צמודה". והייתי מעדיף לכנותה: קריאה קשובה.

קריאה כזו מראה כי ההודעה על כך שלמיכל לא היה עוד ילד מופיעה מייד בסיום הויכוח בין דוד למיכל. האם זה אומר שאין קשר בין הדברים?

ניתן לטעון כי המחבר של הספר גמר לספר על הויכוח ובא לסכם בזה את פרשת מיכל בחיי דוד, וציין כי לא רק שהיו ביניהם חילופי דברים אלו, אלא שגם לא היה ילד ממנו. לפחות מאותה שעה ואילך (רש"י, שבמקרה זה בפירושו לתנ"ך הוא קולע לפשט הפשוט, למרות שכרגיל עיסוקו בדרשות).

אולם מסתבר יותר שיש קשר בין הדברים. כאילו נאמר: לאחר ויכוח זה, לא היו ילדים למיכל. והדבר ברור מדוע.

ועכשו הנני מעתיק מאחד הפרשנים:

רלב"ג שמואל ב פרק ו

(כ) והנה מיכל בת שאול דברה שלא כהוגן אל המלך ונתבאר מדברי דוד שמה שעשה עשה כהוגן לכבוד הש"י והמשיך בדבריו מה שהכאיב לבה בו כי זה הגמול היה ראוי לה על מה שהטיחה דברים כנגד דוד ר"ל מה שאמר שבחר הש"י בו מאביה ומכל בית אביה והיה מפרי דבריה שאמר לה דוד וכללה עם האמהות ולזה אמר ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה וכבר אמר והודה שכבר רמז בזה המאמר אל מיכל מה שאמר אחר זה ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה כאילו יאמר שזה המאמר היה סבה להמנע ממנה פרי בטן כי לא אהב אותה דוד באופן שהיה אוהב אותה קודם זה:

יותר מכך: בעולם המחשבה של מחבר ספר שמואל, לכל אירוע יש שני הסברים אפשריים: מהלך סיבות מחיי היום יום, או/ רצון ה'. ענישה או זכות.

כאשר המחבר מביא את העובדה שלמיכל לא היו ילדים בהקשר זה, הוא מניח שהסיפור דלעיל הוא סיבה לכך שלא היו לה עוד ילדים. אמנם, הסיבתיות הזו יכולה להיות "טבעית" במובן שלנו, כלומר עקב החרמתו של דוד. ויכולה להיות "אלקית", השגחתית, באשר ה' העניש אותה ומנע ממנה פרי בטן כי לא היתה ראויה לזה לאחר מעשיה.

העתקתי את דברי הרלבג כי דומה בעיני שקרובים דבריו לדברי, וזה מראה כי זה פירוש אפשרי ואפילו סביר בדברים.

כלומר, אין אנו זקוקים לרב יוסף כדי להגיע למסקנה הזו. זו מסקנה מתבקשת אצל קורא מתון המעיין בפסוקים. וזה "פשוטו של מקרא".

שמא תשאל: מה היה לרב יוסף לומר זאת? וכי פשוטו של מקרא בא להשמיענו? אשיבך שאולי כן. ואשתדל להעתיק לקמן גם את ההקשר מן הגמרא ונראה מה יעלה מן הדברים. על כל פנים, בשלב זה נראה לי פשוט שזה פשוטו של מקרא.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

סיפורה של מיכל הוא אחד העצובים, לטעמי, במקרא, ומשאיר טעם רע (רק אצלי?). דוד נוהג בה באופן קשה ומשפיל, אינו מכיר לה תודה על הצלתו ועל אהבתה אותו (האישה היחידה במקרא, שנאמר עליה כי "אהבה" גבר, ואולי זה ביטוי, לדעת חז"ל, של "גבריות" - לקיחת הזכות להרגיש - ולכן הצמידו לה את הנחת התפילין...). כאשר היא זוכה סוף סוף לאהבה, מאת פלטי בן ליש, הוא לוקח אותה מעימו רק כדי להשיג הישג פוליטי כלשהו, ובלא שום קשב לרגשותיה (או לרגשותיו).
אני קוראת את הזלזול שלה בדוד, כביטוי לכעס ולעלבון שלה - לא כך מתנהג מלך.

כיוון שזה קשה לי, אני מציעה מדרש מנחם (ואיני באה לטעון שזה הפשט...) -
דוד זקוק למיכל וזקוק לבן ממנה, כדי לבסס את מלכותו בכל העם (גם אצל אוהדי שאול, ככל הנראה במה שיהיה אח"כ ממלכת ישראל). "לא היה לה ילד", הוא ביטוי לנקמתה של מיכל בדוד. היא מונעת עצמה ממנו, כדי לא לספק לו את העוגן הפוליטי לו הוא זקוק כ"כ. בזה היא מוכיחה שוב, שאינה רק כלי ביד אחרים (אביה התייחס אליה ככלי למטרתו, והיא מרדה בתפקיד שעיצב לה, ועכשיו היא עושה זאת גם לדוד).

