מהו המחיר האישי הנדרש כדי לא להכשיל באיסור דרבנן

לפני שנים כשלמדתי את הגמרא הזו הזדעזעתי.
אחר כך חיפשתי אותה הרבה ולא זכיתי למוצאה, היום למדתיה שנית, הזדעזעתי עוד יותר וזעזעתי את כל שומעי איתי. כעת גם את קוראי.

יבמות קיט א משנה האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך לא תנשא ולא תתייבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה.
עמוד ב בגמרא  ולעולם? אמר זעירי לעצמה שלשה חדשים לחברתה תשעה וחולצת ממה נפשך
רבי חנינא אמר לעצמה שלשה לחברתה לעולם.
ותחלוץ ממה נפשך?
אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין אמרי תרוייהו גזירה שמא יהא ולד בן קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה.
וליצרכה?
דלמא איכא דהוי בחליצה ולא הוי בהכרזה ואמרי קשרו חלוצה לכהן.

פירוש הדברים:
אשה שאין לבעלה זרע, והרי אם ימות תזקק ליבם ואסורה לשוק. הלך בעלה למדינת הים ואשתו האחרת עמו. באו והעידו שמת הבעל ואין ידוע אם ילדה לו אותה אשה, אסורה אשתו שכאן להתייבם, שמא ילדה צרתה, ואסורה להנשא לשוק, שמא לא ילדה צרתה.
ונשאלה שאלה: מדוע לא נתירנה על ידי חליצה ממה נפשך, אם אין לבעלה זרע, הרי חלצה, ואם יש לו הרי היא מותרת?
ובאה התשובה: יש לחוש שמא יתברר שהחליצה היתה שלא לצורך ויהיה עלינו להתירה מאיסור חלוצה לכהן, ולאחר שנתירנה תלך ותנשא לכהן, ויבא אדם שלא ידע שהותרה ויסיק מכך שחלוצה מותרת לכהן.
כדי למנוע תקלה זו, אין האשה רשאית להפטר בחליצה אלא עליה לברר אם ילדה צרתה, ואם לא תברר לא תוכל להנשא לעולם.

בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה.
השכר:
איסור חלוצה לכהן הוא מדרבנן משום גרושה. (יבמות כד וחלוצה דרבנן היא? והתניא (ויקרא כא) גרושה אין לי אלא גרושה חלוצה מנין ת"ל ואשה, מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא הוא)
אשה זו אינה רוצה כרגע להנשא לכהן אלא להנשא.
אם היא תנשא לכהן זה יהיה רק אחרי היתר של בית הדין.
אם יבא אדם ויטעה, האפשרות תהיה פתוחה לפניו לברר, שהרי בית הדין הכריזו ברבים שהחליצה בטלה.
אם הוא לא יברר, מה הסיכוי שדווקא אי ידיעתו תגרום בפועל למכשול? האם יש סיבה לחשוב שדווקא הוא יהיה הפוסק של גרושה שתרצה להנשא לכהן?

ההפסד:
אשה זו מעוגנת לעולם, אם לא תשיג מידע על צרתה.

מה שאומר שבעיני חז"ל המחיר כדאי כדי שלא להכשיל מאן דהוא באיסור דרבנן באשמתו שלו. (ועדיין איני מבין למה לא היה יותר פשוט לגזור שמי שחלצה אסורה לכהן לעולם אפילו אם יתברר שהיתה חליצתה טעות? אולי כיון שזה מצוי יותר לא רצו להפסיד לחלוצות הללו)

אם אומר שאני מבין את זה, אחטא לאמת.

_________________

דר הלפרין היקר

תודה על המקור. לא הכרתיו. אם כדבריך (ה"אם" אינו שלא לסמוך אלא שלא ראיתי), פשטת לי שספק שהיה לי מזמן בנושא דומה (מי ששני עדים העידו שהשומן שיש לו אינו אלא חלב, האם מותר לאכלו בינו לבינו, וכבר דנו בזה בעבר בפורום כמדומה).

אמנם את המעשה כפי שהוא מובא בבבלי, עם הזהירות מייחוד, נראה שקשה לפרש כמוך. ובכל אופן, מסתבר שכפו עליו לגרשנה. ואז היא בוודאי אסורה לו.

אבל אתה צודק שדינו של מאיר קשה יותר. שהרי לא תוכל למצוא מישהו שיישאנה, ואילו לערוך לה חליצה, מי אומר שהחולץ יסכים נגד חכמים, וגם אם יסכים, האם חליצה בינו לבינה מועילה (זה נידון ואיני זוכר מה הדין).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

פן נוסף בהיתר המכירה: כמה להפסיד עבור איסור דרבנן
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=2240318

"עדיף לעבור על דרבנן מאשר להשוותו לשל תורה"
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=825224&whichpage=2#R_12

_________________

בברכה

התורה גם דורשת ממך (בשעת השמד) למסור את נפשך על קשירת השרוכים ימין קודם לשמאל
זה כן מתקבל על רגשות האתיקה המוסריים של כבודו?

