חונכתי להאמין שההבדל בין הקראים לרבנים הוא פשוט ביותר:
בעוד שהרבנים מאמינים בתורה שבע"פ, הרי הקראים מאמינים רק בתורה שבכתב.
כשבגרתי הבנתי שהדברים הם שטויות, כי לא ייתכן להאמין בתורה שבכתב ללא תורה שע"פ שהיא.
ניקח לדוגמה את הציווי: זכור/שמור את יום השבת לקדשו!
האם נוכל להבינו ללא תורה שבע"פ?
האם נדע כיצד נזכרו? כיצד נשמרו? או כיצד לקדשו?
ובכלל, אם יום השבת הוא היום השביעי, מתי הוא היום הראשון ממנו מתחילה ספירת הימים?
וכך הוא הדבר בכל התורה כולה, אז למה אמרו לי את מה שאמרו לי?
כי כך אמרו להם!
למה אמרו להם כך?
כי כך אמרו לאומרים!
אם הם הבינו כך ממה שהקראים גם נקראו "בני מקרא", האם הם הבינו נכון?
הקראים אינם כופרים בתושע"פ, אלא הם כופרים בתורה שבע"פ של הרבנים מפני שלהם תורה שבע"פ משלהם, וכפי שמובן מתשובת רב נטורנאי גאון, (המובאת באוצר הגאונים לפסחים חלק התשובות סימן רכ) שבה הוא כותב:
"... ותלמידי ענן ירקב שמו אבי אביו של דניאל חוט המשולש ברשע ובמינות, שאמר לכל הטועים והזונים אחריו, עזבו דברי משנה ותלמוד, ואני אעשה לכם תלמוד משלי".
האם המחלוקת היא במהי המסורת הנכונה?
שאלתי על הפסוק בו פתחתי
נאמר בכתוב זכור/שמור את יום השבת לקדשו, אך לא נדע כיצד לקדשו.
לרבנים הדבר פשוט:
לפי המכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כ פסוק (ח),
"זכור את יום השבת לקדשו. ד"א לקדשו במה אתה מקדשו במאכל ובמשקה ובכסות נקייה שלא תהא סעודתך שלשבת כסעודת החול ולא עטיפתך שלשבת כעטיפתך בחול. ומנין שאפלו עני לא יהא מאכלו שלשבת כמאכלו שלחול ועשיר לא יהא מאכלו שלשבת כמאכל החול ת"ל זכור את יום השבת לקדשו".
בפסוק אחר גם נאמר:
אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר: (ישעיהו פרק נח פסוק יג).
וכתב הרד"ק בפירושו על הפסוק:
"וקראת לשבת עונג - אם תשיב משבת, מצות לא תעשה, וקראת לשבת עונג, מצות עשה לענג הגוף ביום השבת במאכלי' ערבים וטובים שמתוך שישנהו משאר ימים לטוב יזכור מעשה בראשית ושהאל חדשו מאין ושבת ביום השביעי ומתוך כך ישבח לאל ויפארוהו בפיו ובלבבו, ותתענג נפשו בו, ופי' וקראת כמו מקרא קדש".
לפי הרמב"ם הלכות שבת פרק ל
"ארבעה דברים נאמרו בשבת שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים והן מפורשין על ידי הנביאים, שבתורה זכור ושמור, ונתפרשו על ידי הנביאים כבוד ועונג שנאמר (ישעיהו נ"ח) וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד". (הלכה א)
"איזה הוא עונג זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת הכל לפי ממונו של אדם, וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח, ואם אין ידו משגת אפילו לא עשה אלא שלק וכיוצא בו משום כבוד שבת הרי זה עונג שבת, ואינו חייב להצר לעצמו ולשאול מאחרים כדי להרבות במאכל בשבת, אמרו חכמים הראשונים עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". (הלכה ז)
"תשמיש המטה מעונג שבת הוא ...". (הלכה יד, וממנו לטושו"ע או"ח סימן ר"פ)
גם לקראים הוא פשוט:
"וכן דקדוקים ורצון הלבו ותאוות הנפש שהזכרנו למעלה ושנזכיר בשני הפסוקים האלה כמו תשמיש המטה שהיא חפץ ותאוות האדם לכל החפצים האלה, בנפשך ובעיניך אסור הוא לך מכח תורתיך, זכרו הוא שאמר זכור את יום השבת לקדשו, לקדשו ולכבדו ולא לטמאו בכל חפציך כל ימי קדשו, ואמרו היו נכונים לשלושה ימים אל תגשו אל אשה למען טמאת הגוף להיות קדושים ביום קדוש בכל טמאה וטומאת אשה ...". (יהודה הימן קמ"ה
"ויש מן החכמים להמנע משכיבת אשה הנה כתוב וקדשתם היום ומחר ונאמר אל תגשו אל אשה".(-, ב ו עמוד סג עה"פ "לקדשו).
"ועוד שהאדם חייב בקדושת השבת, שנאמר זכור את יום השבת לקדשו, והטומאה היא היפך הקדושה, ואיך יצדקו שני הפכים, וקודם שתחלו את הקדושה צריך שתקדם לה הטהרה תחילה, שנאמר וטהרו וקדשו וכן אמרו החכמים "טהרה מביאה לידי קדושה", ומזה הצד ג"כ ייאסר המעשה הידוע בשבת, כמאמר הרב בעל המבחר ז"ל "ואיך בטומאה יכבדנו". (יריעות שלמה עמוד 27).
"וחכמינו ז"ל אסרו תשמיש המטה בשבת, ומלת לקדשו ראיה לדבריהם, כי כתוב וקדשתם היום אל תגשו אל אשה", וסמך המתירים "וקראת לשבת עונג", והוא יגע ונגע ולא עונג, וכתוב "ולקדוש השם מכובד" (ישעיה נח יג), ואיך בטומאה יכבדני? (ספר "המבחר" להקראי אהרן הרופא, פרשת יתרו עה"פ "לקדשו). האם השאלה היא, אם הוא עונג או יגע ונגע, או הגישה הנכונה לחיים?
תוקן על ידי נישטאיך ב- 24/06/2007 3:18:16
עולם הפוך אני רואה