מקור לביטוי: עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות

זו שאלה מעניינת, אם כי נראה שמקומה של זו ב"אשכול המשאלות". אלא אם כן זה יתפתח לדיון ארוך, למשל על הופעתם של מונחים זרים ליהדות בתוכה.

יש לדון על המשמעות של המונח, על מקורו ועל ההיסטוריה שלו.

א. "סיבת כל הסיבות" הוא מונח (להבדיל ממה שהמונח מציין...) שמקורו נראה בפילוסופיה האריסטוטלית. אריסטו עסק הרבה בחקרן של הסיבות למיניהן, והשפעתו על הפילוסופיה ועל החשיבה שלנו היא עצומה. לפעמים לא ניתן להתנער ממנה (נסה להסתדר בין המושג של "פוטנציאל" או "בכוח").

האלקים מהווה סיבה לכל הסיבות האחרות שאנו מכירים במכלול המציאות. הרעיון, אם כן, לקוח מן הפילוסופיה האריסטוטלית, אך בהחלט איני זוכר אם הוא מופיע, בין במינוח זה, בין ברעיון, כבר שם. מסתבר שכן.

ב. לגבי המופעים הראשונים שלו בספרות היהודית לדורותיה. חיפשתי בפרוייקט השו"ת, וגיליתי אותו (חיפוש על "סיבת" + "הסיבות" עם מרחק של 2 ביניהם) ב"תורת המנחה".

אני מעתיק משם:

תורת המנחה פרשת תרומה / דרשה כז עמוד 298

בעולם סיבה דקה ופנימית, והיא סיבת כל הסיבות ועילת כל העילות, ית' שמו וית' מלכותו, והוא סובל העולם רואה ואינו נראה, וכנגדו באדם סיבה דקה ופנימית והיא הנשמה סובלת כל הגוף רואה ואינה נראית, וכנגדה במשכן סיבה דקה ופנימית והיא השכינה רואה ואינה נראית.

ועל המחבר (גם כן משם):

תורת המנחה
ר' יעקב ב"ר חננאל סקילי (או צקלי) היה מחכמי ספרד בסוף המאה הראשונה לאלף השישי (המאה הי"ד), מתלמידי הרשב"א. כנראה שמקורה של משפחתו בסיציליה, וזהו מקור שמה. נראה שבהמשך עבר לא"י ולשכנותיה, ואולי בסוף ימיו היה בבבל. החיבור 'תורת המנחה' מכיל שמונים ושש דרשות על התורה והמועדים, ובתוכם אלפי ביאורים ופירושים, בדרך הפשט, הרמז, המוסר והסוד. בספר נמצא לקט מדברי חז"ל וגדולי הראשונים עם ביאורים מאת המחבר, וביאורי הסוד כוללים ביאורים מהרמב"ן, הרשב"א ור' יוסף ג'יקטיליא בעל 'שערי אורה' ועוד. הדרשות שבספר נאמרו לראשונה בשבת בשעת מנחה, ולכן קרא לספר בשם 'תורת המנחה'. הספר יצא לאור מכת"י בידי ר' ברוך אביגדור חפץ בצפת תשנ"א (1991) בשני כרכים. למאגרנו הוכנס הספר על פי מהדורת 'הוצאת אהבת שלום', ירושלים תש"ס (2000).

לגבי שיטתו, לאחד בין ה"מדע" האריסטוטלי לבין התורה על ידי פרשנות, הנה עוד דוגמא:

תורת המנחה פרשת תרומה / דרשה כז עמוד 298

בעולם ארבעה יסודות: עפר, ומים, ורוח, ואש, וכנגדן באדם ארבע ליחות: מרה שחורה, ומרה אדומה, ומרה לבנה, והדם, וכנגדן במשכן ארבעה יסודות: בגד, ועור, עץ ומתכת, שמהם נעשה המשכן.

(המקביליות מופיעה כבר בספר יצירה, אך לא תוך הטמעת רעיונות אריסטוטליים עד כמה שאני זוכר).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

לגבי עילת העילות, נראה לי שהמקור הוא בזוהר, וזה פשוט תירגום של "סיבת הסיבות" ללשון יותר "זוהרית".

הנה מראי מקומות מפרוייקט השו"ת:

 2.  זוהר חדש כרך א (תורה) פרשת יתרו דף נב עמוד ב
בינה בן י"ה משה רבינו איהו ליה כנשמתא דחיי. ל"ב שרטוטין דמצחא אלין אחזיין רזא דל"ב אנפין וגדפין דד' חיון דאינון ד' אנפין וד' גדפין לכל חיה מאלין. דיוקנא (נראה דיקנא) דאנפין אינון נימין דלית לון סוף ואחזיין על קבא דסבין דאיהו עילת העילות דלית סוף לעלמין דתליין מניה. שונאי בצע. דא פומא ואיהי מלכות תרין שפוון דילה מתתקנן עלה ואינון נצח והוד. (יה"ו) [יסוד] דא איהו לשון למודים וכלהו אזלין בקו המדה דאיהו קו היושר בין עיינין בין אנפין בין אודנין וחוטמא ומצחא ושפוון. ואלין