אני רואה שלא הצלחתי להעביר את הנקודה, אנסה שוב.

ודאי שהתורה דורשת מאתנו דרישות קשות מאוד עד מסירות נפש. ודאי שלא תמיד קל לנו להבין את הקרבן. (טלה ידען)
חכמים הם בעלי סמכות המופעלת גם כלפי מצוות כדי למנוע מכשול (ירוחם)
נכון גם שאפילו חכמים דורשים קרבנות קשים, לא בכל מקום איסור דרבנן נסוג מפני מצוקה, אפילו מצוקה קשה. (מיימוני)
אך המקרה שלפנינו שונה ואחר.
נכון שגם כאן יש פתח מילוט שכבר רמזתי עליו. (הרב הלפרין) יתירה מכך, חכמים לא באו לאוסרה אלא לדרוש ממנה לברר.

מה שריגש אותי היא סיטואציה אפשרית בה עקבותיה של הצרה נעלמו מבלי להשאיר עקבות, הבירור אינו אפשרי לעולם. העגונה שלפנינו אף אינה נוגעת בכל נדנוד איסור בבואה לחלוץ ולהנשא כדת וכדין. אין גם חשש לכשלון עתידי ממשי לגביה.
כל מה שמעכב בעדה הוא חשש עתידי ולא קרוב מאוד של טעות של אדם שלא יטרח לברר את טעותו ועלול להביא בהצטרף נתונים נוספים לביטול איסור מדרבנן.
על חשש זה היא צריכה לשלם בחירותה.

אשת כהן שנאנסה, איסורה הוא עצמי, היא נפסלה מן הכהונה. כל השאלה כאן היא שאלה של בירור, אנו לא מקבלים את עדותו של הבעל וממילא היא בחזקת אסורה. בין אם כחידושו של התפא"י ובין אם לאו, זה כבר נוגע לשאלת נאמנותו של אדם לגבי עצמו. בזה דנתי כאן ולפי הגמרא שם דווקא כהן חייב יותר לצאת ידי חובת העם.

מסירת נפש בשעת השמד על ערקתא דמסאני, שוב זהו חיוב עצמי. הכניעה לגוי בשעת השמד חמורה היא בעיני התורה עד אבדן חיים.

כאן המחיר נדרש עבור כשלון שאינו שלה, אינו ודאי, אינו אפילו מאוד קרוב, הוא ניתן למניעה במעט תשומת לב עתידית של הנכשל, והוא יביא לאיסור דרבנן. כל זה לא נדחה מפני עגינותה של האשה.

זו ליגה אחרת לגמרי.

ואם אתם מסרבים להזדעזע, איתי תלין מצוקתי.

השאלה היא האם באמת היה מקרה כזה. ייתכן שאילו היה מקרה כזה מגיע להכרעת חז"ל, הם היו מוצאים היתר כלשהו (שערי היתרים לא ננעלו), ולכן כל הדיון הוא תיאורטי בלבד.

מאיר,

כדי להקל עליך עוד יותר, כדאי לדעת כי גם במקרים הנדירים שהאלמנה הצרה נעלמה מן האופק, בפועל היא לא תהיה עגונה!
אנא עיין בדברי המאירי בסוף סוגיין,  שלמעשה תמיד קיימת עצה הלכתית מוסכמת שתתיר אותה בחליצה לכתחילה, והיא תהיה מותרת לעלמא (פרט לכהן) למהדרין.
גם הרשב"ש הציע פתרון המועיל לכל הנשים, (שו"ת הרשב"ש סי' תרי"ד), והביאוהו הפוסקים, הב"י בשם ר' ירוחם [!], הגנת ורדים (אבה"ע כלל ב, סי' ה) והזכירו הב"ש.

ומה נאים דברי הרשב"ש שם:

"אעפ"י שדבר זה לא פתחו בו הראשונים
אינו תימה שיסתיים בקטנים,
ומפני שתיקתם שלא הזכירוהו,
לא נאמר נבזה הוא ולא חשבנוהו, ומפני זה לא כתבוהו,
אבל הדין הזה אם הוא כהררים התלויים בשערה
יש לו על מה שיסמוך במשנה ובגמרא,
והתלמוד נמסר לבעלי הסברא.
 ומה הועילו לו חכמים בתקנתן של עגונות אי מדנפשייהו לא פתחי בבא?
 ומאי אהנו להו רבנן אי לא שרי עורבא,
וכ"ש היכא דלא תפוק חורבא?!"   עכ"ל.