נרקיס וגולדמונד, באיזה מקום, יצר אצלי תחושה בלתי מוגדרת הנובעת מהתנגשות בין החיבור הספרותי והרגשי שחשתי בעת קריאת הספר לבין חוסר הסכמה מהותי עם המסרים העיקריים שלו.

כמו ספרים אחרים, גם ספר זה שייך לז'אנר של "ספרי הקונפליקט". יש נטייה כזו לסופרים מהזן של הסה (כשאני כותבת "הזן של הסה" אני מדברת על כל הסופרים שאוהבים לגעת בשורשן של הדילמות הקיומיות ולנתח אותן לעומק, כדוגמת דוסטויבסקי, קפקא, ראנד ושות') לחלק את העולם לשני חלקים מנוגדים ולנהל בינהם מאבק. ההגיון מול הרגש, הטוב הטהור מול הרע השחור, החטא מול העונש, האזרח (ה)ק(טן) מול הממסד הגדול, האינדיווידואליסט המקורי מול הנורמות החברתיות וכן הלאה. על תשתית החלוקה הזו נבנית לה עלילה שאמורה להבין את הדילמה, לטפל בה, ולאחר תהליך עלילתי\מחשבתי\נפשי מסוים שעוברים הגיבורים, להביא אותה בסופו של דבר לידי פתרון.

ב"נרקיס וגולדמונד" עלילת הספר מתמקדת בניגוד שבין חיי נזירות לבין התמכרות ליצרים. נרקיס הוא נזיר מלומד, הגותי וחכם ואילו גולדמונד הינו ארטיסט נווד עז-רגש ובעל יצרים חזקים ובועטים. הספר נוגע לעומק בקונפליקט בין חיי סגפנות הגותיים ופילוסופים, אך מחמירים ותובעניים, לבין חיי מתירנות נהנתנים, בין פוריטניות דתית לחופש מיני, בין החיבור המטאפיסי והיאנגי לאל השמיים לחיבור היצרי והייני לאמא אדמה, בין רוחניות ערטילאית ומופשטת למלאכת האמנות וחיי היצירה, בין דמות אביו הלוגי והמחמיר של גולדמונד, שמצפה מבנו להיות כומר, לבין זיכרון אימו המופקרת, אך מלאת החיוניות והאהבה.

שניהם, גם נרקיס וגם גולדמונד, נמצאים במקום בו הם נמצאים מתוך בחירה. נרקיס בחר בחיי נזירות וראה בהם את יעודו בחיים, ואילו גולדמונד – בחר בחיי החושים.

להלן תקציר העלילה (ותודה לאתר "שוונג", עליו נשען התקציר):

נרקיס וגולדמונד, שני פרחי נזירים, נפגשים כנערים בשנות לימודיהם במנזר במאה ה 14 בגרמניה. גולדמונד הצעיר, החושק בכל נפשו להיפך לנזיר, נמשך מוקסם אחר נרקיס ידידו המבוגר, העילוי הלמדן. נסיונותיו של גולדמונד להדמות לנרקיס מופסקים פתאומית כשנרקיס עוזר לו להיווכח כי משיכתו לעולם הרוח ניטעה בו שלא בטבעיות על ידי אביו, כי ליבו נוהה באמת אחר עולם החושים הגשמי שהנחילה לו אמו האובדת, וקורא לו לצאת וללכת בעקבות נטיות ליבו ולהגשים את יעודו האמיתי.

 
בעקבות הגילוי הנ"ל, ולאחר שידע אישה וראה כי טוב, עוזב גולדמונד את המנזר ויוצא למסע נוודות אל תוך עולם החושים, הרגש, והיצירה האמנותית. עם התקדמות מסעו הולכת ומתבררת מטרתו - לחוות על בשרו את כל קשת הגוונים של הקיום הגשמי ולהשתמש בחוויותיו כדי ליצור את צלם דמות האם הראשונה, אם האדמה החמה, דמותה האידאית של אמו שנטשה אותו. מסעו מוליך אותו בין שיאים של אהבה, תשוקה ואקסטזה לתהומות של אלימות, מוות, ופחד. גולדמונד מטלטל בין יופי עולם הטבע והיצירה לכיעור הרשע האנושי והמוות שמתגלים לו על רקע השתוללות מגיפת הדבר השחור באירופה.

