סיפור בהמשכים. נפתח באישור ההנהלה (מיימוני).
פרק ראשון:
אולם הישיבה שהיה מלא בעשרות בחורים שישבו רכונים על גמרותיהם, הלך והתרוקן בהדרגה. רעם הלימוד שהדהד בבית המדרש גווע לאיטו. השעה המתאחרת גרשה את הבחורים בזה אחר זה אל חדריהם. באולם הגדול נשאר עתה רק מספר קטן של בחורים, מאלה שנהגו להקדיש את כל ליל יום השישי ללימוד. הם ישבו פזורים על פני האולם, שקועים בתלמודם.
אהרן היה ביניהם. הוא אהב את השעות האלה, את דיממת הליל. דברי חז"ל "לא איברא לילא אלא לגירסא" היו מובנים לו היטב, שעות הלילה היוו עבורו את השעות היפות ביותר, והוא היה ממתין כל השבוע ללילה זה, הלילה שבו הוא יכול להרשות לעצמו לוותר על השינה, ולהקדישו כולו ללימוד.
יותר מכל אהב אהרן את השעות הקטנות של הלילה, כאשר האולם היה מתרוקן והשקט היה חוזר לשרור בין כתליו. לפעמים, שמסיבה זו או אחרת לא מיהרו הבחורים לעזוב את בית-המדרש, היה אהרן מייחל בסתר ליבו ליציאתם המהירה. משהיה עומד על כך, היה נוזף בעצמו על שהוא מעדיף את השקט האישי שלו על-פני לימוד תורתם של רבים. אך הבחורים כמו שמעו את תחינתו, היו מתחילים לסגור בזה אחר זה את גמרותיהם, ובתוך רגעים ספורים היה אהרן מוצא את עצמו שוב בודד בפינתו. או-אז היתה מגיעה שעתו היפה.
משום כך התפלא הפעם על פיזור דעתו. בעבר לא נתקל מעולם בבעיות של ריכוז המחשבה בשעות כאלה. הפעם לא הצליח להתרכז. כל עוד הדהד באולם קול הלימוד, נסחף אף הוא והיה שקוע בלימודו, אולם בשקט הזה, הבלתי מופרע כמעט, החל להרגיש כי ליבו אינו עמו. כמה פעמים ניסה להתגבר ולחזור על הסוגיא שבה עסק, אך לא חלפה דקה והוא מוצא את עצמו בוהה בחלל, כשמחשבותיו נתונות בעולם אחר לגמרי.
תחושת אי-נוחות החלה למלא אותו. לפתע אפף אותו מחנק כלשהו. קירות בית-המדרש כאילו הפכו לכתליו של צינוק מעיק ומיצר. הוא לא היה יכול לשבת עוד על מקומו בבית-המדרש. לפתע הזדקף במהירות, קם ממקומו, סגר את גמרתו בתנועה חדה ובצעדים נמרצים יצא מן האולם.
הוא היה מוכרח להתבודד עם עצמו, להכניס סדר במחשבותיו. אויר הלילה הצונן שהכה בנחיריו בצאתו החוצה הקפיא אותו לרגע. הוא שאף את האוויר הצלול במלוא ריאותיו וכאילו נרגע מעט. הוא חש הקלה גדולה, אולם הבלבול במוחו עדיין לא פג. עיניו תרו אחר פינה נסתרת כלשהי, פינה שבה יוכל להיות לבדו, עם עצמו ועם מחשבותיו.
רגליו הוליכו אותו אל השדה שמאחורי הישיבה, הוא צעד לאיטו עד שנתקל באבן גדולה ששכנה בצילו של עץ עתיק יומין. הוא התיישב על האבן, העיף מבט בבנייני הישיבה שנראו עתה רחוקים וקטנים, ואמר לעצמו בקול רם, שהחרידו לרגע: "זהו זה, אני חייב להחליט עכשיו לאן פני מועדות!"
* * *
מחשבותיו החזירו אותו שנתיים אחורנית, אל אותה נסיעה באוטובוס לירושלים. אהרן נזכר באותו אברך שחרחר, בעל העיניים הגדולות והטובות, שהתיישב לידו. גם עכשיו לא חדל להתפעל מהפשטות שבה אמר לו הצעיר הבלתי מוכר: "ראה, הקב"ה זימן אותנו יחדיו כנראה לשם מטרה כלשהי. אם נשתוק במשך הנסיעה - הרי זה כאילו לא נפגשנו, אך אם נשוחח זה עם זה, אולי תצמח מזה טובה לשנינו..."
