מכניזציה למצוות התורה

[איפה אמא שלום כשצריך את המשל שלה על הקבר מוקף גדרי-הגדרות ? ]



בשולי הדברים רק אוסיף 2 הערות:

השאלה לגבי מצוות אם יש לחזר אחר הטעם להן או לא, עתיקה, ונטחנה כקמח כבר פעמים רבות. השאלה אם מייחסים לתקנות חשיבות זהה מבחינת ההתעלמות מהטעם, היא-היא ליבת הדיון, לענ"ד.


לגבי שילוח הקן, אלו הנוהגים כך ללא צורך בביצים, עושים זאת מסיבות קבליות(1) ולא מתוך חיפוש אחר הידור המצווה.













(1) נרשמתי אצל מיימוני וקיבלתי הערה ביומן על אזכור הקבלה.

אגב, כדאי לציין שמי שיודע מעט ארמית יכול לקבל לא מעט מתרגום אונקלוס.  לא במקרה רש"י מביא אותו לא פעם.

וכבר ראיתי מי שקורא שמו"ת בעזרת תרגומו של משה בן מנחם...

שטיינר
ומה עם תפילה?

האם רצונך לכנות את ילדי ישראל הטהורים, הבל שאין בו חטא, וגדוליהם ועיניהם הבורקות מהתרגשות אין קץ "רובוטים"?
האמנם סבור אתה שמדובר במכניזם?
אל תקרא מכניזם אלא חמוריזם.

(את תמונתו הידועה של הגרי"ל שטיינמן לא מצאתי)

שטיינר,

דבריך כמור רקוחים, אלא שהבאת הדוגמאות אפילו ממעיטה מהם.

למה כוונתי? התורה היא "תורת חיים", בפי רבים מדורשיה. אמורה לכוון את חייו של היהודי, ואף את תפיסותיו המוסריות.

כשהגמרא במכות כ"ד ע"א מונה את המצוות שנשתיירו לישראל מתוך התרי"ג, היא מתחילה מאחת עשרה של דוד - "הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד נשבע להרע ולא ימיר כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח ", ומסיימת באחת של חבקוק - "וצדיק באמונתו יחיה". כל המצוות שם, בין דוד לחבקוק, הנלמדות מהפסוקים השונים, הן מצוות בין אדם לחברו, בסיסיות, ומצות דתיות כלליות, כמו אמונה ודרישת ה'. אין שם דעה ולפיה הקפדה יתרה בצורת סנדל החליצה [דוגמא שהשמטת...] היא תכלית עבודת האל.

בפועל, החל במשנה וכלה בספר ההלכות האחרון שהודפס אתמול, משמשים שלושה מלכים בכתר אחד. האחד, המצוות העוסקות באמונה, בתלמוד תורה, ב"חובות הלבבות". הן כביכול הבסיס העיוני. השני, המצוות שבין אדם לחברו - סיפורו התורן של חיים ולדר על הילד שפילח מסטיק במכולת ובגיל 60 החזיר 2 אגורות ליורשיו של המכולתניק. והשלישי, שהוא שונה משני אלה - ואליו מכוונת הודעתך - הוא העיסוק הכל כך רחב בזוטות דאורייתא - אורך ההדס לפי כל השיטות, משקל המצה, או פלפול בקונטרסים שלמים לגב רוחב החורים בנפת הקמח.

בדוגמאות שהבאת ניסית אולי לתת טעם "שכלי" למצוות מסוימות, ולטעון שהפיכתן למצוות "שמעיות" מנוגד למהות המצוות. אני שואל, האם מתן משקל משמעות "שמעית" לתורה כולה אינו מנוגד למהותה, בעת שהיא הופכת לתורה "שמעית". לא דווקא המצוות הספיציפיות, אלא המהות.

התיתכן תורת מוסר ואמונה ללא שיהיה איכפת לו לאל, אם שוחטים מצוואר או מעורף?

_________________

רוד"ש,

כפי שרמז מואדיב הלא מדובר לכאורה בשתי אסכולות של הרמב"ם על קן ציפור, אם מצוות התורה הן הציווי היבש של הפעולה ויש לחפש קן לשלח ממנו האם, לחפש פושעים לקיים ובערת הרע, לגרש אשתו לקיים מצות מחזיר גרושתו, לקנות חמץ בע"פ ע"מ לבערו, להקים חברת מצוות נדירות וכו' או שהן המכוון מהפעולה [ואין זה נוגע למח' אי דרשינן טעמא דקרא שנחלקו רק אם נסמוך לקבוע את המשמעות שאנו מייחסים למצוה כחלק מהדרשה].

