אין דוחין נפש מפני נפש: התמודדות עם טרור

דבר ראשון צריך בכלל לדון איזה זכות יש לרוסיה לשלוט על מדינה או על חבל שתושביו אינם מעונינים בכך ועל זה חושבני שצריך לפתוח אשכול נפרד כי הוא נוגע מאוד לזמנינו ואני חושב שהתקדמות האנושות תוביל עוד מעט לכך שכל קבוצה או כל חבל יוכלו לנהל לעצמם את הענינים ולא שקבוצה חזקה או דומיננטית תשלוט על כולם אבל לענינינו נניח שבסכסוך זה רוסיה צודקת
האם היה ראוי להחדיר גז בצורה שהיא נעשתה
ראשית יש הצדקה לא לפדות שבויים יתר על דמיהן
ובעברית יש הצדקה לא להיכנע לטרור כדי שזה לא ינצל את זה לקלף מיקוח וסחיטה
לכך יכול להיות שצודק לא להיכנע לטרור גם במחיר כל יושבי התיאטרון
ובטרור מהסוג שיש שם וגם אצלנו זה אולי נכנס לקטיגוריה של מלחמה שאז הקריטריונים שונים ומצדיקים יתר חופש פעולה מאשר בחוטפים פרטיים כל זאת כשאין ברירה אחרת ולא פועלים משיקולי יוקרה ופוליטיקה
ואגב אני מאוד אשמח אם יקדישו אשכול לבחינת אירועים המתרחשים כאן ובעולם לפי ההלכה והמוסר זה יתן ביטוי אמיתי ל"דעת תורה" שאנו טוענים שמלימוד מתמיד ואינטנסיבי אנו רוכשים הסתכלות עמוקה נכונה על המציאות
וכן זה יקדש את החדשות ויהפך למעין שו"ת

כמה מקורות נחוצים - וסברה אפשרית:

מעשה באדם שבא לפני רבא ואמר לו: אדון עירי אמר לי להרוג את פלוני, ולא - יהרגני.
ענה לו: מי אמר שדמך אדום יותר? אולי דמו שלו אדום יותר? (סנהדרין עד/א. מתורגם לעברית).

ניתוח המקור:
פשוט שאסור להרוג, אבל האם מותר להרוג במקרה של פיקוח נפש?
תשובתו של רבא היא, במשל המפורסם שלו, שכל אדם נברא בצלם אלקים, ואין להעדיף נפש על נפש.

השלמה, לפי מקורות נוספים (רמב"ם):
מצד שני, אם אותו אדם לא היה שומע לקול רבא, והיה הורג את מי שנצטווה להרגו, לא היה בדין להרגו כמו כל הורג נפש, שהרי עשה זאת באונס.

ועוד מקור:

(רמב"ם, יסודי התורה, פ"ה הל' ה')

... אם אמרו להם גויים: תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו, נהרוג כולכם -
ייהרגו כולם, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.
ואם ייחדוהו להם, ואמרו תנו לנו פלוני, או נהרוג את כולכם -
אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי (=שנתחייב מיתה למלך, ואכן נהרג כמסופר בתנ"ך), יתנו אותו להם, ואין מורין להן כן לכתחילה, ואם אינו מחוייב מיתה, ייהרגו כולן ואל ימסרו להן נפש אחת מישראל.

כעת מומלץ לעיין בחידושי הגר"ח על הרמב"ם, בביאור הראשון שלו.

עד כאן יש בידינו.

מכאן ואילך - הצעה, ובאמת לא הכרעתי לכאן או לכאן. אני רק מעלה רעיון לדיון.

ניתן להציע את הסברה הבאה לדינים שהובאו לעיל מהמקורות:
יש איסור רציחה. אך יש פעמים שאיסור רציחה בטל למעשה, שהרי אנו עוסקים בהצלת נפש על חשבון נפש. אך גם זה דבר לא רצוי. לכן, לכתחילה, איננו עושים מאומה. בלשון ההלכה: שב ואל תעשה עדיף. גם אם הבחירה היא בין מיעוט לרוב, אין אנו עושים חישובים תועלתניים, שימותו המעט ויינצלו הרוב.
אבל, וזה העיקר, המניעה אינה משום איסור רציחה, אלא משום שאי אפשר להורות לכתחילה להקריב נפש מפני נפש, או את היחיד למען הרבים. ומפני שבמקום כזה תמיד יש להורות להימנע מכל מעשה (ועיין בגר"ח שהציע מהלך אחר לכאורה בנקודה זו).