אהרן לא היה רגיל לשוחח עם זרים. הוא לא אהב בכלל לדבר הרבה. בשעת נסיעה היה נוהג לעיין בספר או לתקוע את מבטו בנקודה כלשהי מעל לנוף ולתת דרור למחשבותיו. אולם הצעיר נעים-ההליכות שלצידו הצליח להקסים אותו כל כך, עד שהוא נענה בשמחה.
'שמואל' היה שמו של אותו אברך. מבטאו הסגיר את מוצאו עוד בטרם גילה לאהרן כי עלה מרוסיה הסובייטית רק לפני שלוש שנים. עובדה זו יצרה מיד קירבה ביניהם. מאז ומעולם נמשך אהרן, בלי שידע מדוע זה כך, אל עולמם הקסום והמסתורי של היהודים שמעבר למסך הברזל.
שמואל סיפר לאהרן כי לעיתים הוא מתגעגע אל אותם לילות שבהם היה מסתגר עם אביו, שנפטר שנה לפני עלייתם לארץ ממחלה קשה, בחדר צדדי בביתם והיה לומד עמו תורה. הוא אמר לאהרן, כי הלימוד ההוא היה משהו מיוחד במינו. עם כל שורה שלמדו, עם כל עניין שהבינו, כאילו הערה מישהו לתוכם דם חדש. התורה ההיא היתה חיה כל כך והיא החייתה כל כך, ממש כאדם צמא המרווה את נפשו במים צוננים.
"מה הייתם לומדים שם?" שאל אהרן.
"היינו לומדים חומש עם פירוש רש"י, משניות, וקצת 'תניא'", השיב שמואל.
"היתה לכם שייכות לחסידות חב"ד?" - ניצת זיק בעיניו של אהרן למשמע המילים "קצת תניא".
"כן", השיב שמואל, "סבי היה מחסידי האדמו"ר הרש"ב נ"ע מליובאוויטש ואף למד בישיבת 'תומכי תמימים' שייסד. אבי היה נוהג לומר לי, כי אם הצליחה משפחתנו להחזיק מעמד תחת השלטון הקומוניסטי, הרי זה רק בזכות ספר ה'תניא'".
"אם כן, הוא חסיד חב"ד", אמר אהרן לעצמו. זה גירה עוד יותר את סקרנותו. הוא שמע הרבה על חסידי חב"ד, אך מעולם לא זכה לשוחח עם איש מהם. ההזדמנות הזאת נראתה לו נאותה כדי לתהות על קנקנו של החסיד הצעיר שישב לידו, אולם הוא כבש את התעניינותו היתירה והמשיך את השיחה שהוסטה הצידה בעקבות שאילתו.
"אינך צריך להתגעגע אל הלימוד הדל והמצומצם שם ברוסיה", אמר אהרן. "כאן יש ב"ה ישיבות רבות שבהן לומדים בעומק ובחריפות, ובסך הכל אני חושב שאתה יכול להיות די מאושר על שזכית לעלות לארץ ישראל וללמוד כאן".
"כן", ברר שמואל את המילים. "ודאי שאני שמח על שאני נמצא בארץ אבותי. את המעלות שיש כאן אין לבטל. אבל מצד שני, אני מרגיש שחסר כאן משהו. אינני יודע כיצד להגדיר את זה. אבל משהו חסר כאן".
"אתה מתכוון מן הסתם לנעשה בארץ, לחילוניות, לפריצות שיש כאן", ניסה אהרן להבין. "אבל מצד שני, ראה את הישיבות, ראה את הפריחה של מוסדות התורה שקמו בארץ. יש כיום רבבות בחורים ואברכים שיושבים במשך כל היום ולומדים תורה, מבלי שתהיינה להם דאגות כלשהן".
"כן, זה נכון", אמר שמואל בהיסוס-מה, "אבל אומר לך את האמת: לפעמים אינני מבין מדוע רבים מתלמידי הישיבות יושבים בכלל ולומדים".
