והמשכיל יחרד ויידום

כמה אנשים ידעו קרוא וכתיב כאשר נתנו את התורה?

הלברשטם, אתה כותב שהמשכיל ייחרד כאשר אתה דוקא רוצה את ההפך שהחרדי יתמשכל!

שלום לכם, אני חדש כאן, והתכוונתי להיות רק קורא, אך ראיתי כאן דבר שמעורר אותי להגיב.
מדובר בהפרכת הנחת הרציפות במסירת התורה, שהביא הלברשטאם בנובמבר 2002.
אמנם נראה שהנושא הנדון בהודעה זו כבר נמצא עמוק בתהום הנשיה - אך מאחר שלהפתעתי לא ראיתי כל תגובה לדברים, אני מוצא לנכון להביא דברים שכתבתי בתשובה לטענה זהה שכתב מישהו. הנה הדברים, בתקוה שכיוונתי לאמת:
במכתבך ל-... (1998) אתה כותב, שסיפור מציאת התורה בימי יאשיהו מפריך את טענת הרצף של ההשקפה הדתית הרשמית, כי הוא מוכיח ש-"אף אחד בממלכת יהודה...לא הכיר את הספר הזה, ואפילו לא ידע שאמור להיות ספר כזה".
ובכן, אינך הראשון השואל את השאלה הזו. כבר הקדימך (בכ-120 שנה) ר' צבי הירש משלעז בספרו "נפלאות מתורת השם יתברך", משנת תרל"ט. וזו תשובתו:
א. המלך חזקיה קדם ליאשיהו ב-57 שנים, ומסופר עליו שהיה עושה כל מעשיו עפ"י התורה, וכן (דבה"י ב', ל), שהקריב פסח שני. אם לא היה רצף, ולא היה ידוע כלל על תורת משה, כיצד ידע חזקיהו להקריב פסח שני?
ב. על יאשיהו נאמר בספר מלכים ב(כ"ב, ב): "ויעש הישר בעיני השם, וילך בכל דרך דוד אביו, ולא סר ימין ושמאל". מקרה מציאת ספר התורה התרחש רק בשנה ה-18 למלכו. ואני שואל: מה כוונת המחבר באומרו שיאשיהו "עשה הישר", הלך בכל "דרך" דוד, ולא סר ימין ושמאל? מהי אותה "דרך" שממנה אין לסור ימין ושמאל? הרי לדבריך לא היה ידוע כלל על אותה דרך?! ועוד אוסיף ואשאל: ללא הנחת קיומה של תורה בכתב ובע"פ, איך יאשיהו הסביר לעצמו את קיומו של בית המקדש, קיומם של "כהנים" ו-"לוויים"? עבודת הקרבנות לכל פרטי פרטיה?
ג. אם התורה אכן נשכחה לגמרי, מה החרדה הגדולה אשר חרד המלך יאשיהו וקרע את בגדיו במוצאו את הספר,
הרי זו היתה צריכה להיות עבורו הוכחה שתורה זו היא שקר, שכן הובטח בה (דברים, שירת האזינו): "כי לא תישכח מפי זרעו"!

וברשותך אוסיף גם הערות משלי:
ד. מדוע לאחר מציאת הספר והדרמה הגדולה שסביבו, כל המהפך הלאומי המתואר בפרק אינו מתבטא בכל דיני התורה, אלא רק בעקירת האלילות והעבודה הזרה? אלא ודאי, שלא בזה היה החידוש הגדול שבמציאת הספר.
(אמנם בספר דברי הימים מסופר גם על עשיית הפסח, אך שם הכתוב בא להדגיש כנראה את ההיקף המרשים של המשתתפים והחגיגיות שבה נעשה).

ה. אני מסכים, שקריאה שטחית של הסיפור מעוררת תחושה מוזרה, אך אין להיחפז ולהסיק ממנו על "הפרכת" טענת הרציפות, שכן גם ההנחה האלטרנטיבית מעוררת תמיהות לא קטנות:
אם המסקנה ההגיונית מן הסיפור היא שלא היה ידוע כלל על קיומה של תורת משה העוברת מדור לדור,
מדוע יאשיהו וחולדה קיבלו את הספר הזה כמסמך מחייב? מדוע הם לא חזרו בשאלה? וכל העם קיבל בכזו טבעיות את מסקנות "התגלית": "ויעמוד כל העם בברית" (כג, ג)? ומדוע מחבר ספר מלכים לא חזר בשאלה? ואם תאמר שהאמת לא היתה נר לרגלו, אלא הוא פעל עפ"י אינטרסים, מדוע הכניס עצמו "לצרה" הזו והביא בכלל את הסיפור? ...
יש כאן גם עוד תופעה של חוסר עקביות, שמקבלים כנכון רק חלק מהסיפור: מדוע אתה בכלל מאמין לסיפור על מציאת ספר התורה? אם אתה מקבלו כאמת היסטורית, אתה מעיד על עצמך שספר מלכים נאמן עליך. ואם הוא נאמן עליך לעניין זה, מדוע אינו נאמן עליך גם כאשר הוא אומר שהספר שנמצא הוא "ספר התורה"?

