האם יש צורך בידיעה לצורך יצירת שעבוד?

[הערת שולי-שוליים -
יש משהו עצוב בהלכות הללו (זאת ואלה שמסביבה) ובעולם המציאות העולה מהן. עולם שבו משפחות חיות בסוג של ניכור בתוכן (אולי אפילו שנאה?) - ילדיה של אישה אחת אינם מחוייבים לאשת אביהם השניה (קשה לי להאמין שאת אימם לא היו פודים, אבל אולי גם זה אפשרי), או שהם "רבים" איתה על ירושת האב... בהחלט ייתכן שאני רואה את הדברים מנקודת המבט שלי (אישה במאה העשרים ואחת) שאינה רלוונטית למציאות הזו, ובכ"ז יש בזה משהו עצוב בעיני (ועוד לא אמרתי כלום על אי-חיובו של האב במזונות ביתו, שלמיטב הבנתי הפריע מאוד גם לאמוראים שדנו בסוגיה ובודאי לפוסקים המאוחרים יותר).]

מואדיב, 

כאן לא מדובר בהלכות שיעבוד.
לגבי שיעבוד. כשנוצר שיעבוד הוא לא תלוי כלל בידיעה. לדוגמא: נכסי מזיק משתעבדים לתשלום הנזק גם אם פעולת ההיזק נעשתה בזמן שנתו של המזיק. למשל, אם הלך לישון ליד כלי קריסטל יקרים ושבר אותם בשנתו.

כאן כן מדובר בהלכות הקשורות בהיווצרות חיובים הקשורים בהדדיות של נישואין.
כאן, כחלק מחובת הבעל לשמר את הזוגיות, מוטל עליו חיוב תנאי כתובה לפדות את אשתו אם נפלה בשבי, ולהחזירה אליו להמשך חיי הנישואין. וכך היתה מנוסחת חובה זו בלשון הכתובות העתיקות בהם פורשו תנאי הכתובה: "אפרקינך ואותבינך לי לאינתו".

[אגב, לכן להלכה לא נפסק בגמרא כמו הברייתא שהבאת, אלא גם אם נודע לבעל לפני מותו על השבי בכל זאת לא נשתעבדו נכסיו לפדייה שהרי הפדיה לאחר מותו איננה לצורך שיבה לחיי הנישואין שלהם!]

הדעה שהידיעה יוצרת חיוב של הבעל מקורה בשיקולים הבאים: החיוב לפדות אינננו תולדה של השבי פר-סֶה, אלא תולדה של האפשרות המעשית לפדות את האישה. אחד התנאים לקיום אפשרות מעשית  הוא עצם הידיעה על שבייתה.
לכן הידיעה של הבעל היא אחד מתנאי היצירה של החיוב, וברגע שנוצר חיוב נולד עמו גם השיעבוד.
וכמבואר ברש"י על אתר: "הכיר בה בעלה - עד שלא מת נודע לו שנשבית ונתחייב בפרקונה בחייו."

ולגבי חיובים - יש הרבה חיובים שהיווצרותם מותנית בידיעה של המתחייב.

.


הרב הלפרין:

הדעה הראשונה - זו שלא נתקבלה להלכה - מדברת אודות חובת היתומים. במצב רגיל, היתומים יורשים א אביהם, האלמנה מקבלת את כתובתה.
אחד מתנאי בית הדין של הכתובה הוא שאם היא נשבתה - על הבעל לפדותה ולהחזירה לביתו (ואם כהן הוא, לפדותה ולהחזירה למקומה).

הבריתא עוסקת בחובה שקמה על היתומים.


וכי מדוע שהיתומים יתחייבו לפדות אותה, ולא יוכלו שפוט לת לה את כתובתה כדי שתפדה עצמה? מדוע הבריתא מבחינה בין היתומים שאביהם ידע לבין היתומים שאביהם לא ידע על כך שנשבתה?



מהי הסיבה שהתנא, בעל הבריתא האמורה, מבחין בין היתומים שאביהם ידע לבין היתומים שאביהם לא ידע?
נלע"ד שהסברה של התנא המצוטט היא שבכך שנודע לבעל על התחיבותו - קם שעבוד הדומה לשעבוד שיש לנכסים מכח הכתובה. שעבוד זה, יחול גם על היתומים.


חוששני שתשובתך אינה על סברת אותו התנא.

_________________

[מואדיב,

אתה צודק כמובן. אבל האם זה פחות עצוב בגלל שזה קורה גם היום?
(אולי מקריאת ההלכות עולה בי עצבות גדולה יותר, כי המקרים בעיתון הם בודדים ובולטים בשוליותם ובקיצוניותם, ואילו בתלמוד הכל מופיע יחד, שחור על גבי לבן, כמשהו שיש להכיר בו ולא רק להכיר אותו, כחלק מהנורמה...)]