"מה?!" קפץ אהרן כנשוך נחש, "מה זאת אומרת בשביל מה הם לומדים?! וכי מה יעשו?"
"אתה יודע מה?" אמר שמואל, "בוא לא נדבר על אחרים. נדבר עליך. בסדר? הנה, אתה לומד בישיבה, אמור לי: לשם מה אתה לומד?"
"אני ממש לא מבין", החל אהרן להתרגז. "מה יש כאן מקום לשאלה? הרי אנחנו משתדלים להיות בני-תורה, תלמידי חכמים, ואי אפשר להיות בן-תורה בלי ללמוד. מה לא מובן כאן?"
"הרגע", ריכך שמואל את קולו, "בוא נדבר בנחת. הנה, שמע מה שאמרת. אתה לומד כדי להיות בן-תורה. ומיהו בן-תורה? זה שלומד. הרי לפנינו מעגל קסמים: אתה לומד משום שאתה בן-תורה, ולמה אתה בן-תורה? משום שאתה לומד. אבל השאלה המהותית היא: מדוע להיות בן-תורה, מדוע ללמוד?"
אהרן החל להיזכר בדברים ששמע בישיבה אודות זלזולם של חסידי חב"ד בלימוד התורה. בשעתו לא ייחס לדברים חשיבות. "הרי גם להם יש ישיבות שבהן יושבים ולומדים מאות בחורים", אמר אז לעצמו. אבל עתה החל לחוש כי יש דברים בגו. הוא החליט להבהיר נקודה זו בצורה הברורה ביותר.
"אז מה אתה אומר", פנה אהרן לאיש-שיחו, "לא צריך ללמוד?! עולמו של בחור חרדי לא צריך להיות מרוכז בתורה?! אז מה נעשה? נלמד באוניברסיטה?!"
"אינני מבין מדוע אתה מתלהב כל כך", ניסה שמואל לצנן את האווירה. "אני לא אמרתי דבר ולא הסקתי שום מסקנות. רציתי רק ללבן יחד אתך את העניין הזה שהוא די מטריד אותי. ובכן, אל תתלהב ונסה להשיב על שאלתי: מדוע אכן אנו צריכים ללמוד תורה? נלמד את השולחן-ערוך היטב, נהיה בקיאים בכל הלכותיו ונוכל לקיים את כל מצות התורה בשלמותן. לשם מה עלינו להשקיע את עצמנו בלימוד עניינים שאין להם שום שייכות למעשה?"
"תראה", החל אהרן להרגיש לא בנוח, "התורה גם מחדדת את ה'הבנה', כשלומדים גמרא עם פירושי הראשונים והאחרונים נהיים מבינים והגיוניים יותר ויכולים להבין כל דבר בקלות רבה".
שמואל הביט באהרן במבט חד כלשהו, עד שאהרן חש שפניו מסמיקות. "בשביל זה אנו לומדים תורה?!" נזף בעצמו. "כדי לחדד את השכל?! התורה היא פשוט מכשיר לחידוד השכל?! אז אולי נשחק שח-מט ונפתור חידונים? גם הם מחדדים את השכל, או שאולי ההבדל היחיד הוא, שהתורה היא 'מחדד' מוצלח יותר?!"
"טוב, אני מבין שאמרתי שטות", התגונן אהרן. "בעצם", אמר לעצמו, "לא אני אשם שחשבתי כך. כך אמר לי הר"מ שלי בישיבה כשרצה להמריץ אותי ללמוד עוד יותר. אבל הוא כנראה אמר זאת משום שהניח כי דברים אלה אכן ימריצו אותי ללמוד".
"נו, אז מה התשובה האמיתית?" המשיך שמואל ללחוץ. "לשם מה אתה לומד תורה?"
אהרן חש שהוא נכנס למבוכה, "אומר לך את האמת", אמר לשמואל, "מעולם לא חשבתי שצריך לחפש סיבה למה ללמוד. הרי זהו כל עולמנו, בזה אנו שונים מאנשי הרחוב. איך אמר רב יוסף, כשהיה עושה סעודה מידי שנה בחג השבועות: 'אי לאו האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא'. הרי זה מובן מאליו שצריך ללמוד?!"