אמשלום,

מצד שני, מניעת פרי בטן ממיכל (או מרב? באמת דוד נשא את שתיהן? עינו-נא שוב...) מהוה הכרתה סופית של בית שאול, לפחות מצד המלוכה. לו היה לדוד ומיכל בן משותף, שהיה יושב על כסא המלוכה, היתה מתמתקת הגלולה המרה של השמדת בית שאול והאכזבה הגדולה שספר שמואל מפגין כלפי שאול.

ראי לדוגמא, את הכרתת בית עמרי, אשר צאצאיו המשיכו את זרע המלכות מצד האם  (בנישואי יהורם מלך יהודה עם בת אחאב). אמנם, עתליה [בת אחאב] השמידה את זרע המלוכה ביהודה, אך הישארות יהואש סימלה לא רק את ההמשך של בית דוד, אלא באירוניה היבטורית, גם את המשכיות בית עמרי.

_________________

השכן,

ברמת הפשט דומני שאתה צודק. בהחלט סביר שדוד באמת לא רצה ילד ממיכל, בדיוק בגלל הסיבות שציינת.
אמרתי בתחילה, כי זו לא קריאת הפשט אלא ניסיון ל "מדרש מנחם"...

 בעניין השכר ועונש

צריך לזכור שכשמדברים על שכר ועונש, אנחנו מדברים על דברים שאינם נראים לעין אדם. אלא נודעו לנו מפי נביאים וכדומה (ואינני מתייחס כרגע  לאמיתות דבריהם) כמו במשל של הכוזרי על מלך הודו ושגריריו. לכן הדברים שהנביאים וחז"ל אמרו הם רק ציון דרך למי שרוצה ללמוד על דרכי ההשגחה העליונה. 

למשל אם כתוב שמיכל נענשה (בהנחה שזהו עונש) שלא היה לה ילד, אין זה רק משום המעשה הזה. המעשה הזה הוא השיא של הבעיה, או הקש ששבר את גב הגמל, כלומר הגדשת הסאה.

כנ"ל בשכר ועונש העובר מאב לבנו ולהיפך, וכנ"ל בכל בעיה של שכר ועונש. דברי הנביא הם רק משקפת להבין על מה מדובר, כאשר מאחורי הדברים מסתתר סיפור שלם. כל שנותר הוא למצוא מה הסיפור. ואינני מתיימר כרגע לעשות זאת. רק אזכיר שאם אינני טועה, גם חז"ל לפעמים "מתפיחים" סיפורים של המקרא כדי להסביר את השכר ועונש.



ולפי דעתי זאת טעותו הגדולה של דורנו בכלל ואולי גם של דורו של הרמח"ל. מי יעמוד ביום הדין ומי יצדק לפני בוראו? אנחנו מדמיינים לעצמנו שהקב"ה פותח ביום הדין שלושה ספרים. כל איש מקוטלג בקטגוריה ובתת קטגוריה המתאימה, כל המצוות והעבירות שלו כתובות וחתומות, וכל שנשאר הוא ללחוץ על הכפתור. מה שמאוד מתאים לדורנו, שאינו מבחין רק במה שהוא שחור ולבן, ולא בגוונים האפרוריים שבאמצע. 

אנחנו שוכחים שגם בחיים שלנו דברים משתנים לפי שיקולים אלה ואחרים, ולפעמים אפילו איננו יכולים לתרגם את השיקולים האלה למילים. ככה החלטנו וזהו. כאשר לאמיתו של דבר יש מערכת שלמה של בעד ונגד.
וגם בהשגחה העליונה יש דברים כאלו - דברים משתנים לפי פרטים קטנים, כאשר הפרטים הקטנים הם לא סיבה אלא סימן. או אפילו לא סימן אלא חלק ממערכת חדשה שהתפתחה לה על גבי הראשונה. אלא שהפרט האחרון הגדיש את הסאה, וההמשך ידוע...



מניין אני יודע כל זאת? א. מסברא. ב. תמצאו הסבר אחר לבעיה שהעלה פותח האשכול, וכן לבעיות רבות הדומות לזה. ואני חוזר ומזכיר - אינני מתייחס כרגע לאמיתות דברי הנביאים וחז"ל, אלא לרקע הנכון שצריך על מנת לגשת לדבריהם.

מנהג האיטליאנים לסיים את הפטרת פרשת שמיני בתיאור האידילי לפיו יושב המלך 'בבית ארזים' ומנוחה לו מכל אויביו מסביב. המלך, ב- Happy end זה מיצר על כך ש'ארון האלהים יושב בתוך היריעה', סיום המתקשר לתחילתו של הפרק, סיפור העלאת הארון משבי הפלישתים לעיר דוד.

