ייש"כ קעלעמר 
כמה וכמה מעלות טובות ברעיון זה.
א. הקלות למצוא אשכול לקרוא ו/או לכתוב,
ב. מניעת כפילות הנושאים וחיזוק הדיונים בריכוזם,
ג. מקום להערות שאין בהן כדי אשכול מסוים,
ד. סיוע ללינקזצר לחסוך ממנו מפתח לפי סדר פרשיות.
כל זה הוא דרבון "יציאות השבת" לכ"א הבא במוצ"ש עם רעיוניו על הפרשה ונמנע מלכותבם כי לא יודע היכן או שהוא כותבם במקום הלא נכון ושלא יראה ולא יימצא בעתיד.
*****
א
וידבר ה', אל-משה, אחרי מות, שני בני אהרן--בקרבתם לפני-ה', וימתו. ב ויאמר ה' אל-משה, דבר אל-אהרן אחיך, ואל-יבא בכל-עת אל-הקדש, מבית לפרכת--אל-פני הכפרת אשר על-הארן, ולא ימות.... כט והיתה לכם, לחקת עולם: בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את-נפשתיכם, וכל-מלאכה לא תעשו--האזרח, והגר הגר בתוככם. ל כי-ביום הזה יכפר עליכם, לטהר אתכם: מכל, חטאתיכם, לפני ה', תטהרו. לא שבת שבתון היא לכם, ועניתם את-נפשתיכם--חקת, עולם. לב וכפר הכהן אשר-ימשח אתו, ואשר ימלא את-ידו, לכהן, תחת אביו; ולבש את-בגדי הבד, בגדי הקדש. לג וכפר את-מקדש הקדש, ואת-אהל מועד ואת-המזבח יכפר; ועל הכהנים ועל-כל-עם הקהל, יכפר. לד והיתה-זאת לכם לחקת עולם, לכפר על-בני ישראל מכל-חטאתם--אחת, בשנה....
ממשמעות הכתוב שמטרת הפרשה לאפשר קרבה לפני השם בדומה לקרבת נדב ואביהוא אך שתהיה רצויה ושלא ימותו בגינה. העיתוי המתאים ביותר לקרבה כזאת הוא אחת בשנה ואם אחת בשנה אז כמובן ביום הכיפורים. כבר הערתי על כך באשכול אחר שלכאורה מסייע לרעיון הרמב"ם שבנושא הקרבנות דברה תורה כנגד יצה"ר דע"ז.
ב
א וידבר ה', אל-משה לאמר. ב דבר אל-אהרן ואל-בניו, ואל כל-בני ישראל, ואמרת, אליהם: זה הדבר, אשר-צוה ה' לאמר. ג איש איש, מבית ישראל, אשר ישחט שור או-כשב או-עז, במחנה; או אשר ישחט, מחוץ למחנה. ד ואל-פתח אהל מועד, לא הביאו, להקריב קרבן לה', לפני משכן יהוה--דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך, ונכרת האיש ההוא, מקרב עמו. ה למען אשר יביאו בני ישראל, את-זבחיהם אשר הם זבחים על-פני השדה, והביאם לה' אל-פתח אהל מועד, אל-הכהן; וזבחו זבחי שלמים, ליהוה--אותם. ו וזרק הכהן את-הדם על-מזבח ה', פתח אהל מועד; והקטיר החלב, לריח ניחח לה'. ז ולא-יזבחו עוד, את-זבחיהם, לשעירם, אשר הם זנים אחריהם..
זה שכאשר יש מקום מיוחד לקרבנות להשם, נתפסת הקרבה מחוץ למקום זה כהקרבה לע"ז, מחזק את רעיון הקבלת הקרבנות להשם לקרבנות לע"ז. [גם זה הובא שם.]
ג
ח ואלהם תאמר--איש איש מבית ישראל, ומן-הגר אשר-יגור בתוכם: אשר-יעלה עלה, או-זבח. ט ואל-פתח אהל מועד, לא יביאנו, לעשות אתו, ליהוה--ונכרת האיש ההוא, מעמיו. י ואיש איש מבית ישראל, ומן-הגר הגר בתוכם, אשר יאכל, כל-דם--ונתתי פני, בנפש האכלת את-הדם, והכרתי אתה, מקרב עמה. יא כי נפש הבשר, בדם הוא, ואני נתתיו לכם על-המזבח, לכפר על-נפשתיכם: כי-הדם הוא, בנפש יכפר. יב על-כן אמרתי לבני ישראל, כל-נפש מכם לא-תאכל דם; והגר הגר בתוככם, לא-יאכל דם. יג ואיש איש מבני ישראל, ומן-הגר הגר בתוכם, אשר יצוד ציד חיה או-עוף, אשר יאכל--ושפך, את-דמו, וכסהו, בעפר. יד כי-נפש כל-בשר, דמו בנפשו הוא, ואמר לבני ישראל, דם כל-בשר לא תאכלו: כי נפש כל-בשר דמו הוא, כל-אכליו יכרת...
המעבר מעבודת הכפורים לשחוטי חוץ מובן כהמשך לשעיר לעזאזל שנעשה מחוץ למקדש. המעבר הבא משחוטי [העלאת] חוץ לאכילת דם מרומזת במקרא: "כי נפש הבשר, בדם הוא, ואני נתתיו לכם על-המזבח, לכפר על-נפשתיכם" והיינו כנאמר בפרשת ויקרא שהדם והחלב של הבהמה הקריבה למזבח שייכת להשם ולכן אל לנו לאכול מהם. אך בפסוק יג יש מעבר לכיבוד דם שאינו קרב ע"ג המזבח [וגם בתורים ובנ"י ההקרבה מועטת ומוגבלת] בכיסויו ושוב בפסוק יד חוזרים לדם אך הפעם לא מחמת קרבתו למזבח המשייכו להשם אלא מפני כבוד הנפש-החיים שאין לאכול ממנו וזה כולל כל דם גם כזה שאינו קרב.
המתעורר כאן מצורת כתיבת התורה מעניין לעניין כדרך השיח התלמודי ואולי זה יכול ללמדנו שמשה רבע"ה לימד כך ולכן כתב כך [והרי חוץ מהיכן שנאמר "כה תאמר" לא היה מוטל לומר לבני ישראל כלשון הגבורה ע"ש ברש"י בפ' שמות ויתרו].
ד
כ ואל-אשת, עמיתך--לא-תתן שכבתך, לזרע: לטמאה-בה. כא ומזרעך לא-תתן, להעביר למלך; ולא תחלל את-שם אלוקיך, אני ה'. כב ואת-זכר--לא תשכב, משכבי אשה: תועבה, הוא. כג ובכל-בהמה לא-תתן שכבתך, לטמאה-בה; ואשה, לא-תעמד לפני בהמה לרבעה--תבל הוא..
לאחר ציוויי גילוי העריות שנאמרו בלשון "גילוי ערווה" ניתוספו אלה שלא נאמר בהם כן. ב"אשת עמיתך" משמע כאן שאינו משום היבט הגזל שהוא דווקא ללא הסכמת עמיתך, אלא אף בהסכמתו כי עצם הקשר השבור והכפול של האשה מטמא את הנותן שכבתו. התורה הדגישה כאן את השכיבה "לזרע" וזה לכאורה הקשר לציווי הבא לתת "מזרעך למולך". שוב ניתן גם כאן ללמוד על ההקשר מעניין לעניין.
 |
|
|
