הצעה למזוזה מודרנית

עד שיבוא מיימונינו וינתח את ההצעה לגורמיה , צריך שלא לקפח את יוזמתו של הרמ"מ כשר בעל "תורה שלמה" שהצליח לאחר מאמצים , להחדיר את הנושא לכלי התקשורת ובזכותו נפתחים שידורי היום ב"קול ישראל" בקריאת הפרשה הראשונה . במקביל אף פרסם את הספר "שמע ישראל"

אינטרנט הינו הרחבה של דיבור / כתיבה, ולא שם מקום. כדרך שלא צריך לפתוח כל אמירה / דף במלים 'שמע', כן אין סיבה לישום ההצעה הנ"ל.

עוד אעיר:

א. המתבונן בכי"י קדמונים יראה שגם לא נהגו לכתוב ב"ה / בס"ד - בראשי העמודים, כדרך שרבים נוהגים היום. אלא רק בריך רחמנא דסייען - בסיום הספר, וכגון זה.

ב. יש תשובת גאון - אינה עמדי - שם כותב כלפי השאלה האם צריך לנשק את הציציות בק"ש שלא, ושואל: האם ראית מי שניגש למזוזה בק"ש כשהוא אומר 'וכתבם על מזוזות'.

ג. דעת לנבון נקל, שלא נצרכת הפרזה בהפצה של דברים שביסודם הם מכוונים למירכוז תודעת האדם.
די במה שתורה צוותה והוו דלא להוסיף עלה.
הרי אין כאן סיטואציה שאנו גרים בבתי אוויר וכל אורחותינו באינטרנט עד שמחמת שפקע ישום אחד נצרך לחפש ישום אחר באיזו תקנה.
אלא עולם כמנהגו נוהג, אלא שנוסף עוד מקום שדרכו עולה הרעיון לנסות להאחיז אותנו בעוד הרחבה של - 'החפצה של מצוה', ואין לדבר זה סיבה.

הערה:

'החפצה של מצוה' = מינוח זה טומן שתי משמעויות כאחד:

א. תנודה של מצוה דרך הדגשת והרחבת הקוטב של המימד המעשי = חפץ,  כנגד הקוטב הרעיוני שלה.
ב. 'החפצה' - לשון רצון וחפץ, מרוב רצון הופכים אותה לחפץ - גולם, מעבר לנורמה.

כמתעסק.

מה זת אומרת: "די במה שצוותה התורה". גם הנבל ברשות התורה אומר את זה. ומי יימר שאתה אינך נבל ברשות התורה?

"אלא עולם כמנהגו נוהג, אלא שנוסף עוד מקום שדרכו עולה הרעיון לנסות להאחיז אותנו בעוד הרחבה של - 'החפצה של מצוה', ואין לדבר זה סיבה." מה זאת אומרת "אין לדבר זה סיבה"?  למה שלא תאמר תורה כמנהגה נוהגת, אלא שנוסף עוד מקום בו רוצים להקל לעצמם את החיים ואת המחשבה החופשית, ולעשות אותנו "חופשים"? 

מה שטוב בהצעה הזו יותר מההרחבה של בית לאתר אינטרנט, על כך יש צדק בדברי כמתעסק, הוא הטכניקה של לחיצה שתגלה את התוכן המלא של הפרשיות.
דווקא היה כדאי לפתח דבר כזה למזוזה הפיזית הקבועה בפתחי הבתים - בתי האבן, כמו גם לתפילין שבראש וביד.
הרעיון של המצוות הללו הלא הוא להעמיד נושאים אלו במרכז החשיבה של היהודי, אלו קמיעות המיועדות לשמש תזכורת קבועה לאמונות יסוד. אך כמה ממניחי התפילין וקובעי המזוזות זוכרים בפועל מידי יום את נושאי המזוזה והתפילין?

"הרי אין כאן סיטואציה שאנו גרים בבתי אוויר וכל אורחותינו באינטרנט עד שמחמת שפקע ישום אחד נצרך לחפש ישום אחר באיזו תקנה" - יש אנשים שאכן מנהלים את רוב חייהם באינטרנט, והבית הפיסי בשבילם משמש עבורם רק (בעיקר) כמקום שדרכו מתחברים לאינטרנט...

כך שלדעתי בהחלט יש מקום לרעיון של ג.

אראל

לאלו יש מזוזה בפתח בית האינטרנט.

. כמתעסק
את הציטוט אני מכיר היטב. אבל זה לא שייך  למה שג אמר. ג טוען שאילו ניתנה תורה היום היה מצווה כזאת. ועל זה אתה לא ענית. רק מצאת איזה משפט יפה עם עיקרון מנוגד. היה עליך לומר - ומי אומר שאכן התורה הייתה מצווה על זה? או אז היה יכול להתפתח דיון מצד המקורות  - אם אכן היה לזה מקום.