 3.  זוהר חדש - תיקונים כרך ב דף סב עמוד א
מאן נסתרים דיליה אינון שית מאה ועשרים סתרי תורה גניזין (נ"א רזין) דתליין מניה כחושבן כת"ר וכל חד אוליף רזא לעילא מניה ואינון עלמין גניזין לההוא מופלא דאיהו עילת כל עילאין. קום רעיא מהימנא גלי שבחוי דהא רשו אתיהיב לך מן עילת כל העילות. וענן וערפל אבא ואימא. ושבעה ענני כבוד שבע ספירן. שקיו דאלין עננין אינון יו"ד ה"י וי"ו ה"י דסליק לחושבן ע"ב. ועליה איתמר (ישעיה יט) הנה ה' רוכב על עב קל ובא מצרים. ועשר ספירן איתכלילן ביה מסטרא דחסד ומניה שם בן ע"ב כתיב בדרועא

 4.  זוהר חדש - תיקונים כרך ב דף סח עמוד ב
אלין דאינון פרצוף וזנב אתקריאת פרצוף ואתקריאת אנפוי. ומסטרא דתרין נקודין אלין דאינון פרצוף וזנב אתקריאת א. ברישא דנקודה עילאה איהי רישא ובנקודה תתאה סיפא. ורזא דמלה חכמה בראש וחכמה בסוף בב' נקודין אלין אחזי על עילת העילות דאיהו ראשון ואחרון הה"ד (ישעיה מד) אני ראשון ואני אחרון. וא"ו באמצעיתא דתרין יודין אחזי על עילת כל עילאין דלית אלהא בר מניה הה"ד (שם) ומבלעדי אין אלהים. ובגין דשכינתא איהי כלילא מעילאין ותתאין אתקריאת בשמא דעילאין ותתאין

 5.  זוהר חדש - תיקונים כרך ב דף פח עמוד ב
אדם דבריאה ויצירה ועשייה תתאין. ואדם דבריאה ויצירה ועשייה עילאין [ע' פרדס שט"ז ספ"ט פירושו] ואשכחנא [עמוד ב] ברזין טמירין בספרא דחנוך דאדם דחושבן זעיר תשע איהו וכל ספירה אתקריאת אדם ושכינתא תתאה דמות אדם. בקדמיתא עילת העילות אמר לכתר נעשה אדם יהא רישא ממך הה"ד (שיר ז) ראשך עליך ככרמל רישא הא חד ומצאה דיליה ותרין עיינין ותרין אודנין הא שית ותרין אנפין וחוטמא הא תשע. נעשה אדם הא פומא דיהא עשירית כללא דכלא. א"ל רבון עלמא כל עמל האדם לפיהו וכל

 6.  זוהר חדש - תיקונים כרך ב דף פט עמוד ב
(דברים לב) ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי. אמר חברייא שמעו מלין עתיקין דאנא בעינא לגלאה בתר דאתיהיב לי רשו לגלאה. מאי ניהו דאמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אלא דא הוא עילת על כל עילאין. וההוא דאתקרי עילת העילות עילת מאלין עילות דלא יעביד חד מאלין עילות שום עובדא עד דנטיל רשו מההוא עילאה דעליה כמה דאוקימנא לעילא בנעשה אדם נעשה ודאי על תרין אתמר דאמר דא לההוא דלעילא מניה נעשה אדם ולא עביד מדעם אלא ברשו באמירה מההוא דלעילא

 7.  זוהר חדש - תיקונים כרך ב דף פט עמוד ב
אמר לכתר נעשה אדם ואיך אמרת בעילת העילות דלא נטיל עצה ורשו אלא איהו בלחודוי בלא שיתוף וחושבן דכתיב ואין אלהים עמדי אפי' אלהים דאצילות. א"ל יהון שמעין אודניכון מה דפומייכו ממלל והא לא אמרית לכו השתא דאית דאתקרי עילת העילות ולאו איהו ההוא דאתקרי עילת על כל העילות. דעילת על כל העילות לית ליה תניינא דנטיל עצה מניה דאיהו יחיד קדם כלא ולית ליה שותפא ובגין דא אמר ראו עצה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי דנטיל עצה מניה דאיהו יחיד קדם כולא ולית ליה

 8.  זוהר חדש - תיקונים כרך ב דף צג עמוד א
ב' בינה כ' כתר עילאה אינון רכ"ב לההוא טמיר וגניז דרכיב עלייהו. ואלין תלת ספירן אינון רכבין על ח"י עלמין דאינון תשע נקודות כפולות. ואינון. אדם עילאה טמיר וגניז בטעמי דאדם דלתתא דאינון תשע ניקודין. אינון ח"י עלמין דשט בהו עילת העילות דאיהו אדם תליתאה דלא אתגליא באורייתא ושט בהו ואינון מרכבה ליה. והאי ח"י באן סליק בויר"ח ובגיניה אתמר וירח ה' את ריח הניחוח וכד ישראל סלקין ברכאן בצלותין לגביה כדקא יאות מיד אתהני מתמן. מה כתיב ויאמר ה' אל לבו (עכ"מ):

 

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

מיימוני,
האם כוונתך שביטויים אלו לקוחים מהפיל' היוונית? נדמה לי שכך הוא, וזה ככל הנראה קודם לזוהר (גם למייחסים אותו לרשב"י). אמנם לא בדקתי. ייתכן שזהו רק פיתוח סכולסטי על גבי הפילו' היוונית שרווח בימי הביניים.

