גבולות הפרשנות: הצדיק הנסתר ומלאכים ללא כנפים

מעשה שסיפר רבי שמעון משה דיסקין, מראשי ישיבת קול תורה.

היה היה מתמיד מופלג בעיר העתיקה בימי המהריל דיסקין (שימו לב כי יש את הרב דיסקין, מספר הסיפור, ואת המהריל דיסקין, ונא לא לבלבל ביניהם). המתמיד דנן הסתגר בבית הכנסת ה"חורבה", היה בתענית דיבור ולא דיבר עם שום אדם אפילו בדברי תורה, ובמשך עשרות שנים ישב בסוף בית הכנסת, ליד התנור.

(מהסיפור לא ברור מה אכל ומהיכן, אם כי מן הסתם היה יכול לישון שם.)

"העולם החזיקוהו כצדיק נסתר".

חידושי התורה שלו הוטמנו בתוך ארגז עץ, סגור בשני מנעולים. הרב דיסקין אומר: "הסתקרנו מאד לראות את חידושי תורתו".

ואז הוא נפטר. מצאו לאחר פטירתו מעטפה על הארגז, עם צוואה: לקבור את הארגז איתו ביחד.

המהריל דיסקין ביקש שיביאו לפניו לדוגמא שני דפים מהארגז, כדי לקבוע מה לעשות בו. זה היה, כותב המספר בשם הרב דיסקין, "עת לעשות לה'" כוונתו מן הסתם להמשך, "הפרו תורתך", שבא לומר כי היתה כאן עבירה על ההלכה מטעם חשוב ומוצדק. העבירה היתה כנראה שלא לקיים צוואת המת. לא ברור לי מדוע המהריל ביקש לראות את הכתבים. אולי כדי לבדוק אם הם ראויים להיקבר איתו? אבל מה הבעיה בזה? ואולי התלבט כדי לא לקבור את הארגז, כדי למעט בטרחת חברה קדישא? (מן ההמשך נראה שלא זה היה השיקול). ואולי – כי רצה לעבור על צוואת המת ולפרסם את הדברים, אם הם ראויים, כדי לזכות את העולם בחידושיו של "הנסתר"?

שליחי המהריל דיסקין יוצאים אל בית הכנסת, פורצים את הארגז, ומביאים שני דפים אל המהריל.

והנה, המהריל מעיין בהם. ואז, בשיא המתח - "מה רבה היתה התדהמה" כאשר קראו בדף הראשון את החידוש הבא:

"הנושא היה חלום יעקב: ואם תאמר למה היו המלאכים צריכים סולם כדי לעלות לשמים, הלא מפורש במעשה מרכבה דיחזקאל כי יש למלאכים שש כנפים. ויש לומר שהיו שם מלאכים צעירים שעדיין לא צמחו כנפיהם".

המספר אינו מוסיף מאומה, אך הוא מציין כי "הלקח זיעזע את ירושלים והמחיש את דבריהם הקדושים של חז"ל: חרב על הבדים ונואלו.. ולא עוד אלא שמיטפשים."

הכוונה למימרה מפורסמת כי מי שלומד לבד – טועה. כלומר, שהדברים היו טעות. ולמעשה, טעות מגוחכת ביותר. וכי מלאכים צעירים צריכים לחכות שיגדלו כנפיהם?

עם זאת, המהריל כנראה הורה לקיים את דברי המת, מפני ש"את הצואה אכן קיימו והטמינו את הארגז בקברו של הפרוש".

עד כאן הסיפור.

הלקח הפשוט ברור לעין. אפשר לטעות ולהחזיק אדם לפרוש וצדיק נסתר בזכות הנהגותיו ולימוד התורה שלו בהתמדה, בעוד הוא כותב, אם נשתמש במילה חריפה, "שטויות".

וגם זה לקח נאה מאד. שראוי לכל אחד מאיתנו לזכור היטב. שהרי כמה סיפורים יש על פרושים שכאלו שעוסקים בנגלה ובנסתר. ומי יודע מה היינו מגלים אילו היינו באמת בודקים את כתביהם...

(ואולי מסיבה זו פירסם המהריל דיסקין את תוכן הדברים, כדי שידעו את הלקח הזה. כמובן, יתכן שהמהריל דיסקין שתק ולא פירסם, אבל מי שנטל את הדפים בהלוך או בחזור עיין בהם... והסיק מסקנות. ואולי, מי יודע, היה זה... לא חשוב, אני מנחש בלבד ואם מספר הסיפור העלים את הפרט הזה, מי אני שאגלה את חשדי).

אני חוזר לעיקר: עד כאן הסיפור והלקח הפשוט. אבל אם נתבונן בדברים, יש כאן שתי שאלות גדולות.

א. האם העולם צדק בראותו בו "צדיק נסתר"? הלא עמל התורה היה כאן. פרישות וצניעות היו כאן. רק בינה יתרה כנראה שלא היתה כאן. אז מה? האם זה לא הופך אותו לצדיק? (על ה"נסתר" אפשר להתווכח, שהרי הכירוהו...).