מאיר טוען שאין בכלל תועלת בדברים האלו. יכול להיות - אבל אז תתלונן על חז"ל שדרשו את הפסוק המליצי לכאורה - והפכו אותו ל"פשוטו כמשמעו". ויש לזכור שבימים עברו הנוהג היה להניח תפילין במשך כל היום.

בעצם חלק מהעניין זה שהיום, בניגוד לפעם - אין איש שכותב לעצמו מזוזות, ואין מי שטפל בהם לעצמו, היום זה בעיקר  מוצג לראווה.

אבל בסופו של דבר ייתכן שאתה צודק מכיון שהמצווה של מזוזה היא נקודתית לכאורה. אבל אני חושב עכשיו על משהו אחר - יש מצווה על כל אחד לכתוב ספר תורה. הראש העביר או הרחיב את זה מס"ת לספרי קודש נצרכים. אם כך, מי שאינו משתמש אלא במחשב, ולפעמים זה טורח בשבילו לעבור ממחשב לספר - אולי תהיה עליו מצווה לקנות פרוייקט השו"ת?

כמתעסק
אתה כותב שאתה מהרהר תחנון בלב.( אולי זה לענין אבל אולי כן)
הדין בש"ע אדם העומד  בשמונה עשרה, ושומע קדושה, הדין הוא יפסיק ויהרהר בקדושה במחשבה,
עכשיו השאלה, מי מה נפשך, וכי למה? אם הירהור  זה מילתא   שווה משהו  אז הרי הוא עושה הפסק בתפילתו, והרי אסור להפסיק בשמ"ע.
ואם הרהור אינו  ולא כלום? אז בשביל מה לו להפסיק ולהרהר?

_________________

מודה ועוזב

ירוחם

הואיל ואינו ענין לעניננו אעלה ראשי דברים.

1) אני מודה שגם לי הלכה זו כשלעצמה, צע"ג - הן בצידה ההלכתי והן ביסודה הרעיוני, ובכלל הרעיון 'שלהפסיק (גם ללא קשר למושג ההלכתי הפסק) בתפילה' - כשלעצמו מצריך מחשבה רבה.

2) (אדרבה פתח אשכול)

3) אבל:

לזכרוני זהו פתרונם של בעלי התוס'. ומן הסתם כהצעות לישוב זה שם תיישב זה לגבי.
ואם זה טוב להם לתפילה, ודאי שלא יגרע חלקי לאמצו לענייני....

4) אכן, בדבר זה אני חלוק על אראל והוא: יש לאדם לקבוע לו סדר ומדרג בעולמו הן להרגשה והן לביטוי של קליטת המציאות - ואף ההלכה תובעת זו מן האדם לסדר את מעמדו כלפי המציאות.
לפיכך, לענ"ד אין לומר שניהם כאחד!

לכן איני מקבל שיש לומר בשעה אחת (ודוק, בשעה אחת) הלל ותחנון, ואף למיעוט ידיעתי לא מצאנו לזה תקדים הלכתי.

אולי מלבד בדומה לו רח"ל מי שנפטר לו מת ונפלה לו ירושה גדולה, אך גם אז מקדים דיין האמת לשהחיינו.

וא"כ תעלה השאלה לאראל - מה הוא מקדים, והם הם הדברים?

(דעת לנבון נקל שאין כאן רק שאלה פורמלית, שהרי ב'מת' הסדר נגזר מהידיעה ושאחד תלוי בשני, משא"כ לנידון דידן).

5) אכן, ניתן לקיים גם 'ופחדת ורחב לבבך' - בו אדם מכיל בתוכו בחינת 'ופחד', אך גם יודע לפנות מקום ל 'רחב לבבך' (ואף כאן לפי פשטו יש סדר). ואמנם מצאנו 'חיל ורעדה', ואף מצאנו לגבי ר"ה ויוה"כ שיש בהם מבחינת יו"ט ומאידך הם ימי כובד ראש ואימה (כידוע בחקירת השאגת אריה).

אך הרואה יראה שבכל אלו ישנו סדר התוחם את הדברים מחד, וביותר שעיצמו שם זמן נוהגים בו מנהג אחד, אלא שהצד השני ממזער את ההופעה של הצד האחד.


וכבר יצאתי מן הגדר ודי בזה.

כמתעסק.
להלכה מחשבה טובה . אדם מקבל שכר גם על מחשבה טובה.אפילו בליי המעשה.
 על מחשבה רעה, האדם לא נענש,  רק לאחר שהוא עושה את המעשה.(חוץ מע"ז)
עכשיו לעניננו.אדם העומד בש"ע ומהרהר בקדושה. הרי זו מחשבה טובה. ולכן הוא מקבל שכר עליה כמחשבה טובה.
אבל לצורך איסור ההפסק הרי זו רק מחשבה רעה. ועליה כאמור הוא לא נענש,וזה לא נחשב .

אתה מוצא את הרעיון על שכר טוב על מחשבה אצל אברהם

התירוץ מוכר לי, ולענ"ד אינו אלא דרוש.