הלך
<"גם כאשר אדם אומר לחבירו שבת שלום, יש כאן מעין ברכה, גם כאשר אדם אומר לחברו 'שתזכה לגדלו וכו' ', יש מעין ברכה. אבל צריך להבין את הקונטקסט - הרי אינך לומד מברכת שבת שלום של הרב או מברכת 'שתזכו לגדלו וכו', שהולכים לבקש מהרב ברכה על עסקים או ליציאה לדרך">
כשלעצמי איני מוצא הבדל בין ברכת שבת שלום של הרב, ובין ברכת הרב בדרשתו 'שתזכו לגדלו וכו',
לא שלו ולא של אחרים.
איני מניח שכשהרב אומר לבן בדרשה שתזכה לתורה ולמעשים טובים, שאביו או אחרים, מייחסים לזה כל חשיבות.
<"למקרה שהוא הולך אל הרב לקבל ברכה על עיסקה פרטית">
מהרב לא מבקשים ברכה על עסקים, כי לא זה תפקידו, את זה ניתן לבקש מכל הדיוט.
נזכרתי בסיפור על ברכה מרב על עסקים:
באחת הפעמים כשביקרתי בארץ, ראיתי חרדים נוהרים לאולם אסיפות, והצטרפתי גם אני אליהם, לאחר פחות מדקה התברר לי, שאני במקום הלא נכון.
כשראיתי שם אדם שהיכרתי (למזלי הוא לא זכר אותי - ראו כתובות דף כז עמוד ב, ובבא מציעא דף לט עמוד ב, בהפוך), סגן שר לשעבר בממשלת ישראל מטעם אגודת ישראל, אמרתי לו:
יש להזהיר את המשתתפים שלא ישקיעו בתוכנית!
הוא שאל אותי: למה?
עניתי לו: כי האיש שעל הבמה הוא נוכל המנסה למכור למשתתפים תוכנית "פירמידה".
ואז הוא החל לצעוק עלי:
אפיקורוס! איך אתה לא מתבייש?
כששאלתי אותו:
למה אני אפיקורוס ולמה עלי להתבייש אם אני מזהיר אנשים שהאדם על הבמה הוא הוא נוכל? האין זו חובתי ? (ראו רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה יד).
הוא השיב לי:
אתה אפיקורס כי אין לך אמונת צדיקים! וכדי להוכיח שאין לי אמונת צדיקים, הוא שלף מתיקו (עד אותה עת לא ידעתי שהיתה זו אסיפה סגורה למוזמנים בלבד, וכי הוא אחד המארגנים), מכתב מ"צדיק אחד גדול", ובו ברכות רבות להצלחה בעסק, ואמר לי: אתה חושב שה"צדיק הגדול", היה נותן ברכות להצלחה לעסק של מרמה?
עניתי לו:
אף שאיני בטוח שהוא צדיק, גדול או אף קטן, אני בטוח שהוא לא היה נותן ברכות ל"עסק", אם הוא היה יודע שההשאלה ההלכתית לא היתה אלא כדי לרמות אנשים.
מה היה במכתבו של הצדיק?
היתה שם תשובתו של הצדיק לשאלתו: אם בעסק שבו המשקיעים מרויחים ממכירות של אחרים, (שאין לו שליטה עליהם) וייתכן שהם ימכרו בשבת, יש חשש של שכר שבת, ואם אין, הם מבקש את ברכתו של הצדיק להצלחה.
הצדיק פסק לו, שאין כאן חשש שכר שבת, ונתן לו צרור ברכות, עד בלי די.
ברכות שהוא ניצל כדי להוכיח למאמינים, שהצדיק אישר את העסק כלגיטימי.
<"כבר הקדמתי, בשאלה פשוטה - מדוע לדעתך הוצמד מנהג זה דווקא לצום, הרי ניתן להצמידו לכל מצות עשה שמחנכים אליה ילדים, ואם תאמר שאז מגיעים הציבור ברוב עם לבתי כנסיות ובחרדת קדש של יום הדין, לענ"ד אין זה אלא הפלטפורמה … לענ"ד דברי אינם עיוות אלא סברה ישרה שקוראת גם מבעד לכתוב ... אלא שלתענית חובה לא ניתן תורת כל אדם בידו, וכן לא ניתן היתר גורף, ובדיוק בשביל זה יש מקום לחכם ולזקנים להתבונן על כל פרט".