ו. ההסבר שמביא ר' צבי הירש להבהרת פרשה זו, הוא זה של ר' יוסף אלבו:
"כתיב ספר התורה מצאתי, כלומר ספר הידוע, שכתב משה, ולא אמר "ספר תורה מצאתי", ומה שחרד המלך יאשיהו על כך וקרע את בגדיו... כבר פירשו רז"ל בירושלמי (יומא דף נה:) טעם הדבר הזה, לפי שספר התורה שעשה משה – לתחילתו הוא נגלל, ואותה שעה מצאוהו נגלל בפסוק (דברים כח, לו): "יולך השם אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת...", ולפיכך חרד המלך אותה חרדה שחרד". כלומר התגלית המזעזעת לא היתה בעצם מציאת ספר תורה, אלא בכך שדווקא ספר התורה שכתב משה בעצמו, ואשר היה מונח בבית המקדש לעדות על הרציפות ואמיתות התורה המועברת מדור לדור (לפני מותו כתב משה 13 ספרי תורה, ספר לכל שבט, וספר אחד מסר ללויים למשמרת והונח לצד הלוחות, ככתוב (דברים, לא, כו): "לקוח את ספר התורה הזה, ושמתם אותו מצד ארון ברית השם אלוקיכם, והיה שם בך לעד").

ז. ומוסיף על כך ר' צבי הירש, שעיון מדוקדק בפסוקים בפרק כ"ב מוכיח את אמיתותם של דברי חז"ל הנ"ל.
בפסוק ט"ז כתוב: "הנני מביא רעה אל המקום הזה ועל יושביו, את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה".
מה הכוונה במלים: "את כל דברי הספר"? לא מסתבר שהכוונה לכל התורה ממש, כי בכל התורה כתובים דברים שונים - דברים טובים, דברים רעים, דברים נייטרליים, הבטחות, אזהרות, סיפורים... אז מדוע כשחולדה אומרת את הבשורה הרעה, מדוע היא מוסיפה את המלים "את כל דברי הספר אשר קרא"? אבל לפי דברי חז"ל הדבר ברור: החרדה הגדולה נגרמה כתוצאה מפתיחת הספר בפרשת הקללות!
ויותר מזה. חולדה מחלקת את נבואתה לשני חלקים: בחלק הראשון היא מנבאת את הפורענות הלאומית; ובחלק השני היא מתייחסת אישית למלך יאשיהו, "ומרגיעה" אותו שהחורבן לא יבוא בימיו ("...ולא יראו עיניך בכל הרעה..."). מהו פשר החלוקה הזו? לפי דברי חז"ל העניין מתבהר לחלוטין: גם הפסוק בספר דברים מתייחס לשני דברים: האחד – "יולך השם אותך" - אזהרה לעם; והשני – "ואת מלכך" – אזהרה אישית למלך. כששמע יאשיהו פסוק זה, הוא נבהל, קרוב לודאי, משני הדברים, אבל - אדם קרוב אצל עצמו... לכן "מרגיעה" אותו חולדה שהוא אישית לא יסבול מהפורענות העתידה.

ח. עוד מדוקדק לפי הסבר זה השימוש הרב במלה "ברית" בפרק הבא (כג): "להקים את דברי הברית הזאת" (ג). הסבה היא, משום שבסוף פרשת הקללות בדברים כ"ח, מובא משפט הסיכום (ס"ט): "אלה דברי הברית..."