"ואילו לי זה לגמרי לא מובן מאליו", השיב שמואל. "ואומר לך יותר מזה: עכשיו ברור לי יותר מה חסר כאן. חסר כאן אותו קשר עם התורה שהיה ברוסיה".
"למה אתה מתכוון?" שאל אהרן.
"אומר לך למה אני מתכוון", אמר שמואל. "הנה, שים לב, אנו מדברים כבר חצי שעה בשאלה לשם מה צריך ללמוד תורה, ועדיין לא שמעתי מפיך את המילה: "הקב"ה". ברוסיה היה זה מובן מאליו שלומדים תורה כדי להתאחד עם הקב"ה, כדי להיות קשורים יחדיו. לכן למדנו שם תורה. וגם חשנו זאת כאשר היינו יושבים ולומדים. ואילו כאן ההכרה הזאת חסירה במידה זו או אחרת".
"זוהי, בעצם, המטרה הכללית של כל התורה ומצוותיה", אמר אהרן. "לשם כך אנו מקיימים מצוות, נזהרים מפני איסורי התורה, הכל כדי לעשות את רצון הקב"ה".
"כן, אבל אפילו לא עלה בדעתך לומר זאת בתשובה לשאלתי", אמר שמואל.
אהרן נכלם והחריש. הוא התבייש בעצמו. הדבר לא נעם לו, אך הכנות של שמואל והאמת שקרנה ממנו השפיעו עליו לנהוג בכנות גם כן.
"ראה", פנה אל שמואל. "הצדק אתך, ההכרה הזאת אכן חסירה אצלנו. אך אולי זה די טבעי שבארץ, כשאין צורך להפגין מסירות-נפש על כל צעד ושעל, נחלשת ההכרה הזאת. אתם, ברוסיה, הרגשתם שלימוד התורה זה הניצחון שלכם על השלטון, זה הקשר שלכם אל יהדותכם ואל הקב"ה. אנו מתקשים לחוש זאת".
עיניו של שמואל הביטו באהרן ברכות, כאילו ליטפו אותו. "אינני מאשים איש", אמר. "אינני בא אליך בטענות. יתכן שכאן בארץ צריך באמת הרבה יותר לחשוב ולהתבונן כדי לחוש זאת. אבל העובדה היא, שזה המצב, ואתה מסכים איתי שזה לא טוב".
שמואל שקע בהרהורים. אהרן תקע את מבטו בהרי-ירושלים שנשקפו מבעד לחלון האוטובוס, והחל להתבונן בדברים. עתה נזכר שפעם הגיע לישיבה צעיר חוזר בתשובה שהיה נוהג לשבת קרוב אליו. אהרן אהב להתבונן באותו בחור כשהיה לומד. עיניו ברקו באור עילאי, פניו להטו, כל כולו אמר קודש. דמותו של הבעל-תשובה נעמדה עכשיו לנגד עיניו.
הוא היה מקפיד על טהרת ידיו בשעת לימודו. גישתו אל הגמרא היתה רוויה כולה בחרדת-קודש. התלהבותו לא היתה התלהבות על הברקה נאה, על עומקו של רעיון. היתה זו התלהבות קודש. אהרן קינא בו אז.
פעם נקשרה ביניהם שיחה. הבעל-תשובה הביע בפני אהרן את תמיהתו על שיש בחורים המסוגלים לצחוק בחופשיות באמצע לימודם. הוא לא הבין זאת. "איך הם מסוגלים לכך", תמה, "הרי אמרו חז"ל שכאשר יהודי לומד תורה 'הקב"ה יושב ושונה כנגדו'!"
אהרן נזכר עכשיו כיצד חייך לעצמו על תמימותו של אותו בחור. בעצם, בסתר-ליבו רצה גם הוא להיות תמים כמותו. אך במציאות הקיימת היו תמימותו ופשטותו מוזרים, יוצאים-דופן. עתה נשך את שפתיו וכעס על עצמו מדוע לא מצא לנכון ללמוד ממנו.
שמואל ניתק את פתיל מחשבותיו. "נדמה לי", אמר, "שהבעיה הזאת קיימת גם בקיום המצוות. כן, יש יותר ויותר 'מצוות אנשים מלומדה'. מניחים תפילין כי עשו זאת אתמול ושלשום. לא חשים את האור האלוקי שבזה".