ראשית:
שאלתך אינה עיוות.
שנית:
איני בטוח שתשובתך היא סברה ישרה.
אם הראית עד כמה חששו לצום בילדים, וטענת שיש מקום לחכמים ולזקנים להתבונן על כל פרט, לא הסברת מדוע אין בהלכה שבמסכת סופרים, כל זכר לחכמים ולהתבוננות זו, אלא רק , ברכת ותפילת זקנים וחיזוק לקיום תורה ומצוות ומעשים טובים.
תפילת זקנים שהיא גם בהמשך ההלכה:
" ... וכל מי שהיה לו גדול ממנו בעיר, היה עומד ממקומו והולך לפניו, והיה משתחוה לו להתפלל בעדו, ללמדך שהם נאים ומעשיהם נאים, ולבם לשמים".
בדרך אגב:
בפירושו "כסא רחמים" על מסכת סופרים שואל החיד"א: למה היו צריכים להקריבם לפני כל זקן וזקן, הרי חז"ל אמרו, אל תהיה ברכת הדיוט קלה בעיניך? והשיב: ממה שברות רבה נאמר: "אלמלא ברכתן של זקנות לרות נתקעקעה ביצת מלכות בית דוד בימי עתליהו", ניתן להבין ש"ברכת זקנים מהניא טפי".
מלבד שברות רבה שלפנינו (פרשה ז ד"ה טו [יד]) הגירסא היא: "מברכותיהן של נשים לא נתקעקעה ביצתו של דוד בימי עתליהו", ולא "מברכותיהן של זקנות".
האם הוא הבין את ה"זקן", כ"זקן בשנים"? ולא כ"זקן שקנה חכמה", כפי שהוא בקידושין דף לב עמוד ב?
__________
לשאלותיך אוסיף עוד שאלות:
למה התחילה הלכת החינוך (לצום) רק מגיל 11 וסיימה בגיל 12?
מה היה מנהג הקטנים בצום יום הכיפורים במקומות אחרים?
כפתיחה:
למסכת סופרים היו הרבה נוסחאות, ונוסח הגר"א להלכתינו הוא:
"וכן היה מנהג טוב בירושלים לחנך בניהם ובנותיהם הקטנים ביום צום, בן אחת עשרה שנה עד עצם היום, בן שתים עשרה להשלים, בן י"ג מוליכו ומקרבו לפני כל זקן וזקן, כדי לברכו ולחזקו ולהתפלל עליו שיזכה בתורה ובמעשים טובים; וכל מי שהיה לו גדול ממנו בעיר, היה עומד ממקומו והולך לפניו, והיה משתחוה לו להתפלל בעדו; ללמדך שהם נאים ומעשיהם נאים, ולבם לשמים. ולא היו מניחין בניהם קטנים אחריהם, אלא היו מוליכין אותן לבתי כנסיות, כדי לחנכן במצות".
לפי נוסח הגר"א הלכתינו עוסקת בקטנים בגילים 11 ,12, ו-13 , כשהגילים 11 ו- 12עוסקים בחינוכו של הקטן לצום, וגיל 13 (הגיל שבו הוא הופך לאיש), אביו מקרבו אצל הזקנים כד לקבל את ברכתם,
חינוכו של הקטן בשנים שלפני כן, היא בסוף ההלכה:
"... ולא היו מניחין בניהם קטנים אחריהם, אלא היו מוליכין אותן לבתי כנסיות, כדי לחנכן במצות".
הרי שחינוך הקטנים מצוות איו מוגבל בזמן, ורק החינוך לצום מוגבל בזמן.
הלכת חינוך הקטנים בצום יום הכיפורים מובאת גם ביומא דף פב עמוד א:
"... אמר רב הונא: בן שמונה ובן תשע מחנכין אותו לשעות, בן עשר ובן אחת עשרה משלימין מדרבנן, בן שתים עשרה משלימין מדאורייתא בתינוקת. ורב נחמן אמר: בן תשע בן עשר מחנכין אותן לשעות, בן אחת עשרה בן שתים עשרה - משלימין מדרבנן, בן שלש עשרה משלימין מדאורייתא בתינוק. ורבי יוחנן אמר: השלמה דרבנן ליכא, בן עשר בן אחת עשרה - מחנכין אותו לשעות, בן שתים עשרה - משלימין מדאורייתא ...".
הגמרא (יומא דף עז עמוד ב, חולין דף קז עמוד ב) גם מספרת:
"אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו אחת, וגזרו עליו להאכיל בשתי ידים".