אך אם נעיין בתלמוד נראה לכאורה צדדים לכאן ולכאן שיש לפעמים נקיטת המצוה ככתבה ללא הבנתה ולפעמים "זיל בתר טעמא" [או יתירה מזו אחר המשמעות הפשוטה]. כן למזהה ש"רחמנא אמר" היינו הווה המצוה [בפתח הצד"י] על שילוב האדם בהתאם למקהלת גווני המציאות, הרי קורא את התורה מלכתחילה כמביעה צורה למשמעות זו. ע"כ נראה שיש כאן התפתחות וכל אחד ימצא את הציווי לפי דרגתו.

בשבוע שעבר הודגשה נקודה זו באשכול לפ' כי תצא ע"פ דוגמאות מהפרשה; הואל נא לעיין שם.

[נראה כי עפ"ז יובן גם הויכוח לגבי פו"ר שקשה היה לך לקבל את ההבנה ש"היות בן ובת" זו המצווה. בכן אם רואים את המצוות בהכוונת האדם לעשות הדבר הנכון הרי העשייה בפו"ר היא הביאה, אך אם המצוות הן נקודות זיכוי לכרטיסי כניסה כניסה לעוה"ב הנפעלות לפי מנגנון סודי, הרי למה שלא יאמרו לאדם ברגע שיהיו לך בן ובת "בינגו" ולא קשור במעשיך ודו"ק.]

בינתיים ראיתי את הודעות השכן, לב ומיימוני באותו הכיוון ונתעוררתי לציין שלפי האמור שזה עניין של התפתחות לכן עד כמה שהילד [או אף הילד שבמבוגר] רואה את המצווה "הכי אמר רחמנא" הרי יש תועלת בחיבוב המעשה היבש. למעשה כל יהודי המקפיד בשמירת תו"מ ע"כ כפוף למשמעת "הכי אמר רחמנא" גם אם מבין "הכי אומר הווה", לכן במקום שאין שכר ההתאמנות בעשית "הכי אמר רחמנא" יוצא בהפסד "לא הכי אמר הווה", כן יש עניין לחבב מצוות כל שאין חוכא ואטלולא.

ויש גם בזה משום שמירת מסגרת המצוות. צא ולמד ממצות השבת שאם נבין שתכליתה לחינוך האדם להיות אדם, האם משום כך נחלל שבת כדי שלא ייפגע הזולת בפגיעה קלה? [אתמול היה אצלי למעשה שביקשתי בע"ש טובה מיהודי באוסטרליה, שם יוצאת השבת הרבה לפני כאן ובשבת היה לי רעיון להטריחו פחות והרהרתי האם תיאורטית היה ראוי לטלפן לו כדי שלא להכביד עליו. אך כמובן זה היה הרהור תיאורטי, אך למעשה גם אם בעיקרון הדבר מוצדק, יש את עיקרון שמירת המסגרת הגובר כמובן.]

תוקן על ידי ווטו1 ב- 02/09/2007 15:44:44

שטיינר

איקון ירוק מאד על הנושא ועל הכתיבה, על הסידור ועל השאלות. בקיצור הכל.

אמנם סבורני שהתופעה שאתה מתאר יש לה יותר מסיבה אחת. (והאם לא דנו על זה בעבר בפורום?).

אתה תולה זאת בקבלה, ואני תולה זאת בסיבה אחרת לגמרי, הרבה יותר חיובית (רשמתי ביומן שבעיני "קבלה" זו סיבה שלילית...).

אחד המניעים הגדולים מאחורי המצוות הוא הרצון לעשות את רצון ה'. כך בפשטות. בלי חשבונות. ממש כילד, אם נרצה, אבל זו הפשטה שחוטאת לאמת.

דוגמא לדבר: זה גם היחס של ישעיהו לייבוביץ, וגם של נחמה לייבוביץ! ואולם לא ניתן לחשוד בגישה ילדותית ותמימה, או מיתממת.

***
ביאור בשיטת לייבוביץ את לייבוביץ (אפשר לדלג)

אני מרשה לעצמי סטיה לרגע מהנושא כדי לבאר מהיכן לקחתי זאת.

בשיעוריה (המופלאים כרגיל) של נ. לייבוביץ לפרשת השבוע, בפרשת כי תצא, היא מציינת כי זו הפרשה העשירה בתורה במצוות. והיא דנה, אגב שילוח הקן, בטעמי המצוות בכלל. היא מביאה דוגמאות, ובסופו של דבר היא מסיקה כי "אין טעם למצוות". גישה אנטי רמבמיסטית.