ומה שהרבה יותר חשוב:

ב. מדוע שלל המהריל את התירוץ של הנסתר? ובכלל, האם הקושיא היא קושיה, או לא? למעשה, זו באמת שאלה. מדוע שמלאכים יעלו וירדו בסולם אם ביכולתם לעבור מצד אחד של העולם לצד שני, כפי שהגמרא מעידה על כמה מהם במקומות מסויימים?

ואולי זו אינה שאלה לדעת המהריל מפני שלפי רש"י, נניח, אין מקום לשאלה, כי המלאכים רק באו להראות את עלית המלכויות וירידתן? ואם הפרוש התעלם מן ההיבט הזה, זה מעיב על כל השאלה והתשובה.

אבל נראה לי שהסיבה שהמהריל דחה את הדברים היא בגלל תוכנם, ולא בגלל פרשנותו של המתמיד לפסוק.

אכתוב זאת באופן אחר. התירוץ שמציע לומר כי יש מלאכים צעירים שצריכים לגדול נראה תמוה בעינינו ובעיני המהריל. מלאכים אינם אמורים להוולד ולגדול. הם אינם צעירים שמחכים עד שיצמחו כנפיהם. חשיבה כזו מייחסת להם יותר מדי תכונות אנושיות. היא מעידה על אי הבנה יסודית בטיבם של מלאכים.

וטעות כזו היא כה חמורה עד שהיא פוסלת את ערך הכותב לגמרי.

גם זה נראה פשוט עד שאין צריך לומר את הדברים כלל. ובכל זאת, ניתן לשאול: האמנם?

וזו לגבי השאלה המהותית שאני בא להציע:

נניח שהדברים לא היו נמצאים בכתביו של איזה "נסתר" אלמוני, אלא בכתבי מישהו שמוחזק בתורת הנסתר, למשל איזה שהוא מקובל מפורסם. האם גם אז היה המהריל, או כל מומחה אחר, שולל את הדברים וקובע נחרצות שהם אינם ראויים להתפרסם, או שאינם ראויים כלל?

מדוע שלא נניח שבתירוץ הפשטני הזה לכאורה בעצם גלומים סודות מופלאים על טיבם של מלאכים?

אמנם כאשר היה מדובר באותו נסתר, המסקנה היתה שראוי היה לו להסתתר ולהסתיר דבריו, כי אין בהם ממש.

לפי מה אנו מבדילים בין מקרה למקרה?

האם זה בא ללמד משהו על טיבה וחולשתה של הפרשנות שאינה מחוייבת לשום מערכת של "הסבר פשט הלשון"? שהיא מסוגלת "להציל" כל אמירה – אבל מתי מחליטים להשתמש בה ומתי לא? האם לפי האומר, לפי ידע קודם עליו?

ניתן לומר שאמירה כזו לא היינו מקבלים משום מתרץ, יהיה מפורסם כאשר יהיה. אבל כמדומה שאפשר למצוא דוגמאות מוקצנות עוד יותר בכתבי מקובלים מפורסמים, ובכל זאת שם אנו "ממשכנים נפשנו" כדי למצוא תירוץ, וגם אם אין בידינו כזה, אנו מעדיפים לומר שבוודאי יש שם סוד גדול מאד אלא שהוא נעלם מהשגתנו.

עד היכן יש רשות להציע "פירושים" ומתי מגיע הרגע שבו נאמר, כמו המהריל דיסקין בדוגמא שלנו, כי המחבר הוא בין אלו ש"נואלו" וראויים הדברים שלא יתפרסמו לעולם?

***
בשעתו הביא בן איש אחד כמדומה באחד האשכולות דוגמאות לכתיבה כזו, ואף היה אשכול, שנעלם ממני עם נסיון חיקוי של כתיבה "מקובלת". נדמה לי שהדברים הובאו משמו של ר' שמשון מאוסטרופולי, אך איני זוכר אם זה היה מקור או זיוף...

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

תוקן על ידי עצכח ב- 29/04/2007 2:37:33

לענ"ד התופעה הזו אינה קיימת רק ביחס לחוכמת הנסתר.

האם לא מייחסים קדושה וחכמה עילאית לכל בדל משפט של מי שמוחזק כגדול בענייני מחשבה/השקפה וכיו"ב גם אם על פניו המשפט נראה לא חכם או לכל הפחות לא מבוסס על ידע בתחום?

האם לא קיים ז'אנר של ספרי 'פניני הלכה' של כל מיני גדוילים שעל פניו אינם מחמיאים להם - אבל המנגנון החברתי שמקדש כל מילה שיצאה מפי מי שמוחזק כגדול הופך את זה לרב מכר?

בשני המקרים מדובר בדברים שאפשר לבחון את סבירותם (כלומר, לא 'נסתר') אבל עדין אף אחד לא יהין לבקר כיון שאישיותו של המתבטא הופכת את דבריו לנשגבים.