למה הוא לא רצה לאכיל את בנו?
לדברי הגמרא:
"אמר אביי: התם משום שיבתא".
"שלא רצה להאכיל בידו אחת. יש שפירשו שהיה חושש שמא יגע בלחם בידו האחרת ולפיכך גזרו עליו והתירו לו לרחוץ שתי ידיו, ולישנא דגזרו עליו לא דייק להאי פירושא, אלא הנכון שהיה חולק על דברי חכמים וסבור שאסור לרחוץ להאכיל לתינוק וגזרו עליו כנגד המשחיתים שיטול ויאכיל בשתי ידיו". (חידושי הריטב"א מסכת יומא דף עז עמוד ב).
אולם בין הגירסאות השונות של מסכת סופרים מצאנו את הגירסה (שהיא גם במסכת סופרים שלפנינו).
"היה מנהג טוב בירושלם לחנך בניהם ובנותיהם הקטנים ביום צום בן [י"א] שנה עד עצם היום (הזה): בן שתים [עשרה] להשלים. ואחר כך סובלים ומקרבן לפני כל זקן וזקן כדי לברכו ולחזקו ולהתפלל עליו שיזכה לת'ח'מ'ט' וכל מי שהיה גדול הימנו בעיר היה עומד במקומו והולך לפניו ומשתחוה לו להתפלל בעדו". (מחזור ויטרי סימן עו ד"ה מנחה גדולה).
בגירסא זו הי"א והעשרה הם בסוגריים, ופירוש ההלכה הוא:
"היה מנהג טוב בירושלם לחנך בניהם ובנותיהם הקטנים ביום צום בן שנה עד עצם היום בן שתים להשלים".
יש לי להעיר שאפטוביצר לא העיר שבמחזור ויטרי סימן תקכז ד"ה פרק יח הגירסא היא:
"וכן היה מנהג טוב בירושלם לחנך בניהם ובנותיהם הקטנים ביום צום, בן י"א שנה עד עצם היום, בן שתים עשרה להשלים".
האם יש כאן טעות הדפוס או גירסה מכוונת?
תראו מה שכתב י"ד גילת במאמרו "בן שלוש עשרה למצוות" , פרקים בהשתלשלות ההלכה, הוצאת אוניברסיטת בר אילן., ראו אמ המאמר במלואו גירסא מקוונת כאן: http://gmaranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=17138
" ... נביא דוגמה נוספת. בתוספתא יומא פ"ד (פ"ה) ה"ב שנינו:
תינוקות סמוך לפרקן מחנכין אותן בפני שנה ובפני שתים, בשביל שיהו רגילין במצות.9 ר' עקיבא היה מפטיר (כי"ע: מבטל) בבית המדרש בשביל תינוקות שיאכילום אבותיהם.10 מעשה בשמאי הזקן שלא רצה להאכיל את בנו, וגזרו עליו והאכילוהו בידו.11
כלומר, ר' עקיבא היה מבטל תורה בבית-המדרש ומשלח את הציבור ביום הכיפורים לבתיהם, כדי שיאכילו את ילדיהם ולא יצומו. הברייתא מספרת, ששמאי הזקן לא רצה להאכיל ביום הכיפורים את בנו הקטן, עד שחכמים גזרו עליו, והבריחוהו להאכיל את בנו בידיו.
נראה ששמאי הזקן חייב את הקטנים בצום יום הכיפורים, כשם שהוא חייב את הקטנים בישיבה בסוכה. ייתכן ששמאי סמך על הכתוב ויקרא כג, כט: "כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום.
אכן, השומרונים וגם הפלשתים מחייבים את ילדיהם הקטנים לצום ביום הכיפורים12. וכן מצוי בתרגום שני למגילת אסתר ג, ח, שהמן הרשע קטרג והלשין על בני ישראל, שהם מענים את טפם ביום הכיפורים בצום, ואין הם מרחמים עליהם": בעשרה ביה קיראן יתיה צומא רבא, וציימן אינון ונשיהון ובניהון ובנותיהון, ומעיקין אוף טפלייהון, ולא חייסין עלייהו, ואמרון יומא הדין מתכפרין חובני".