אין ספק שמדובר בספר תובנתי, הכתוב כאגדה רחוקה ומהפנטת ואשר תרגומו הפיוטי של פיכמן מעניק לו ערך מוסף. עם כל זאת, כיהודיה דתית בעלת משנה השקפתית סדורה (במידה זו או אחרת) מצאתי עצמי חלוקה עמוקות עם כמה מהמסרים המרכזיים בספר, המפורטים בסעיפים להלן:

1. הסה, לצורך עיון בהבדלים שבין חיי החוש לחיי ההגות, ביצע דיכוטומיה מוקצנת מדי. הוא עשה חלוקה אכזרית בין שני מוטיבים אשר כלל לא אמורים לסתור אחד את השני. אין אדם שמכיל רק עיון ללא מעשה, או שמכיל רק מעשה ללא עיון, כמו שאין אדם שמכיל רק שכל ללא רגש, או רגש ללא שכל. מרבית התכונות הנ"ל הם קצוות של סקאלה, אשר באופן נורמטיבי אמורה לאפשר איזשהו דו קיום בחתך האמצע שלה. קראתי את הספר בתקווה להגיע לאיזשהי התמזגות שפויה בין שני הקצוות המנוגדים בסופה של עלילה, אך לא מצאתי כזו. נרקיס נשאר היכן שהיה, גולדמונד חזר למסעותיו, כאשר אף אחד מהם לא שינה, אף לא במעט, את עצמו, אלא רק אולי קצת יותר הבין את ההתנהלות של השני, ותו לא.

למעשה, כל הקונפליקט של סגפנות מול מתירנות, סביבו נסב הספר, הוא עיוות שנובע מהשפעות נוצריות שרואות חטא במיניות, וממילא קדושה בסיגוף. הסה התעלם מקיומם של חיים הרמוניים, חיים בריאים מבחינה רוחנית ונפשית, שאמורים להביא את האדם לכדי איזון, במקום לכפות עליו רדיקליות.

גם נרקיס וגם גולדמונד, היו אנשים אומללים בדרכם שלהם.

נרקיס היה אומלל מפני שכל חייו נאלץ לחיות חיי נזירות סגפניים, קדושים וקשוחים. חיים שאין בהם מקום ליצירה, להשראה, להנאה, לטיולים, לאמנות, לאהבת אישה ולכל שאר הטוב והיפה אשר ביכולת היקום להציע לברואיו. אלה הם חיים רצופי מאבקים עם היצר הפנימי, ששואף שיתייחסו אליו כאל בן אנוש ולא כאל מלאך. שיזרקו לו עצם מדי פעם, שילטפו אותו, שיכירו בקיומו. לא פלא שנרקיס קינא כל כך בגולדמונד וחש כלפיו משיכה בלתי מוסברת, זאת כיוון שגולדמונד הרשה לעצמו להגשים את כל מה שהוא אפילו לא העז לחלום עליו.

גולדמונד גם אדם אומלל.

במהותו היה טיפוס אשר זקוק לאינטראקציה עם חיי החוש כדי לחיות, אך חיי המנזר כפו עליו סגפנות והציבו אותו במקום שלא היה נכון עבורו. אי לכך, לאחר שעזב את המנזר, חש צורך להשתחרר ולחיות חיים ללא גבולות, חיי נוודות מטורפים נטולי כל עול דתי או מוסרי, חיי פורקן בהם הכל מותר וחיי נהנתנות פראיים שהביאו אותו אל מחוזות אפלים של שוטטות חסרת תכלית, פיתוי נערות, ניאוף (את שניהם כינה בטעות "אהבה"), אלימות, ובסופו של דבר- אף אל עמוד התליה.