"במידה מסוימת זה נכון", השיב אהרן. "אבל נראה לי, שבתפילה או בקיום מצוה קל יותר להרגיש את הקב"ה מאשר כששקועים בסוגיא אודות 'שור שנגח את הפרה'. לך תרגיש את הקב"ה כשאתה דן בשור שנגח פרה ובאופני התשלום לניזק".
"יתכן שמבחינה רגשית אתה צודק", נענה שמואל. "אבל האמת היא, שהאחדות שנוצרת עם הקב"ה באמצעות הלימוד אודות 'שור שנגח את הפרה' היא גדולה לאין ערוך מהאחדות שנוצרת על-ידי מצוות תפילין, למשל".
"איך זה?" שאל אהרן.
במקום תשובה הוציא שמואל מכיסו ספר 'תניא' בפורמט קטן, דפדף בו רגע ואמר לאהרן: "קודם כל קרא את מה שכתוב כאן".
היה זה פרק ד'. מה שאהרן הבין מהשורות המעטות שנתבקש לקרוא היה, כי התורה היא, כביכול, חלק מעצמותו ומהותו של הקב"ה וכי התורה היא הקב"ה בעצמו. זאת כדברי הזהר "אורייתא וקוב"ה כולא חד" וכפי שאומר הרמב"ם: "הוא היודע והוא המדע" וכו' - הכל אחד ממש".
"נו, אז במה אני רואה את מעלתה של התורה על המצוות? גם המצוות הן, לפי ביאור זה, חלק מהקב"ה?" הקשה אהרן.
"כדי להבין זאת, הבה נעבור לפרק ה'. הנה קרא", אמר שמואל.
אהרן קרא בריכוז:
"...והנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, שעלה ברצונו, שכשיטעון ראובן כך וכך, דרך משל, ושמעון כך וכך - יהיה הפסק ביניהם כך וכך. ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם, לבוא למשפט על טענות ותביעות אלו, מכל מקום, מאחר שכך עלה ברצונו וחכמתו של הקב"ה, שאם יטעון זה כך וזה כך יהיה הפסק כך - הרי כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה כהלכה הערוכה במשנה או גמרא או פוסקים - הרי הוא משיג ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקב"ה דלית מחשבה תפיסא ביה ולא ברצונו וחכמתו"...
"מה רצונך לומר בזה?", שאל אהרן.
"רק רגע", השיב שמואל, "הנה, קרא עוד שתי שורות":
"...והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופינה".
"מה פירוש הדבר?", שאל אהרן.
"זה די פשוט", התחיל שמואל להסביר. "כשאתה מניח תפילין, למשל, יש כאן שלושה דברים שנפגשו יחדיו: אתה, התפילין, והקב"ה שציווה להניח את התפילין. נוצר אמנם מפגש בין השלושה הללו, אבל אינך יכול לומר שהם התאחדו והפכו לדבר אחד".
"בתורה, לעומת זאת, הופכים - אתה, והתורה, והקב"ה - נותן התורה - לדבר אחד. כששכלך מבין דבר תורה, שהוא חכמתו ורצונו של הקב"ה, הופך השכל שלך, התורה, והקב"ה - למציאות אחת. אינך יכול עוד להפריד ביניהם. שכלך זה, הוא התורה הוא הקב"ה. לכן האחדות שבאמצעות התורה היא כה נעלית".
"השאלה היא, כיצד אפשר להרגיש את זה?" אמר אהרן, מהורהר.
"כשלומדים 'תניא' יכולים גם להרגיש את זה", השיב שמואל.
חריקת הבלמים של האוטובוס בתחנה המרכזית של ירושלים הפסיקה את השיחה. שמואל נפרד מאהרן בנעימות בברכת "להתראות", ואהרן השיב גם כן באותה מילת-פרידה. הוא רצה באמת להתראות עוד, אך לא העיז לבקש משמואל את כתובתו.
כשהוא שקוע בהרהורים כבדים ירד אהרן מהאוטובוס ופנה לאיטו אל האוטובוס השני שהיה צריך להביאו אל יעדו. משהו השתנה בקרבו בעקבות אותה שיחה, אך את זאת גילה אהרן רק לאחר זמן רב.