וכבר העיר ר"ש ליברמן.13 כי זכר לדבר נמצא במסכת סופרים פי"ח ה"ז. בשישה כתבי-יד הגירסה היא: "וכן היה מנהג טוב בירושלים לחנך בניהם ובנותיהם הקטנים ביום צום, בן שנה עד עצם היום הזה, בן שתיים להשלים, ואחר כך סובלו (= נושאו) ומקרבו לפני כל זקן וזקן14 ".
מכאן שהיתה רווחת הלכה קדומה, המיוצגת בדברי שמאי הזקן ובכיתות השונות, שחייבה גם קטנים וקטני קטנים לצום ביום הכיפורים.
ושמא זכר להלכה הקדומה מצינו בשאלת ר' משה בר' אברהם מפונטיזא לרבנו תם: "ילמדנו רבנו, כי רבו עובדי אלקים המתפרשים בטהרה ובפרישות בישראל, ואינם רוצים להאכיל את בניהם הקטנים ביום הכיפורים, אף על פי שלא הגיעו לחינוך, ועל המאכילים אותם אומרים שהם עוברים בלאו"15"." אמנם רבנו תם משיב כי "המאכילים קטנים שלא הגיעו לחנוך נראה היתר גמור" (עמ'111 ). ברם השאלה מעידה, כי עדיין בימיו היו חסידים שראו בזה איסור, שמקורו, אולי, בהלכה העתיקה של שמאי הזקן.16
________________
9. השווה יומא ח, ד ופירושי הבבלי והירושלמי למשנתנו, שם, ח, ד.
10. בפסחים קט ע"א מובאת מסורת דומה: "אמרו עליו על ר' עקיבא: מימיו לא אמר הגיע את לעמוד בבית המדרש. חוץ מערבי פסחים וערב יום הכיפורים. בערבי פסחים, בשביל תינוקות כדי שלא ישנו, וערב יוהכ"פ, כדי שיאכילו את בניהם". אולם התוספתא שלנו מתפרשת כפשוטה על יום הכיפורים גופו, וכן פירשוה המאירי בעירובין מ ע"ב ד"ה ומה שאמרו. וכן יוצא מדברי רבנו תם בספר הישר, חלק השו"ת, מהדורת שרגא רוזנטל, ברלין, תרנ"ח, עמ' 111. וראה ר"ש ליברמן, תוספתא כפשוטה, מועד, חלק ד, עמ' 813-812.
11. ביומא עז ע"ב וחולין קז ע"ב נתפרשו הדברים לעניין נטילת ידיים ביום הכיפורים, עיין שם. אולם מן התוספתא מוכח, שהכוונה שגזרו עליה להאכילו ביום הכיפורים משום סכנה. ראה תוספתא כפשוטה, שם, עמ' 813.
12. ראה א"ש הלקין,, PAAJR, VII (1936-1935) עמ' 48-47; א"ז אשכולי, תרביץ, ז (תרצ"ו), עמ' 130. גם הקראים סבורים "שמן החיוב לצום כל מי שהוא בדת ישראל, בין איש ובין אשה, בין גדול בין קטן". אולם "במקום שיש סכנת נפש בעבור הצום אינו חייב. כי כתוב וחי בהם" (אדרת אליהו לאליהו בשייצי, יום כפור, פרק ראשון, ישראל, תשכ"ו, עמ' 154).
13. קרית ספר, שנה טו (תרצ"ח-תרצ"ט), עמ' 57-56.
14. וכן במחזור ויטרי לרבנו שמחה, סי' עו, עמ' 43. אלא שהמהדיר תיקן על-פי הדפוסים של מסכת סופרים. והשווה כל בו תלמוד תורה, עד, תקון המשים בנו לתלמוד תורה: "ועוד היה מנהג טוב ויפה בירושלים, שהיו מחנכים בניהם ובנותיהם להתענות ביום התענית כבן ג' וכבן ד' עד עיצומו של יום. ומד' ועד ה' היו מחנכין אותן להשלים. ואחר כך אביו סומכו ומקריבו לפני כל זקן לברכו שיזכה לתורה ולחופה ולמעשים טובים". (העירני על כך הרב מ' רזיאל).
15. ספר הישר לרבנו תם, חלק השו"ת, מהדורת רוזנטל, עמ' 108.
16. אולם עיין תוספתא כפשוטה, מועד, חלק ד, עמ' 810.
___________
ראו גם את מאמרו של דב הרמן: "על שרידי הלכות עתיקות בתרגום ראשון ובתרגום שני למגילת אסתר", סיני קח, עמודים רס"ב - רס"ג.