ט. ולסיום עניין זה אתייחס לפסוק י"ג, שאומר: "לכו דרשו את השם בעדי ובעד העם ובעד כל יהודה על דברי הספר הנמצא הזה, כי גדולה חמת השם אשר היא ניצתה בנו, על אשר לא שמעו אבותינו על דברי הספר הזה לעשות ככל הכתוב עלינו". האם מפסוק זה משתמע שאבותיו של יאשיהו "לא שמעו על דברי הספר" במובן "לא ידעו"?
פירוש זה אינו מתקבל על הדעת, מפני שאם אכן לא ידעו, מדוע היה יאשיהו כה משוכנע שהשם כועס עליהם כל-כך? הרי בסך הכל עברו עברה בשוגג, מחוסר ידיעה, אז מה פשר חרון האף הגדול הזה?! אלא הכוונה במלה "על" היא במשמעות: "אֶל", דהיינו: "אבותינו לא שמעו אל דברי הספר", במובן של: סירבו לקיים. הסבר זה הולם להפליא את הרקע ההיסטורי, שהרי מנשה מלך לפני יאשיהו (רק שנתיים של אמון הפרידו ביניהם), במשך תקופה ארוכה (55 שנה), וניסה אכן להשכיח את התורה מן העם, ולהטותו לעבודת אלילים. סביר מאוד להניח, אפוא, שבמלה "אבותינו" התכוון יאשיהו בראש וראשונה למנשה, שאין "לחשוד" בו שעשה את מעשיו בשוגג... על כל פנים, מובן עתה היטב, שהחטא העיקרי ואולי היחיד שעל עונשו הצפוי נחרד יאשיהו היה עבודה זרה.

המסקנה המתחייבת מכל הנ"ל היא זו: התגלית הדרמתית והחרדה הגדולה שנחרד לא היתה בעצם גילוי ספר תורה על רקע של שכחה לאומית מוחלטת שהיתה בכלל תורה בישראל; אלא במציאת רמז בכתוב על העונש הצפוי על הפרת הברית, שהתבטאה בעבודה זרה של מנשה, ואשר נמשכה גם אח"כ, חרף מלחמתו של יאשיהו בה.

רבי הלברשטאם , החליט להבריש את כובעו שהעלה אבק

דעת אמת מן התקופה העתיקה, בטרם פולמוס.

דעתי הצנועה על מציאת הספר

בנוגע למציאת הספר שנזכר בספר מלכים ב פרקים כב כג, ובדברי הימים ב פרק לד, ידועה היא דעתם של חז"ל שהיה זה הספר המקורי שכתב משה רבינו בסיני, ולעומתם דעת החוקרים שהיה זה ספר דברים.

נכתוב קצת רקע, אם נעיין בספר מלכים נמצא פסוק שחוזר על עצמו פעמים רבות "אך הבמות, לא-סרו: עוד העם מזבחים ומקטרים, בבמות" החוקרים נתנו את ליבם לפסוק זה, והבינו אותו על נכון שהוא מבטא חוסר ריכוז בפולחן, העם הקריבו בכל מקום, בין לה' ובין לעבו"ז. אם נמשיך לעיין בספר מלכים נגלה שהמלך הראשון שביער את הבמות היה חזקיהו, וכפי איך שנאמר במלכים ב פרק יח
ד הוּא הֵסִיר אֶת-הַבָּמוֹת, וְשִׁבַּר אֶת-הַמַּצֵּבֹת, וְכָרַת, אֶת-הָאֲשֵׁרָה; וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר-עָשָׂה מֹשֶׁה, כִּי עַד-הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ, וַיקרא-לוֹ, נְחֻשְׁתָּן.
המלך שמלך אחרי חזקיהו היה מנשה, הוא היה מלך רשע ובימיו חזרו הבמות, לאחריו מלך אמון, ולאחריו מלך יאשיהו, הוא היה מלך צדיק, וגם הוא הסיר את הבמות מישראל. בשונה מחזקיהו, יאשיהו הסיר את הבמות לגמרי ולא השאיר להם זכר.

אצל יאשיהו אירע מאורע מיוחד שגרם לו להסיר את הבמות ולבער את העבודה זרה לגמרי מהארץ, בימיו מצא "חלקיהו הכהן הגדול" ספר בבית ה' , הוא נתן את הספר לשפן הסופר, שפן הסופר קרא את דברי הספר לפני המלך יאשיהו, המלך הזדעזע מחמת דברי הספר, כי גדולה חמת אף ה' עלינו, הוא כינס את כל זקני יהודה וירושלים למקדש וקרא לפניהם מהספר שמצאו, ולאחר מכן הם ביערו את הבמות ואת העבו"ז מהארץ עד לכלה.
במלכים פרק כג מופיע דגש על ביעור הבמות והשבתת כהני הבמות, כלומר מחבר ספר מלכים רומז שיש כאן קשר לאותו פסוק שחוזר על עצמו לאורך כל ספר מלכים, וכאן העם כבר הפסיקו להקריב בבמות, מדוע, כי איבדם המלך יאשיהו.