אמנם, מנהג בני אשכנז להמשיך את ההפטרה בנבואת נתן הנביא על אודות הבן העתיד להיוולד לדוד אשר 'הוא יבנה בית לשמי וכֹננתי את כסא ממלכתו עד עולם'.

לדעתי, מנהג בני אשכנז מנהג יפה הוא, מאחר ונבואת נתן אחוזה בקשר אמיץ בסיפור דוד ומיכל.

נבואת נתן פותחת במקרא הבא: 'ויהי בלילה ההוא ויהי דבר ד' אל נתן לאמור'. מה הוא 'הלילה ההוא' ומה החשיבות שראה המספר המקראי לציין זאת?

נכון אולי יהיה לומר ש'הלילה ההוא' נסוב על אירועי אותו היום, בה' הידיעה, קרי: המריבה המתגלעת בין המלך והמלכה וחילוקי הדיעות המהותניות העולים מויכוח זה.

דוד, קרוב לודאי, אינו יודע את הסוף הטראגי העתיד לבוא על מיכל, אך באותו לילה הוא מתבשר מפי נתן כי יורש עצר עתיד לקום לממלכה, חוטר מגזע ישי העומד לצאת ממעיו ומרחמה של אישה אחרת, אותה אהב ובה הוא חפץ. הסמיכות המרתקת בין אירועי חגיגות הארון לבין הנבואה על הולדת שלמה חושפת לפנינו את צפונותיו של דוד לאחר שגילה את רגשות הבוז שרחשה לו אשת חיקו ובעלת בריתו. דוד שוב אינו רוצה להעמיד ניר ממנה, ובעיתוי הגורלי הזה הוא מקבל את החזון המצופה כי בן יקום לו, לא מזרע שאול אויבו, ולכן גם חסד ד' 'לא יסור ממנו כאשר הסִֹרתי מעם שאול אשר הסִֹרתי מלפניך'.

דומה, שתגובתה הסרקסטית של מיכל לכרכוריו של המלך לפני הארון, הציפה באחת את תודעתו של דוד בזיכרונות נוגים על שנות נדודים ובריחה מהמלך הדכאוני שרדף אותו ללא רחם. בפרץ של אמוציות שדוכאו על ידו עד כה, מוכיח דוד את הנסיכה הסוררת ובא נקם ושילם לא רק עימה אלא, בעיקר, עם בית אביה, לאמור: 'ד' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצוֹת אֹתי נגיד על עם ד' על ישראל ושחקתי לפני ד''.

חז"ל, במדרש מופלא בילקוט שמעוני מתארים את הדו-שיח הבא: 'אמרה לו [מיכל] בבית אבא לא היו מראים כף יד ורגל שאינם מכוסים. אמר לה: בית אביך הניחו כבוד שמים והתעסקו בכבוד עצמם, אני, מניח עצמי כבוד עצמי ומתעסק בכבוד שמים'. (מתוך הזיכרון). 

'בית אבא' אפוא היה זה שחצץ בין ליבה של מיכל למחולות דוד. מיכל המכונה כאן, ולא בכדי 'בת שאול', מתוארת כמי ש'נשקפה בעד החלון'. החלון הוא סמל לאומץ ליבה ולאהבתה הבלתי-תלויה בדבר לדוד הרועה, האדמוני עם יפה עיניים המיטיב נגן. מבעד לחלון היא נזכרת לבטח בלילה אחר, שבו היא הורידה את דוד 'בעד החלון וילך ויברח וימלט' (שמ"א יט, 12). אך בה בעת היא נזכרת באביה האציל ובצניעות שהייתה בו, ואת חלקת צווארו וזרועותיו המכוסים תמיד מעין שלא תשזפם. דמעות געגועים ממלאות את עיניה והיא תוהה אם האהבה היא עיוורת. נשוא היא לא יכולה לראות בחילול הקודש, כיצד מלך ישראל, מחליפו של אביה הגדול, מתגלה לעיני אמהות עבדיו כאחד הריקים.

אך דוד אינו מבין לליבה. הוא מתנצח איתה ומסביר לה שלא צניעות היא שהייתה באביה, אלא אגוצנטריות וראייה חד מימדית: 'מניח כבוד שמים ומתעסק בכבוד עצמו'. ואו אז חודרת להכרתו הידיעה שליבה של מיכל נתון לחינוך של בית שאול, והוא נחרד לדעת שגם את הילד המשותף, לו ולה, היא עתידה לחנך בבית היוצר המוסרי שטבע שאול. מלכות הולכת ליגוע בחברתה. 