אף אחד לא הסביר להם שנפש אמנותית היא לאו דווקא נפש לא דתית, שאפשר למצות את החיים לשד עצמותם, לחיות אותם לעומקם, במלואם, עד תומם, להיות מחוברים לטבע, לפריחה ולציפורים, להתעסק באמנות, ליצור, לאהוב, להשתוקק, לחלום, להתרגש או לדהור אל השקיעה בלי שזה יתנגש עם שום ערך דתי או אתי.

ללימוד הזה נצרכו שניהם, אך לא היה מי שילמד אותם. לא היה, מפני שהסה עצמו חונך חינוך נוצרי אשר כפה עליו התמודדות עם הקונפליקט המורכב והבלתי אנושי הזה, קונפליקט אשר אינו מתיר אפשרות מאוזנת של אמצע, ואשר על כן- הפתרון היחיד שהוא מצא לו לבסוף היה איזשהו הכרה של נרקיס בחייו חסרי הגבולות של גולדמונד, אך לא הכרה הנובעת מהיותו של נרקיס איש דת, אלא כזו הנובעת מהיותו בן אנוש (ציטוט: "כן, וכלום לא היה פשוט יותר, ילדותי יותר ואנושי יותר לחיות חייו של גולדמונד? כלום לא היה בסופו של דבר אומץ-לב וגודל-נפש יותר להתמסר באמונה למערבולת אכזרית זו, לחטוא חטאים ולשאת את תוצאותיהן המרות, מלעמוד מחוץ לחיי העולם בידיים רחוצות ולחיות חיים טהורים, לנטוע לעצמו גן מחשבות נאה, מלא הרמוניה, ולטייל נקי מחטא בין ערוגותיו? ייתכן שקשה יותר ויש בכך עוז נפש ואצילות נפש יותר לנדוד בנעלים קרועות ביערות ובדרכים, לשאת עינוי שרב וגשם, רעב ומחסור, למצות את כוס התענוגות ולשלם בעדה בייסורים"). לדת, א-לה הסה, אין פתרון להציע לקונפליקט הזה, מפני שבעיניו היא זו שמייצרת אותו.

2. כתוצאה מהקונפליקט הבלתי פתיר המובא בסע' 1, נאלץ הסה להגיע למסקנה כי חיי הדת הם למעטים ולא לרבים. היחס כלפי חיי דת, כפי שהסה מגדיר אותם, הוא יחס כאל צורה אופציונאלית של חיים, אשר תלויה ברגש הטבעי של האדם. אפילו לא כאל המלצה שאפשר לקבל אותה או לא לקבל אותה, אלא רק כסוג של אפשרות קיימת, שכלל לא בטוח שהיא עדיפה (ע"ע הציטוט לעיל).

ובמה זה תלוי? ברצונו ובבחירתו של האדם, בנטיות ליבו, באישיותו ובגישתו לחיים. לשיטתו של הסה, אדם נולד כדי "להגשים את עצמו", זו מטרתו בחיים וזה יעודו. הדת לא חייבת להיות חלק מחייו, אלא אם כן הוא חש שהוא מגשים עצמו דרכה. היא אינה מהווה, עפ"י הסה, מערכת אמיתית ומחייבת של עקרונות מוסריים, אלא רק אלטרנטיבה לחיים חילוניים, אשר אדם יכול להאמין בה ולקבלה, או לוותר עליה ולחיות את חייו שלו.

ואני שואלת: האומנם "הגשמה עצמית" היא אכן ערך עליון? האם אדם אמור להשלים עם "נטיות טבעו" וללכת בעקבותיהם, מאשר להיאבק בהם וליצור בעצמו את האדם המוסרי והשלם? האם ראוי לתת ביטוי לאינדיווידואליזם בכל מחיר? האם נכון לקבוע שבמאבק בין הרצונות לצרכים -הרצונות גוברים? האם אין מערכת ערכים מוחלטת שעל האדם לכפוף עצמו תחתיה?