לפי הסברה שאני רוצה להציע, הסיבה שמסגירים את האיש שחייב מיתה איננה משום שהוא ממילא חייב מיתה, אלא מפני שכאן יש לנו סיבה להעדפת חיי השאר. אמנם, בגלל חומרת הנפשות אי אפשר לרב להורות לעשות כן לכתחילה. אבל (וגם זה רעיון שאינו ודאי) אין הרב מורה בענין כיון שניתן לסמוך על הציבור שיגיעו מעצמם למסקנה הנכונה.

אני חוזר ומבהיר כי אלו רק סברות המתהפכות, שטעונות בירור. אין כאן אפילו "דעת נוטה" בכיוון כזה או להפך. אני רק מעלה רעיונות למחשבה.

הבה נבחן עכשו את מה שקרה ברוסיה.
בהזרמת הגז היו יתרונות וחסרונות בהשוואה למקרה שבו הגויים דרשו שיתנו להם נפש אחת כדי להציל את הכלל.
להחמיר:
א. הזרמת הגז הביאה בידים למותם של חלק מבני הערובה.
זה גרוע יותר מאשר למסור נפש לידי ההורגים כדי שיחוסו על השאר.

להקל:

ב. הזרמת הגז כוונה לחסל את הטרוריסטים. כלומר - המעשה היה מכוון להצלה. (כלומר, מותם של בני הערובה האחרים היה בגדר "פסיק רישא", שזו דרגה אחרת, נמוכה יותר, של אחריות למעשה).

ג. בלי התערבות מבחוץ, הם היו הורגים את כולם ממילא. (כלומר, רק קרבנו את מיתתם, שהיתה ודאית בכל מקרה. אבל זו סברה קשה ביותר לאמרה).

ד. במציאות של ימינו, למרבה הצער, אם נשתוק ולא נתערב, נפתח פתח לטרור גרוע עוד יותר. (כלומר: יש מקום להוראת שעה, כמו במלחמה).

הנימוק האחרון הוא העיקרי. הוראת שעה זו של מאבק בטרור היא היא "סיבה טובה" לדחות את ה"שב ואת תעשה" שקובע לנו שאין דוחין נפש מפני נפש.

השגות אפשריות:
ניתן לערער על הנימוק של הוראת שעה עקב מלחמה, כי בדרך כלל אין מתחשבים בנזקים עתידיים ולא ודאיים בשיקולים של חיים ומוות, שהרי אינם לפנינו כרגע.
אבל כאן סבורני שזה אחרת. יש דברים שהותרו משום מלחמה, כגון לצאת בשבת להגן על הגבול מפני הספק ועוד. וכאן דבר ידוע הוא שאם יניחו לטרוריסטים בשלהם, הם יעשו גרוע יותר.
מצד שני, אולי אין אחריות זו עלינו?

השגה נוספת:
יש דברים שאין להתיר משום פרצה. שהרי אם התירו פעם אחת משום מאבק בטרור, יתירו תמיד,גם במקום שלא יהיה נימוק זה, שדרכם של בני אדם לנצל פרצות ולהרחיבן.
אין לי תשובה חד משמעית לחשש זה. אפשר לחשוש ואפשר לא לחשוש. יש צדדים לכאן ולכאן.

סיכום הסברות המוצעות לעיון:

א. אין כאן איסור רציחה, אלא רק "שב ואל תעשה", וכלל זה נדחה במקום שיש "סיבה טובה" לדחותו.

ב. מאבק בטרור הוא כעין הוראת שעה להתר, ומהווה "סיבה טובה" לסעיף א'.

ג. יש להסתפק אם אין בכך פתיחת שער בפני התרים גורפים. ובכל זאת, שמא במקום של הוראת שעה אין מקום לחשש זה.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

יש במקרה הזרמת גז צדדים להקל,
א. כמות מדודה יש הרבה סיכויים שלא תמית אלא תנטרל את הטרוריסטים. (אכן מתו רק מיעוט)
ב. אין הגז מכוון לרצח בני אדם מסויימים, אלא כללית שסטטיסטית אמורים מעטים למות.
ג. הזרמת גז רק מצמצמת את החמצן ואין הרצח כל כך ישיר (גם אם לא נחשיב את ההזרמה כגרמא או גרמי, אלא כפגיעה ישירה, בכל זאת דרגתה מועטת).