טיילנות ישיבתית - היסטוריה וסוציולוגיה

הטיילנות הישיבתית – היסטוריה וסוציולוגיה

לצערינו הרב, מידי חופשת 'בין הזמנים' אנו שומעים על אסונות בקרב בחורי הישיבה המטיילים בארץ. מה כבר לא נכתב על הרשלנות, חוסר המודעות, ה'סמוך', חוסר המשמעת, ודומה שהנהגת הישיבות עומדת חסרת אונים מול התופעה. התגובה המיידית היא בדרך כלל 'חיזוק', 'התעוררות', ובמישור המעשי: הקדמת תחילת הלימודים וקיצור החופשות. מעט מאד ניתנת תשומת לב להדרכה מקצועית של הטיילנים, ומן הסיבה הפשוטה: ההנהגה רוצה להוציא את הנוהג הזה אל מחוץ לחוק, חד משמעית, וכל הסדרה אחרת שלו כרוכה במדה רבה של לגיטימציה.

בדברים הבאים אני מבקש להאיר את הבעיה בהיבט נוסף:

בעשורים האחרונים עומדות הישיבות בפני בעיה אמיתית. מדובר במורשת של הירואיזם חברתי שהתפתח סביב הטיילנות, והמהווה תחרות של ממש לאתוס הרשמי של הרואיזם בתוך אוהלה של תורה. כל מי שלמד בישיבות התוודע לאופנת הטיילנות הרווחת בחוגי החבר'ה. אלבומי התמונות מועברים מיד ליד בגאווה בלתי מוסתרת, המבחן הוא מבחן גבריות, והשיח הוא שיח של כיבושים: 'עשית כבר את דארג'ה עליון'? – אם לא, אתה לא משלנו. וזה תופס, תתפלאו. וזה לא ענין של שוליים בלבד, אלא מחלחל פנימה אל המרכז ולמעגלים רחבים יותר ויותר. הוא מגיע גם אל השקדנים ביותר, המוצאים את עצמם גומאים קילומטרים במדבר יהודה בחום יולי אוגוסט, בנסיון נואש להתקבלות חברתית.

מדוע זה תופס אותם? מסתבר שבמלחמתה של תורה אינה מספקת לביטויי רוח הנעורים ולמבחן הגבריות. עובדה זו רוכבת על המציאות הסוציולוגית, שבישיבות כמו בישיבות, כל תופעה מקבלת ממדים עדריים, ומתקדמת באמצעות סחף חברתי. או שהיא נתפסת כחיובית ומקודמת בידי ההנהגה, או שהיא נשללת על ידה באמצעים דרסטיים ככל שידה מגעת, והנה לפנינו עוד קרב מאסף של ממסד נגד חניכיו.

הטיילנות הישיבתית הישראלית ראשיתה אי-שם בשנות העשרים של המאה העשרים, עם בואם של בחורי ישיבת 'סלבודקה' לארץ ישראל, חלוצת ישיבות ליטא בארץ, והתיישבותם באדמות חברון הצחיחות. יומנים ומכתבים שונים מבני התקופה מוסרים דיווחים מפורטים על טיילנות אינטנסיבית של בחורי הישיבה בהרי חברון, בצפון הארץ, וצילומים רבים נותרו בידינו מטיולים אלה. הטיילנות הישיבתית דאז היו בדגש גילוי המולדת האבודה, והיו ספוגים באהבת הארץ ובהיכרות בסיסית עם נופיה, אך לא פחות מכך גם עם תושביה החדשים ועם המושבות החקלאיות של בני העליה השניה. בצפון הארץ חיפשו בחורי הישיבה כמובן קברי צדיקים, אך ביקרו גם אתרי מורשת לאומית טריים כמו תל חי ודגניה.   

מרבית הוואדיות והמפלים במדבר יהודה ובצפון הארץ היו אז מחוץ לתחום. במרבית הנחלים לא היתה כל אפשרות להליכה רגלית ולא היתה כל 'חברה להגנת הטבע' שתסדיר את השבילים והסולמות. מורי הדרך הבדואים הובילו את בחורי הישיבות בנתיבים המוכרים להם, שהיו נתיבי מסחר בעיקר, וכמובן לא כללו סנפלינג בנחל רחף תחתון.  

ובכן, מה השתנה?

מאז בחורי חברון ועד היום לא פסקה טיילנות מן הישיבות, אולם האתוס השתנה. הטיילנות הישיבתית של היום אינה אהבת הארץ כי אם גלגולו של אתוס הגבורה הפלמ"חי, שנדד לבני עקיבא ולנוער הדתי לאומי, וכמו כל דבר הגיע לבסוף גם אל החרדים. בדור קום המדינה ביקש החינוך הישיבתי להציב דמות גיבור נגדית לפלמ"חניק ולאיש המחתרות. בתקופה שבה דמות בחור הישיבה היתה דחויה לגמרי, הציבה הנהגת הישיבות את אוהלה של תורה כנגד אוהל הסיירים. אלא שברבות השנים הסתבר כי קשה היה לעצור את דרכו של אוהל הסיירים אל תוך אוהלה של תורה. הבניית הגבריות בעולם שכולו גברים, היתה ונשארה תלויה הכרחית בהישגים מתחום הגוף והגשמיות.

בשנות השמונים היתה הטיילנות החרדית עדיין בחיתוליה, וחלוציה היו יהודה משי זהב וקבוצות הסנפלינג שלו. כיום קיבלה התופעה ממדים כבירים וקשה לשלוט בה. זכורני אפיזודה קטנה מראשית שנות השמונים: בבית כנסת ליטאי ירושלמי נתלתה בימי 'בין הזמנים' מודעה מטעם גוף מסחרי, המבשר על טיול מאורגן לבני הישיבות לצפון הארץ. היתה זו מודעה שאלפים מסוגה ממלאים כיום את לוחות המודעות בריכוזים החרדיים. אולם בתקופה ההיא עדיין הרימו גבה מול מודעה שכזו, ושני ראשי ישיבה צעירים חשו אל הרב שך בבני ברק לדווח לו על התופעה המדאיגה ולבקשו לעמוד בפרץ. 'גם אנחנו טיילנו בבחרותינו' – הם הודו – 'אולם כאשר זה מקבל ממדים מסחריים זה מסוכן'. במבט  לאחור הם כמובן צדקו לגמרי בראייתם, אך ספק אם צדקו בדרך פעולתם.

כיום, לאחר יותר מעשרים שנה, למרות מחנות-הקיץ המוסדרים והמפוקחים של הישיבות, לא הצליחה ההנהגה לעקור את אופנת הטיילנות והחבר'מניות שעדיין שלטת בכיפה – תרתי משמע – ושספגה אל תוכה ענפים נוספים מן הספורט האתגרי, כאשר לכל אלה נלווה כאמור מרכיב הירואי חזק. המבחן שהיא תדרש לעמוד בו אינו רק אכיפה מוצלחת של חוקים והגבלות, אלא התמודדות עם אתוס חברתי מהותי המאיים על ערכיה של הישיבה, והנוגע למבחן הגבריות המלווה את גיל ההתבגרות.