עפ"י הסה, כנראה שלא. ובכך הוא חידד בעיני את ההבדל המהותי בין ההשקפה היהודית, שהינה אולי א-פוליטיקלי קורקטית, אך מאוזנת ומוחלטת, לעומת השקפת הספר, אשר אולי יש בחופש שבה, בקידוש האינדיווידיאום, בסלחנות והבנת התשוקה היצרית, משהו מסעיר וליברלי, אך כזה שעלול לגרום בסופו של דבר לאנרכיה חברתית ומוסרית ולהתרת כל רסן.

3. בסופה של דילמה, גורם הסה לנרקיס להבין שאולי גולדמונד נמצא במקום טוב וערכי לא פחות מאשר המקום שהוא נמצא בו. הטריגר ממנו נבעה התובנה הזו, הוא העומק היצירתי והאמנותי של גולדמונד.

לשיטתו "רוח האלוקים" לא מתבטאת רק בחיי דת הגותיים, אלא גם בנפש אמנותית יוצרת, ובכך, בעצם, הקנה לאמנות מעמד של קדושה (ציטוט: "גולדמונד הוכיח לו מכל מקום, כי אדם שנוצר לגדולות עשוי לשקוע עמוק במערבולת החיים ושיכרונם העכור, עשוי להתלכלך באבק ובדם, בלי להנמיך את שעור קומתו, בלי להמית את רוח האלוהים שבקרבו, ושהוא מסוגל לטעות במחשכי תהום, בלי לכבות את אש הקודש וכוח היצירה שבנפשו... למן היום שראה כי ידי גולדמונד המלוכלכות יצרו דמויות קורנות זיו, דממתם של יופי וקצב פנימיים- נטעים ופרחים מלאי תום אלה, ידיים מתפללות או רחומות אלה, כל תווי הפנים העזים והנוגים, הגאים או הקדושים האלה, ידע כי באמן נווד ומפתה לבבות זה, שוכן שפע אור וחסד אלוהים").

זה נכון, לגולדמונד היו עוצמות רגשיות מטורפות, שאר רוח, נפש יוצרת, נשמה של ארטיסט, חיבור לטבע ולחומר, סבלנות, תשוקה אמנותית, ידי זהב וכשרון נפלא- השאלה הגדולה היא, אם זה מה שהופך אדם להיות טוב וראוי יותר.

זו שאלה שעניינה אותי, מפני שלעיתים בראותי אנשי דת אדוקים, אך רובוטיים, קשים וחסרי שאר רוח, לעומת אנשים המנותקים דתית, אך בעלי נפש עשירה ואיכותית – המחשבה הזו עלתה מאליה, וכמעט מצאתי עצמי מסכימה לה, אך בסופו של דבר, מאות פסנתרנים גאוניים ונאצים, ציירים נואפים, אנשי רוח הגותיים ומכים, סופרים שחצנים רודפי רייטינג, מוזיקאים חלשי אופי ומכורי הרואין, פסלים מושחתים, צלמים מוכשרים אך אפאתיים לזוועות מלחמה ואשר תרים ברעבתנות אחר סקופים תקשורתיים, עיתונאים קטנים וציירי קריקטורות אנטישמים, שכנעו אותי שלא תמיד יש קשר בין נפש יוצרת ומבריקה לרמה מוסרית ואנושית.

ככלות הכל, הכל תלוי באדם עצמו, וכנראה שהדרך לשלמות עוברת רק באמצעות שילוב מנצח של מערכת ערכים מוסרית, אמיתית וחיצונית, ועבודה עצמית פנימית.

מערכת ערכים חיצונית נכונה אינה מספיקה ברגע שהיא מבוצעת כמצוות אנשים מלומדה ולא מתווספת לה מחשבה ושאר רוח פנימיים, "זכה- נעשית לו סם חיים, לא זכה- נעשית לו סם המוות". מאידך, שאר רוח ונפש עשירה אינם שווים יותר מדי בלא תשתית מוסרית חיצונית, חפה מאינטרסים.

 חוץ מזה, הסה באמת ראוי לנובל.