אני משער כי חלק מהטעם שלה לבחור בדרך זו (מלבד כמובן שכך סברה מתוך שיקול דעתה הרחבה) הוא כבריחה מן הבעייתיות של "זה הטעם ולא עוד", בעייתיות שמלווה כל גישה שמפרשת את המצוות כבעלי תועלת חברתית חינוכית בלבד.

לעומת זאת, כאשר מציגים את המצוות כמשקפות את הרצון האלקי לבד, יש בזה איזו רוממות. וכי באיזה עוד מעשה אנושי ניתן לאדם להתקרב לה', עד כמה שזה אפשרי עבור אדם שאינו מחפש "מיסטיקה" במעשיו?

זה גם האופן שבו בחר אחיה, פרופסור ישעיהו לייבוביץ ע"ה, לפרש את המצוות. וגם הוא עשה זאת, להערכתי, מסיבה דומה.

***
מה נותנת שמירת המצוות מפני שהן מצוות לאדם מבחינה אקז'? (מורכב אבל כאן עיקר הטיעון)

מה עלה בידינו מכאן? לדעתי - התובנה כי בעשית המצוה מפני שהיא מצוה לבדה יש ביטוי, שמדבר ביותר לאדם בן המאה העשרים (וכמובן, העשרים ואחת), שכבר ספג אל תוכו פילוסופיות שונות. לא ניחא לו בפרשנות המצוות מבית מדרשו של דירקהיים, על התועלת החברתית שבמוסדות הדת. לא ניחא לו בפרשנות מיסטית של תפיסות הקבלה לדורותיה. והוא מעדיף את הפירוש - שמדבר במיוחד לבעלי הרגישות האקזיסטנציאליסטית שבינינו - של מצוה בתור קשר. ה' אמר, אני עשיתי. בזה זכיתי למלא רצונו ולעשות נחת רוח. הכל על דרך המטאפורה, אבל מה עוד נותן תוכן אמיתי בחיי האדם המחפש משמעות?

רק שתי הערות: ראשית, הטענה שלי אינה תלויה בפרשנות המסויימת שהצעתי לדברי לייבוביץ את לייבוביץ. שנית, ניסחתי את הדברים בעברית של בית מרקחת. ולכן אנסה, לפני שאמשיך, לחזור עליהם בעברית יותר ברורה ופשוטה.

עשיית מצוה מפני שהיא מצוה, ולא לתועלת אחרת, מציגה את המצוה בתור מעשה קשר ייחודי ביני, האדם הרחוק מן האינסופי, לבין הקב"ה. פלא אדיר שהדעת אינה תופסת - לפחות לפי הנחות יסוד סבירות מאד. ה' מתעניין בי. ה' נתן לי מצוות. והנה אני עושה את רצונו. היש קשר גדול - או אחר?

לפי גישה זו, יחפש האדם מצוות כדי להתחבר. כדי למלא רצון. וכאשר הוא ימצאן, הוא ישמור עליהן במנותק מן הטעם שניתן לייחס להן.

מציאת טעם וחיפוש אחרי הטעם, באיזה אופן, אפילו מפחיתים מגדולתן של המצוות, כפי שעולה מתפיסתה של נ. לייבוביץ (ואיני סבור שהיא צודקת בדבר זה, אלא שהיא דוגמא טובה כיצד האדם החכם והאורתודוכסי לא יסתפק בגישה רמבמיסטית למצוות מפני שאין היא מספקת את נפשו. זאת כמובן פרשנותי).

וכמובן, הרמב"ם כבר תאר את התהליך הזה בקטע מפורסם של המורה נבוכים, כאשר כתב כי בני אדם סבורים שהם מיקרים את המצוות (כלומר הופכים אותן ליקרות ערך) דווקא בכך ששוללים מהן כל תכלית מעבר לעצמן.

***
המעשה המכונן נוסח ויטגנשטיין

עתה אשוב לשאלתו של שטיינר בפתח האשכול:

הגישה של עשיית רצון ה' מוליכה, לדעתי, לפורמליזציה של ההלכה. שהרי אין כאן איזה טעם מסויים שצריך לחפש אחריו. מה שקובע הוא ההלכה כפי שהיא מוגדרת.