אבל

המונח מופיע גם במדרש מסויים, וזה פלא. כי לפי מה שכתבתי כאן הוא אינו מקורי במחשבת חז"ל אלא מגיע עם חדירת הפילוסופיה לכרם ישראל.

אני מעתיק את המקור.

אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עשרה הרוגי מלכות עמוד 448

אחריו ר' אלעזר בן שמוע, ואותו היום שנהרג ערב שבת היה והם מבקשין להרוג אותו בט' שעות ביום, אמר להם בבקשה מכם הניחו לי עד שאקיים מצות שבת, אמרו לו על שבת אתה בוטח ומהו שבת? אמר להם מצוה קטנה שצוני ה' ושבת שמה שכתוב מחלליה מות יומת, אמרו לו אם אלהיכם מלך גדול הוא בשמים למה אינו מציל אתכם מן המלכות, אמר להם כדי שיתבע דמינו מכם. הלכו ואמרו למלך, שלח המלך והביאוהו לפניו, אמר המלך אי עם עזי פנים אפילו בפתחה של מיתה בעזותכם אתם עומדים, אמר לו מוטב לי שאמות על ידך ולא אמות על מיתת שמים שכבר אמרו חז"ל כל המחניף את חבירו לסוף נופל בידו. אמר לו המלך אלהיכם מדוע אינו מציל אתכם מן המלכות, א"ל כבר אמרתי לעבדיך ששאלוני הרי כדי ליפרע מכם, א"ל ויפרע עכשיו, א"ל ומה כשחרבו את ביתו ושרפו את היכלו עשה להם אריכות אפים עכשיו לא כ"ש. וצוה המלך והוציאוהו מעליו ועשו לו דינו, לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו רבינו היה לך להחניף לו בזה הדבר, אמר להם לא די לאלעזר להיות כחבריו שמתו על שם שמים. וכשנצטוו עליו להרגו התחיל בקדוש היום אמרו לו לקוסטינר הנח לו שיגמור, כיון שהגיע לאשר ברא אלהים לעשות, הכהו ויצאה נשמתו בתיבת אלהים. יצאה ב"ק ואמרה אשריך אלעזר. בעוה"ז היית דומה לאלהים ויצאה נשמתך באלהים. יתברך ויתנשא עילת העילות, שלו נתכנו עלילות. תם.

אני משער, בעקשנות, כי מדובר במדרש מאוחר, שכבר ספג לתוכו את השפעת האריסטוטליות. או, לחילופין, שהקטע האחרון, כלומר החרוז האחרון, הוא מאוחר. וכן נראה מן החריזה

עילת העילות
לו נתכנו עלילות.

נדמה לי שהחריזה במובן שלנו מופיעה רק באלף השנים האחרונות ולא קודם לכן, או שמא אני טועה? בכל אופן לא בימי חז"ל (אז וקודם לכן כאשר רצו לכתוב "שיר" עשו זאת למשל לפי סדר הא"ב ולא תוך הקפדה על משקל וחריזה, אבל מואדיב ייטיב להתמצא בזה).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:

מיימוני - תודה רבה על הסיוע המהיר.

אני לא מכיר מספיק את מבנה הפורום (למרות ששיטוט קל בחוקת הפורום לאחר מעשה החכים אותי מעט) ולכן לא העליתי את השאלה באשכול המשאלות.

לעניין הביטויים שהשתרבבו אל תוך היהדות, אף פעם לא יהיה מיותר להזכיר את "יותר מששמרו ישראל על השבת, שמרה השבת עליהם" שמקורה באחד-העם, או "אין דבר העומד בפני הרצון"של מנחם אוסישקין (או אולי סירוס משמעות דברי הזוהר "כל מילין דעלמא לא תליין אלא ברעותא").

אם כבר הגענו עד הלום רציתי להעיר, שבביטוי זה חבויה הנחה שרבים ביהדות האורתודוקסית יחלקו עליה, לפיה אין הבורא מהווה סיבה ישירה לכל הקורה בעולם אלא רק סיבה ראשונית.
משמעות הדבר היא שאבן הנופלת עשתה זאת בשל כוח הכבידה, הוא בתורו פועל יוצא של עיקום המרחב וכן הלאה, ורק בסוף כל השרשרת תימצא הסיבה הראשונית שהיא הבורא יתברך.
הדבר אינו תואם כל כך את התפיסה המובעת באמירה הנפוצה (שגם את מקורה איני זוכר) שכל העולם מתקיים בכל רגע ורגע בשל רצונו יתברך (אני חושב שזה מוסב על פסוק הכולל את הביטוי במאמרו...), ובלעדיו יפסיק להתקיים מאיליו, ואולי לכן הוא מופיע יותר בספרי חסידות מאשר בחיבורים פילוסופיים רציניים.