שאלות ודיונים בהלכה

כאשר נשלחת הודעה הדורשת תשובה ממי שידוע או עכ"פ יש לחשוש שאינו שומר שבת, האם לא עדיף לשלחה לאחר שברור שגם אצלו יצאה השבת?

המושג 'מסייע לדבר עבירה' נאמר לגבי מושיט למי שבלי זה גם יכול להגיע לדבר העבירה.
אבל שם סוף סוף הוא מושיט בפועל.
לכן אין לחדש שגרמא דגרמא גם אם ידוע שההוא יפעל וישלח את ההודעה, תיחשב כשיתוף פעולה מצידינו.
מה שיש לדון הוא כאשר שלח הודעה בחילול, האם ראוי ליהנות ממעשה שבת זה?

המושג 'מסייע לדבר עבירה' נאמר לגבי מושיט למי שבלי זה גם יכול להגיע לדבר העבירה.
אבל שם סוף סוף הוא מושיט בפועל.
לכן אין לחדש שגרמא דגרמא גם אם ידוע שההוא יפעל וישלח את ההודעה, תיחשב כשיתוף פעולה מצידינו.
מה שיש לדון הוא כאשר שלח הודעה בחילול, האם ראוי ליהנות ממעשה שבת זה?

תודה קוני!

נתעוררה שאלה על תפירת תתורת התפילין בשבת.
וכי חיבור בחוט של שני חלקים עבים כאלו, תפירה תיחשב?
לכאורה
א. מאחר ונהיה הדרך כן בתפילין, נחשב [אחשבי'] כתפירה, אבל אין הכי נמי תפירת דברים שאין דרכם בתפירה, אף פחות עבים מתתורא לא ייחשב תפירה.
ב. מצד השלמת התפילין בכך, הרי זה מכה בפטיש [אפילו בלי הירושלמי שבכל מלאכה שייך מכה בפטיש.]
ג. כפי שנכתב כבר באשכול "פרשת מזוזה" לעניין חשמל שדי במלאכה אם היא בכלל "לא תעשה כל מלאכה" גם אם לא ניתן להכלילה באחד מל"ט הסיווגים.

כאשר אדם מת בזמן שמחמת פיקוח נפש מותרת אכילת בשר אדם.

האם גוף המת ליורשיו או שאין על הגוף מושג ירושה, כי כל כך משויך כאביזר לנפש ולא רכוש?

קוני

זו שאלה!

מסתבר שכיון שהמת הוא איסור הנאה, אין בגופו כלום ליורשיו.
לכן, אין להם גם בעלות לקבל כסף על קרניות עיניו או כליותיו, או כל אבר שניתן להשתלה ולהסרה לאחר מותו ההלכתי. (וכל שכן בליבו, שנלקח לפי ההגדרה המקובלת אצלנו מחיים).

והנה כמה ספקות שהתעוררו אצלי בהמשך לשאלה היפה שהעלית:

למרות מה שכתבתי לעיל, אם אחד מבני המשפחה זקוק לכליה לפיקוח נפש, וכן אדם זר, מסתבר שיקחו את הכליה עבור בן המשפחה, שהרי הוא קרוב אצל המת. אבל איני יודע לנמק דבר זה אלא שכך נראה. אולי וטו בעל הסברות הגאוני יעזור כאן.

וכן אפשר שהיורשים יכולים להתיר לקחת אברים לתרומה, שדעתו של מת היא שהם יקבעו בנסיבות מסויימות.

מדברים אלו יוצא לכאורה שהמת יכול לקבוע מה ייעשה בגופו, אף על פי שאין האדם בעלים על גופו (אם כי יש לו רשות למחול על הכאתו אפילו לפני שמכים אותו - לגבי ממון שמגיע לו על ההכאה).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

ראשית, לאור מחמאתך עלי לשוב וללמד את לשוני לומר "איני יודע", אם כי איני מכחיש שחוננתי כתיאורתיקן ספקולטיבי.

לכן אשתדל לדון באמור למעלה.
לפי האסכולות הבריאות שהוזכרו בפורום, הרי הגוף אינו אלא לבוש צמוד. האסוסיאציה הקרובה לאישיות [שגרמה לפי הבנה מסוימת ברמב"ן לחייב את בעל הגוף שהועף ברוח שאינה מצויה והזיק] אינה אלא כשהוא בחיים, אבל לאחר מותו לולא כבוד המת ש"קנה מקומו" וכו' היינו אמורים להתייחס לגוף כ"זה לא הוא".

אבל עדיין ישנן שתי השגות למבט שהצגתי:
א. האם מפני שרוב בני אדם כן מתייחסים ש"זה הוא", הרי אין הגוף הופך לנכס אלא נשאר כאליל האישיות-נשמה-ידיעה ובחירה שהיתה צמודה לגוף,
ב. שהתייחסות זו נדרשת מחמת דין "כבוד המת" שלכן גם אם נדחה איסור האכילה מחמת פיקו"נ, אין זה אלא דחויה אבל ההתייחסות לגוף "כאילו" הוא האדם, זה נשאר.

אישית איני מסכים עם הרעיון הזה היוצא מההשגות, אבל ייתכן כי רגישותי זאת אינה לגיטימית כחלק מתורת העם.

סהרור פתח בעבר אשכול הדן על "הלכה ליחיד לעומת הלכה לציבור":
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=139976

טרם ישכחו מדרכי פו"ר הקיימים (ראה אשכול חדש על השיבוט), אמהר להעיר שתי הערות הלכתיות הנוגעות להלכות שבת.

הוצאת זרע והזרעה לביצית שלא בדרך זיווג, אלא בדרך הפרייה מלאכותית. האם יש בהוצאת הזרע משום מפרק (תולדה דדש או קוצר לשיטות יחידאות) ובהפרייה משום זורע?

דבשלמא בדרך פו"ר אינו דרך מלאכה (פוק חזי שלא נעזרים לכך בפועלים) אבל כל שבדרך מלאכותי כנהוג לרב בהפריית בעלי חיים.

כן יש להעיר אם הפרו בשבת ונולד אפרוח או עגל, האם למעשה שבת ייחשב שלא יאכלום?

שוב נשאלה שאלה בענין דומה.

זוג הזקוק להתעברות באמצעות מבחנה, האם יש ענין שהאם תתרום ביצית בימי טהרתה דווקא?