כעת ננסה לברר מה היה אותו ספר, ותחילה הפסוקים
במלכים ב כב
ח וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, עַל-שָׁפָן הַסֹּפֵר, סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי, בְּבֵית הויה; וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת-הַסֵּפֶר אֶל-שָׁפָן, וַיקראֵהוּ.
ובפרק כג נאמר
ב וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית-הויה וְכָל-אִישׁ יְהוּדָה וְכָל-יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִתּוֹ, וְהַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים, וְכָל-הָעָם, לְמִקָּטֹן וְעַד-גָּדוֹל; וַיקרא בְאָזְנֵיהֶם, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית, הַנִּמְצָא, בְּבֵית הויה.

ובדברי הימים ב פרק לד
יד וּבְהוֹצִיאָם אֶת-הַכֶּסֶף, הַמּוּבָא בֵּית הויה--מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן, אֶת-סֵפֶר תּוֹרַת-הויה בְּיַד-מֹשֶׁה.
ועוד נאמר
כד כֹּה אָמַר הויה, הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל-יוֹשְׁבָיו: אֵת כָּל-הָאָלוֹת, הַכְּתוּבוֹת עַל-הַסֵּפֶר, אֲשֶׁר קָרְאוּ, לִפְנֵי מֶלֶךְ יְהוּדָה.
לסיכום- במלכים כונה הספר "ספר התורה" ועוד כונה הספר בשם "ספר הברית" ובדברי הימים כונה הספר "ספר תורת ה' ביד משה" ועוד נאמר שקראו לפני המלך מהאלות [=הקללות] הכתובות בספר.

החוקרים נוטים לומר שהביטוי ספר הברית מתאים לספר דברים, מכיוון שמופיעה בו הברית שכרת משה עם ישראל בערבות מואב, בנוסף הם אומרים שספר דברים החל להתגבש בתקופת חזקיהו כי הוא הראשון שהחל לבער את הבמות מישראל, ובתקופת יאשיהו התגלה הספר והתפרסם.
לכאורה ישאל השואל, מה הקשר בין ביעור הבמות לבין ספר דברים [כי בדברינו קשרנו בין ביעור הבמות של חזקיהו לבין ספר דברים]? ועל זאת נשיב, כדלהלן.
אם נעיין בספר התורה נגלה, שרק בספר דברים מופיע האיסור של עבודת ה' בכל מקום, ורק שם נזכר שצריך לבצע ריכוז לפולחן ולעבוד את ה' במקום אשר יבחר. לעומת זאת בשאר ספרי התורה או שלא נזכר איסור על עבודה בכל מקום, או שנזכר בפירוש שמותר להקריב לה' בכל מקום.

בדברים פרק יב נאמר
ח לֹא תַעֲשׂוּן--כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה, הַיּוֹם: אִישׁ, כָּל-הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו. ט כִּי לֹא-בָאתֶם, עַד-עָתָּה--אֶל-הַמְּנוּחָה, וְאֶל-הַנַּחֲלָה, אֲשֶׁר-הויה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לָךְ. י וַעֲבַרְתֶּם, אֶת-הַיַּרְדֵּן, וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר-הויה אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם; וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל-אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב, וִישַׁבְתֶּם-בֶּטַח. יא וְהָיָה הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-יִבְחַר הויה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם--שָׁמָּה תָבִיאוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם, וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם, אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַהויה.
העם מוזהר מלעשות כמעשיו עכשיו, ועליו להביא את כל הקרבנות למקום אשר יבחר ה', ובקיצור ריכוז הפולחן.

ועוד נאמר
יג הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ, בְּכָל-מָקוֹם, אֲשֶׁר תִּרְאֶה. יד כִּי אִם-בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר הויה, בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ--שָׁם, תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ; וְשָׁם תַּעֲשֶׂה, כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ.
יש כאן אזהרה מלהקריב את הקרבנות בכל מקום, אלא רק במקום אשר יבחר ה'.

ועוד נאמר
כ כִּי-יַרְחִיב הויה אֱלֹהֶיךָ אֶת-גְּבֻלְךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ, וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר, כִּי-תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר--בְּכָל-אַוַּת נַפְשְׁךָ, תֹּאכַל בָּשָׂר. כא כִּי-יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר הויה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם, וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן הויה לְךָ, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ--וְאָכַלְתָּ, בִּשְׁעָרֶיךָ, בְּכֹל, אַוַּת נַפְשֶׁךָ. כב אַךְ, כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת-הַצְּבִי וְאֶת-הָאַיָּל--כֵּן, תֹּאכְלֶנּוּ: הַטָּמֵא, וְהַטָּהוֹר, יַחְדָּו, יֹאכְלֶנּוּ.
מחמת שנאסר להקריב בכל מקום כפי שהיה עד עכשיו, אם כן הוצרך הכתוב להתיר בשר תאוה בכל מקום, כי לא יעלה על הדעת שיאכלו בשר רק במקדש בירושלים.