מואדיב,

הברייתא לא עוסקת בחובה שקמה על היתומים. שכן ליתומים אין שום חובה עצמית לגבי פדיון אשת אביהם. ניתן לגבות מנכסי יתומים רק בחלק מהמקרים שבהם כבר האב התחייב.

אם האב חייב, חובתם יכולה לנבוע או בגלל שיעבוד נכסיו (ואז אין זו חובההמוטלת עליהם אלא מימוש שיעבוד המוטל על נכסי הירושה), או מצוה [ולא חוב ממוני!] המוטלת עליהם לשלם חוב אביהם, לכל הפחות ממטלטלין שהוריש להם.

כבר רש"י כתב לדעת תנא דברייתא שהבאת, כי הידיעה יוצרת חיוב על הבעל. בלא הידיעה טרם נוצר חיוב. וכשנוצר חיוב משתעבדים הנכסים וניתן לגבות מהם גם אחרי מותו.

מאחר ורוב דברי כאן הם חזרה במילים אחרות על האמור למעלה, עשה נא עמדי חסד, ועיין שוב גם שם.

.


הרב הלפרין, מאחר וחכם אינני, אתחיל מהסוף.
אנא, הנח דעתך שהרי אתה בגדר "טרם יקראו ואני אענם", שכן קראתי את דבריך למעלה בטרם המשכתי, ולכן חזרתך עליהם שוב מעידה עלי כאלף עדים שלא מיהרתי להבינם,ושמא כעת אני מבין יותר, ומכאן מחדד את דברי:



מחלוקת עתיקת יומין היא מהיכן נובע כוחו של המלווה לגבות מנכסיו של הלווה המסרב לשלם. היו שסברו כי דבר זה נובע מכך שמצווה על הלווה לפרוע את חובו (1), והיו שסברו כי עצם החוב המוטל על אדם - מאפשר לגבות מנכסיו. האפשרות השניה מדברת על מעין "שעבוד הגוף" של הלווה, בחינת "עבד לווה" וכו'.

שתי האפשרויות האמורות, אינן רלוונטיות לדיון שלנו, משום שהמחוייב כאן - הבעל - נפטר ואינו עומד לפנינו. גם אם נטען כי חל עליו "שעבוד הגוף" - הרי שהוא גופו אינו כאן כדי לקיים דברים אלו. הרכוש - כבר אינו שלו.

אם כך, מאיזה כח תעבור חובת פדיון האלמנה ותהפוך להיות חובה של בניו?

כאן אנו נאלצים לפנות לכך שבשל חובת הבעל, חל שעבוד על נכסיו לצורך מימוש מחוייבותו, ודומני שכך גם כתבת בהודעתך השניה - "חובתם יכולה לנבוע או בגלל שיעבוד נכסיו,...".

כלומר, לא בשעבוד הגוף עסקינן, אלא בשעבוד הנכסים.


לדבריך, אם אני מבין אותם כעת נכון, השעבוד נוצר כתוצר לוואי של החיוב בו נתחייב הבעל, והחיוב תלוי בידיעת הבעל. אם כך, עלינו להניח כי התנא בעל הבריתא סבר:

א) חובה יוצרת שעבוד נכסים
ב) שעבוד הוא דאוריתא, ולכן אינו פוקע עם מות החייב (2)
ג) חיוב קם רק מעת הידיעה אודותיו.


אם כך אחדד ואדייק יותר בשאלתי:

האם החיוב של בעל לפדות את אשתו שנשבתה קם ועומד רק מרגע היוודעו על המצב, או שהוא מחוייב מרגע שנפלה בשבי, אלא שמטעמים "טכניים" - מאחר ואינו יודע - אינו יכוללפעול למימוש התחייבותו?















(1) ראה רש"י בתחתית כתובות פו.

(2) בהתאם לדיון בבבא-בתרא קעה

אמשלום,
ומנין לך שאם התלמוד מציג הלכות עולה מהן מידה כזו או אחרת של שכיחות המציאות שהן מתארות?  החסרות הלכות בתלמוד שמתיחסות (או מועמדות כך שתתיחסנה) למצב מציאותי דמיוני לגמרי או בלתי סביר בתכלית, כאשר המטרה היא לברר עמדה עקרונית של חכם זה או אחר ולא לפתור בעיה משפטית במציאות?

[גו"ג,

גם אתה צודק. אז למה זה לא מעודד אותי? ]

כדי לעודד את קצת את אמשלום:

ההלצה הישיבתית גורסת כי "במסכת קידושין לומדים איך לא להתחתן, במסכת כתובות לומדים איך לא מנהלים חייי נישואין, ובמסכת גיטין לומדים איך לא להתגרש". והכוונה היא שההלכה במהותה עוסקת דווקא במצבי גבול  כמו קידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזו, זרק את הגט ולא ברור אם קרוב לו או קרוב לה, וכו' . הכוונה למצבי גבול בשני מובנים: א. מבחינת המורכבות המשפטית הלא מצויה שלהם. ב. מבחינה זו שהם אינם אמורים להיווצר מלכתחילה.