| נשלח ב-15/4/2007 01:03 |
 |
| |
לקח השואה: האם צריך לחנך למסירות נפש?
באוירת שלושים יום קודם הרגל, אני יושב וקורא ספרים על השואה.
באופן מיוחד צדים את עיני סיפורים על ילדים שחיו (חלקם שרדו) באותה תקופה במצבים בלתי אפשריים לחלוטין.
השאלה אותה אני שואל את עצמי ומבקש לשתף אותכם בה, היא האם מוטלת עלינו החובה לחנך את ילדינו למצב בו ידרשו לחיות בגיטאות או בצורה אחרת של מסירות נפש (ולא כקלישאה) יום יומית?
אם יבוא מי שיטען שלא תהיה שואה, ולא יחרב הבית השלישי (בהנחה שזה הבית השלישי) ולא תקפ"ץ, אתן לו פטור מלענות על השאלה.
אני הק' לא זכיתי לגילוי שכזה מן שמיא.
תוקן על ידי חיבורים ב- 15/04/2007 0:59:52
|
|
|
|
| נשלח ב-15/4/2007 01:50 |
|
| |
עד שאתה שואל על ילדים, אני שואל על ההורים.
בפיליטון של קישון שקראתי פעם, הוא מתאר סב - יהודי גלותי - המספר על ההיסטוריה היהודית לנכדו הצבר, שעולמו של הסב נראה לו משונה. הסב מתאר את היהודים שהוכו והושפלו, והנכד אינו מבין מדוע הם לא השיבו מלחמה; הסב מתאר את גבורתם של מקדשי השם, שהעדיפו לשחוט את ילדיהם ואת עצמם ולא לנשק את הצלב, והנכד זועק: סבא, אתה היית שוחט אותי?
השאלה הזו נתקעה לי בגרון.
מה נענה לילדינו על שאלה כזו? מה נענה לעצמנו על שאלה כזו?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/4/2007 02:32 |
|
| |
האם מוטלת חובה לחנך ילד לנפילה בשבי?
האם מוטלת חובה לחנך ילד להתנהגות נאותה בבית חולים לאחר תאונת דרכים?
זה הרבה יותר שייך לחיינו כאן.
צריך לחנך או להתכונן למצבים לא נורמליים?
-------
מאיר
|
|
|
|
| נשלח ב-15/4/2007 04:43 |
|
| |
<"האם מוטלת עלינו החובה לחנך את ילדינו למצב בו ידרשו לחיות בגיטאות או בצורה אחרת של מסירות נפש (ולא כקלישאה) יום יומית?">
מוטלת עלינו החובה לחנך את ילדינו לחיות יום יומית כאנשים בערים ובבית.
_________________
 עולם הפוך אני רואה
|
|
|
|
| נשלח ב-15/4/2007 09:19 |
|
| |
אנו מחנכים את ילדינו לערכים, לא למעשים. תקוותנו שחינוכנו ישא פרי, והערכים אותם חפצנו להנחיל לילדינו יטמעו בלבותם, וינתבו את אורחות חייהם. הבחירה כיצד לממש ערכים אלו בכל מקרה ממקרי הזמן, שמורה לילדינו ולא לנו.
משום כך, אין חינוך הילדים כתרגילי אימונים עד שנחפוץ לאמנם במציאות הקשה ביותר. אדרבה, עלינו לעשות ככל שביכלתנו להאיר בפני ילדינו את שמחת החיים, את הטוב והיפה בעולמנו.
מה לנו גדול מיום המיתה, שיבוא על כולנו, אחד לא ימלט, ומכל מקום ראו חכמינו את הזכרתו כדרך מוצא אחרונה לחנך את האדם. הרבה לפני ההכנה לגרוע מכל (שודאי כי בוא יבוא), מוטב ישריש האדם בלבו את הערכים הנכונים, בהרגזת יצר טוב על יצר רע, בעיסוק בתורה ובקריאת שמע (ברכות ה, א).
רודולף
|
|
|
|
| נשלח ב-15/4/2007 09:42 |
|
| |
.
מספרים על לוי אשכול, שכאשר הציעו לו לעבור לשבוע עבודה בן חמשה ימים, ענה בהאי לישנא:
למה לקפוץ? בואו נתחיל בכך שיעבדו יום אחד בשבוע, אח"כ נעבור ליומיים, וכן הלאה, עד שנגיע לחמשה.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/4/2007 15:01 |
|
| |
הפקת לקחים ממאורע היסטורי היא מן הדברים המורכבים ביותר שיש. לדעת אותם פילוסופים הגורסים את פסלות "הכשל הנטורליסטי" (הסקת 'ראוי' מתוך 'מצוי') - זה גם בלתי אפשרי.
אני עצמי זוכר שלפני כמה שנים התלוויתי למסע של תלמידות תיכון דתי לפולין. אני הייתי אמור לספר שם על החסידות, אבל השואה השתלטה על המסע כולו, בוודאי ברמה החווייתית. לאורך המסע, ובמיוחד בסופו, עלתה שוב ושוב שאלת הלקח. כולן היו תמימות דעים: "אסור זה יקרה שוב". אבל מהו אותו "זה" שאסור לו לקרות? חלק מן הבנות דיברו על רצח יהודים באשר הם יהודים, חלק דיברו על רצח עם כלשהו (רואנדה הייתה אז על הפרק, כמדומני). חלק דיברו על חובה לעצב "עם ישראל חזק" וחלק דיברו על "עם ישראל הומני" הפותח לב וזרועות לכל סובל ונרדף. (אם כי גם אלה שגרסו "עם ישראל חזק" דיברו בנימה הומניסטית-נאורה). לא התפתח בקבוצה כל ויכוח בנושא, כי הבנות כלל לא שמו לב שהן מייצגות שתי גישות שונות לגמרי - פרטיקולריסטית מול אוניברסליסטית; והן לא שמו לב לכך כי כל הדיון בנושא היה, ברוח דורנו, במימד רגשי-חווייתי-רוחני ולא במימד אנליטי.
המגוחך מכל היה שאת הלקחים הללו הם ניסחו לעתים כ"צוואתם של הנספים" או "המסר שהנרצחים השאירו לנו". זה מגוחך, כי מי שקורא את הדברים שכתבו הנספים בפתקין האחרונים שהצליחו לכתוב או על קיר בית הכנסת בעיירה קובל או כיו"ב ימצא שהמסר הריאלי שהם מסרו היה מאד לא הומני: נקמה, נקמה ושוב נקמה. לתפוס כל גרמני, מעולל ועד יונק, ולגמור אותו. אבל זה הרי לא פוליטיקלי קורקט, אז מוטב לייחס לנספים את הרהורי לבו של החינוך הנאור, למה לא.
לא באתי כאן לקטול את אותה קבוצה (גם אם זה נראה ככה) אלא רק להראות עד כמה הפקת הלקחים תלויה בהנחות הרקע המשוחדות של המפיק, וכמה מגוחך זה יכול להיות.
 |
|
|
|
|
|