ולעומת זאת בספר שמות פרק כ נאמר
כ מִזְבַּח אֲדָמָה, תַּעֲשֶׂה-לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת-עֹלֹתֶיךָ וְאֶת-שְׁלָמֶיךָ, אֶת-צֹאנְךָ וְאֶת-בְּקָרֶךָ; בְּכָל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת-שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.
כלומר- מי שירצה להקריב קרבן יבנה מזבח אדמה, ובכל מקום שירצה יבוא ה' אליו ויברכו על הקרבן שהקריב אליו.

כאמור, החוקרים נוטים לומר שספר דברים נכתב סמוך מאוד לזמן התגלותו, הוא התגלה בימי יאשיהו, והחל להיכתב 3 מלכים לפניו, בתקופת המלך חזקיהו, כי הוא הראשון שנזכר בו [בספר מלכים] שביער את הבמות מישראל, כלומר ריכז את כל העבודה במקדש, והספר היחיד שמופיעה בו אזהרה מלעבוד את ה' בכל מקום הוא בספר דברים.
אני אישית חושב שהם טעו בדבריהם, ספר דברים נזכר כבר בספר יהושוע, ואז קראו את הברכות והקללות בהר גריזים ובהר עיבל (יהושע פרק ח פסוק ל ואילך), ומצוות קריאת הברכות והקללות נזכרה רק בספר דברים פרק יא ופרק כז.
בנוסף המלך אמציה שקדם את המלך יאשיהו ב – 8 מלכים הרג את המורדים באביו ואת בניהם לא הרג ככתוב בתורה (מלכים ב יד,ה-ו), המקום היחיד שנזכר לא להרוג את הבן בחטא אביו הוא בספר דברים כד,טז כך שמצאנו אזכורים של ספר דברים גם קודם המלך חזקיהו.
אבל למרות זאת אני חושב שהספר שהתגלה בתקופת יאשיהו היה ספר דברים.

חז"ל למדו מספר דברי הימים, שהיה זה הספר שכתבו משה בידו, כלומר מסמך אותנטי ארכיאולוגי, והספר נמצא פתוח בפרשת הקללות והברכות.
לי נראה כדברי החוקרים שהיה זה ספר דברים בלבד, אמנם כבר כתבתי שספר דברים נכתב גם הוא ע"י משה רבינו, אבל נראה שהכהנים בבית המקדש הצפינוהו כי חוקיו נגדו את חוקי תורת הכהנים, שהבכור יאכל לישראל ולא לכהן וכו'.
כאשר התנ"ך מספר על תגלית של ספר הוא מתכוון לדבר חדש שלא היה ידוע ועתה הוא נודע לראשונה, בספר מלכים נזכר שהמלך לקח את הספר שהתגלה וקרא בו לפני זקני יהודה וירושלים, כלומר הוא בא להציג להם דברי תורה חדשים שעדין לא שמעו עליהם, אם כדברי חז"ל מה תגלית יש בקריאת הספר, והרי כל הזקנים יודעים את דברי התורה על בורים.
מחמת התגלית הזדעזע המלך והשמיד את העבודה זרה וביצע ריכוז הפולחן בירושלים, אם כדברי חז"ל שנמצא הספר האותנטי, לא מובן לי מדוע גרם הדבר זעזוע, כפי אותו ספר שנמצא היו הרבה ספרים בירושלים, אלא מה יש כאן מסמך אותנטי, לא נראה לי שבתקופה ההיא היו זקוקים לאימות אותנטי לתורה. גם אם נמצא הספר פתוח בקללות ובברכות, עדין, הרי קללות וברכות אלה היו ידועות לכהן גדול, ומה מקום להתלהבות. יותר נראה לי שהספר שהתגלה הוא ספר דברים, ספר זה היה מוצפן ועתה התגלה, התגלו כאן חוקים חדשים שנשכחו עם השנים, ריכוז הפולחן, הקללות והברכות שבסוף ספר דברים, מחמת התגלית החדשה גרם הדבר להתעוררות בעם, והמלך ביצע ריכוז הפולחן וביער את העבודה זרה.

.


מה רע בניק "דוד3000", או "דוד135" ?

http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1521962






תוקן על ידי - מואדיב - 29/11/2005 8:56:23