אני חוזר לשפה האקדמית הקשה יותר:

ההלכה, לפי תפיסה זו, מזכירה את המשחק המכונן של ויטגנשטיין. כמו במשחק השחמט, שבו אני עשוי לבצע פעולות מעניינות רבות, אבל הפרש חייב ללכת צעד אחד ישר וצעד אחד באלכסון, ואם לא אין זה שחמט, כך ההלכה מגדירה מעשים שהם ורק הם המצוה. כל חריגה מהם נוטלת מהם את משמעותם של "רצון ה' כפי שהתגבש בתורה" (ניסוח כמו לייבוביציאני - בעקבות  י. לייבוביץ כמובן).


***
דוגמאות נוספות לאבחנה של שטיינר

ואכן, ניתן להוסיף על רשימה זו.

למשל, מספרים על אדמור מסויים שהחל לגדל צמחים בגינה ליד ביתו ערב שמיטה. מדוע? כדי שיוכל להפקיר את הגינה בתחילת השנה הבאה ולזכות לעשיה פעילה של הימנעות מעבודה חקלאית וקיום מצוות השמיטה.

מספרים על רב מפורסם בירושלים שמתעטף במספר גדול (ארבע, שמונה, 18?) של ד' כנפות, כדי לקיים בכולן מצוות ציצית. זה ודאי מעשה בלא טעם, שהרי אין זכירה בשמונה כנפות בשני בגדים יותר מאשר בארבע לבד. אבל הוא מחפש לחייב עצמו בעוד.

(מספרים כי זו קבלה שקיבל על עצמו כדי לזכות לריפוי חולה. כך שיש כאן לא רק את הקשר של מעשה המצווה לבדו אלא גם בקשת שכר, מה שמעביר אותנו לנושא אחר. אבל יש לשים לב כי הוא ביקש את הזכות של מעשה המצוה. ומעשה המצוה הוא הקובע. וההנחה היא שניתן להוסיף עוד ועוד על אותו מעשה, וכל אחד מהם הוא מצוה עצמאית).

נראה לי שנטית מחשבה כזו מצויה כבר בגמרא. הרי שם אמרו כי ההבדל בין "דורות הראשונים" לאחרונים הוא שאלו האחרונים מכניסים את הפירות לבתיהם "דרך גגין" כדי להתפטר, פורמלית, מחיוב מעשרות. ואילו הראשונים היו משתדלים לחייב עצמם. זה לא בדיוק הנושא שלנו, אבל החלוקה בין המעשה הפורמלי לבין הטעם כבר מוטרמת כאן.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

לענ"ד ההבדל הוא- אם אדם חיי לפי המצוות -המצוות בתורה. או למען המצוות.

בעניין מתן שכר הנסיעה. הכל לפי המנהג, יש אנשים שמקבלים את שכרם פעם בחודש, ועדיין המעביד אינו עובר על לא תלין, ויש שמקבלים את שכרם על חשבון לפני העבודה, וגם הם לא עוברים על גזל. ועל ועשית הישר והטוב.

_________________

מודה ועוזב

הבעיה היא כאשר יוצאים מנקודת ההנחה שהמצוות הן רצון האל, ואין בהן טעם. ואדגים מהימים הבאים עלינו לטובה:

אם רצון האל [שאין לו טעם!] הוא, לתקוע בשופר תשע פעמים בראש השנה, ואני לא יודע איך בדיוק תוקעים, הרי כדי למלא את רצון האל אני תוקע בכמה וכמה אפשרויות, והנה לי מאה קולות.

אם הייתי תוקע כדי להדגיש את המלכת האל ביום הזה, הייתי משתטה ומכריז שאיני יודע איך עושים זאת? או שהייתי קובע נוסח של תשע קולות ותוקע בהדר הראוי להמלכת האל?

תארו לעצמכם חייל שאינו יודע איך מצדיעים, ניצב מול הרמטכ"ל באמצע טקס יום העצמאות, לעיני מאות צופים, ומצדיע שוב ושוב ושוב, רק כי להיות בטוח שבאחת ההצדעות הוא פעל כמו שהרס"ר לימד אותו. ויותר חמור מכך - במקום ללמוד, הוא חוזר על כך לשנה הבאה. כך אנו בראש השנה במאה הקולות - יוצאים ידי חובת תקיעות, האם יוצאים ידי חובת המלכת האל? 

וכך הוא לעניננו. אי אפשר לתת טעם למצוות, ובד בבד לדקדק בהגדרותיהן ולהזניח את מילוי כוונת הטעם שנתנו להן.

_________________

השכן,

_________________