רוח קנאה עוברת בו והוא זועק 'ועם האֲמהות אשר אמרת, עמם אכבדה'. וחז"ל בהטייה צופנת סוד גילו לנו: 'הרי את מהאֲמהות ולא מהאִמהות'. לא את זו שתזכי להיות אמא של מלכות,  מאחר והמלכה-האם צריכה לשרת את עקרונות הרוח של בית דוד, ולא להמשיך כסוס טרויאני את מורשת שאול המת.
 
הסיפא: 'ולמיכל בת שאול לא היה ילד' אי אפשר לפרשו כעונש ולא כגזירה. אלא כגורל מתבקש. בת שאול אינה יכולה להיות אם לצמח דוד. עקרותה מתמזגת עם סופו של שאול משיח ד' ושושלתו המלכותית העולה בעשן בהר הגלבוע. אולי אליה התכוון דוד בקינתו האלמותית על כי 'נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים'. ספק אם מיכל שהקריבה את כולה לו, מצאה בכך נחמה. 

        

תוקן על ידי פרופיסור ב- 16/04/2007 0:51:49

'ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה' היינו, מדוד לא היה לה ילד עד יום מותה -  פירושו של פרופיסור מסתבר כהגיוני ביותר, אחרת  איך אפשר ליישב את  העונש על עקרותה, עם הכתוב בשמואל ב כא ח : "ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את ארמוני ואת מפיבושת ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזילי המחולתי, ויתנם ביד הגבעונים"

_________________

הפרופסור,

תודה. אמנם איני מוצאת נחמה בהסברך, אבל הוא נשמע לי מכוון לאמת הסיפורית (וכפי שטען השכן לעיל ואנוכי הקטנה קיבלתי).
רק תיקון קטן יש לי - מיכל כבר מזמן אינה "אשת חיקו ובעלת בריתו" ואיש מהם אינו מחכה להעלאת הארון כדי לפתח כעס ואפילו שנאה הדדית. דוד נטש את מיכל לאחר שהצילה אותו (בעד החלון, כפי שציינת יפה וקישרת באופן מקסים לסוף הסיפור), נישא לנשים אחרות, הוליד ילדים ועלה לגדולה. מיכל ניתנה לפלטי בן ליש. את המסמר הלפני-אחרון בארון ממלכת שאול, שהוא המסמר הלפני-אחרון בכסא מלכות דוד, הוא תוקע בליבו של פלטי (ובליבה של מיכל - איני מכירה הרבה נשים שיגיבו באדישות למי שאוהב אותן כ"כ, גם אם לא תאהבנה בחזרה). במעשה הזה יש (אולי) רווח פוליטי. אין בו ברית ולא חיק. יש בו גם, לענ"ד, בטוי לשנאה עצומה ועיוורת לכאב שהיא זורעת סביבה.




ריב,

דוקא במקרה זה, המדרש החז"לי נראה כמכוון לפשט, יותר מקריאה צמודה של הטקסט (המבולבל קצת) -
לא מיכל הושאה לעדריאל המחולתי, אלא מרב (ואת זה מדגיש המקרא, כיוון שיש בזה כדי ללמד על "פזיזותו" של שאול, שהבטיח את ביתו הבכורה לדוד, למרות שכבר ניתנה לאחר). חז"ל מציעים שמיכל אימצה את בני אחותה ולכן הם קרויים על שמה (ומכאן לומדים גדולתם של הורים מאמצים כהורים ביולוגיים). איני יודעת אם זה הפשט ממש, אבל ההבנה כי מיכל ילדה לעדריאל נראית לי משונה ובלתי מתאימה לרצף סיפור (נראה לי ברור שהפשט האמיתי בזה הוא שיש כאן ט"ס, אבל אם צריך למצוא סיבה מתוך הנחה מקדמית שאין ט"ס במקרא, אז הסברם של חז"ל נראה לי קרוב יותר לאמת הסיפורית).

סיפורה של מיכל אכן מעורר רגשות עזים המתבטאים גם במאמרים מלאי רגש; חלק מהם ניתן למצוא כאן:
http://www.tora.us.fm/tnk1/dmut/dmut/654.html

אראל,

זו לא נחמה. זה ביטול עצמיותה של מיכל למען מי שפגע בה (אגב, כך דוד ניהל את כל חייו - תמיד היה אהוב ותמיד אחרים הקריבו עצמם למענו. עד כדי כך "התרגל" לזה, שחשב שזה פשוט "מגיע" לו וחטא בניאוף עם אשת אוריה וברציחתו).
הנחמה (שלי) אינה בנקמה עצמה, אלא בחזרתה של מיכל אל העוגן הפנימי שלה שהוא הבחירה והאחריות לגורלה - מטבעה לא היתה מוכנה להיות כלי בידי אחרים, ולאחר שנים של חיים על לוח השחמט של דוד, היא מורדת בגורל הזה ובוחרת שוב.

_________________

פרופסור

איקון ירוק של הערכה רבה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

פרופסור

תודה רבה. חילך לאורייתא דכתיבא.