| נשלח ב-30/11/2007 13:16 |
 |
| |
הקב"ה ראשון או אחרון
ידוע שהקב"ה הוא ראשון לכל הראשונים ואחרון לכל האחרונים.
אני רוצה לחדש דבר קצת "אפיקורסי" (אם תוכיחו לי שאני טועה, אחזור בי):
הקב"ה יותר אחרון מאשר ראשון. זאת מכיוון שתמיד השלמות האלוקית מופיעה רק בסוף. רק לעתיד לבוא האלילים כרות יכרתון. רק אחרי עמל אדם יכול להגיע לדרגות בידיעת ה' ובנבואה. וכו'.
ואם תאמרו, הרי גם קודם דור אנוש לא היתה עבודה זרה. ותאמרו הרי גם הנבואה נתנה לקטנים, נמצא שגם קודם העמל האדם נמצא קרוב לה'. תשובתי, שזו עלייה שיש אחריה ירידה. נמצא שעלייה זו איננה העלייה האיכותית ביותר.
ואם תאמרו הרי העלייה האחרונה יש לפניה ירידה. תשובתי שהעיקר זה הסוף מכיוון שהסוף איננו משתנה שוב, וההתחלה כן משתנה.
יוצא שלמרות שהקב"ה ראשון וגם אחרון, הוא יותר אחרון.
כנ"ל לגבי עליונותו - הקב"ההוא עליון וכמובן גם תחתון. למרות זאת אף אחד לא יחלוק על זה שהקב"ה בעיקר עליון. ולא בגלל שהוא לא תחתון - אלא שעליונותו היא המביאה את עצמותו לידי ביטוי.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/11/2007 13:27 |
|
| |
העיקר שהוא לא שני, שלישי וכו'. אבל למה אחרון ולא מפטיר?
|
|
|
|
| נשלח ב-30/11/2007 13:32 |
|
| |
ובריאת העולם והאלילים עצמם הוי מעשה של מה בכך?
ובכלל לא ירדתי לעומק כוונתך, הרי ראשון ואחרון זה רק ביחס לעולם וכמשל, לא ביחס להקב"ה עצמו. הרי הוא אינו נמצא בכלל במרחב הזמן שלנו.
תוקן על ידי mzohar ב- 30/11/2007 13:34:22
מ. זוהר
|
|
|
|
| נשלח ב-30/11/2007 14:54 |
|
| |
מיכה, באמת הודעתך טעונה ביאור. אתה לא מגדיר באופן עקבי את הראשוניות והאחרוניות של הקב"ה. כשאומרים שהוא ראשון ואחרון מתכוונים לכך שהוא היה לפני הכל ויהיה אחרי הכל בציר הזמן, ושהוא לפני הכל במישור של הסיבתיות (הוא הגורם לכל).
אתה מדבר על הזמן שבו הקב"ה יופיע לבדו, שזה אמור להתרחש בסוף ההיסטוריה. מה עניין זה למשמעויות הנ"ל? מה הבעיה כאן בכלל?
משל למה הדבר דומה: ילד חושב שאחיו הם הוריו. והנה, רק אחרי שאחיו ייצאו מהבית הוא מבין מי הוריו האמיתיים. אז מי היה ראשון, ההורים או הילדים?
_________________
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-1/12/2007 18:13 |
|
| |
גם בתחילה, טרם הושג והוכר על ידינו, מה שחשבנו לייחס לע"ז, היה גם זה מהקב"ה, בהסתר - שהוא הראשון.
לכן נאמרה בפסוק פעמיים המילה "אני" שאותיותיה הן אותיות המילה "אין", שכשהיה ראשון, היה "אני" בבחינת "אין" - שאינו מושג. וכמו שהסביר מיכי בפשטות.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/12/2007 22:11 |
|
| |
זוהר
ממה נפשך - אם אתה מבין את הנמשל, עיין בהודעתי שוב. וע"ע לקמן.
אם אינך מבין את הנמשל - תלמד את דבריי כמשל ג"כ.
וכמובן שכל דבר שאומרים על הקב"ה הוא קצת "משל" אבל בשביל קרוצי חומר כמונו מותר לדמיין שזה הנמשל, הרי את הנמשל האמיתי בכל מקרה רק הקב"ה יכול להבין כמו שאמר האומר אילו ידעתיו הייתיו. וראיה לדברי שהרמב"ם כותב במו"נ שהנביא תריך להיות מושלם בכח המדמה, (וגם לא חילק בין משה רבינו לשאר הנביאים, ולא נראה לי שיש לחלק).
הרב מיכי
אתה צודק שדברי לא היו ברורים, אסביר ביתר ביאור:
הבעיה שאנו לא יודעים היכן לחפש את הקב"ה - אנו יודעים שהקב"ה הוא נמצא בכל מקום בכל זמן וכו'. אנו יכולים לטעות ולחשוב - א"כ הקב"ה הוא סך כל הדברים הקיימים שהיו ושיהיו. ואין הדבר כך. אלא הקב"ה הוא פיסגת המציאות מכל בחינה - מבחינת ידיעתו, חכמתו, רצונו הטוב, וכו' (רצון רע אינו נכלל בפיסגה כי הוא ההפך מפיסגה). הוא גם פסגת כל דבר ודבר , פיסגת כל מקום ומקום ופיסגת כל זמן וזמן פיסגת כל חכמה וחכמה ופיסגת כל ידיעה וידיעה. - כאשר אנו באים לבדוק - מה יותר "פיסגה" בזמן - ההתחלה או הסוף - נמצא שהסוף - המסקנה והתכלית היא הפיסגה. לכן אף על פי שהקב"ה גם ראשון וגם אחרון, מותר להגיד שהוא יותר אחרון.
וראיה לדברי שהרמב"ם מנה את ביאת המשיח כאחד מי"ג עיקריםשל אמונה, וברגע זה נתיישב לי סוף סוף איך זה קשור לי"ג עיקרים של אמונה .
א-ב-ג-ד
זה בדיוק מה שאמרתי - הסתר הוא פחות מגלוי.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/12/2007 23:30 |
|
| |
מיכה
מאז היותו ראשון ועד שיהיה אחרון הוא לא עובר שום שינוי. השינוי הוא ביכולת תפיסת האדם. כשאתה כותב שהקב"ה יותר אחרון אתה מתכוון לומר שהאדם מגלה אותו יותר בהיותו אחרון (ביחס לתפיסת האדם, על ציר הזמן שלנו). דהיינו למרות שמה שהיה בגדר "אין" הפך בסוף להיות "אני" - למושג, אני ראשון ואני אחרון - לא נעשה שום שינוי מלבד יכולת תפיסתכם.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/12/2007 00:16 |
|
| |
מיכה,
ראשית שאלתיך ע"פ משלך והבנתך והוספתי ע"כ בעיה מובנית בהנחתך.
ראשית שאלתי, מה ראית באחרונות יותר מן הראשונות, הרי בריאת העולם היא בסיס הקיום וממנו נמדד אותו סוף שאתה מדבר עליו. אף בריאת אותם אלילים עצמם עשה הקב"ה, א"כ היכן גדלותו יותר נתפשת אצלך, בהיכרת האליל יותר מאשר בבריאתו?
שנית תמהתי על עצם הנחתך, הרי ראשון ואחרון זה ביחס אלינו ולא אליו. ורק להוסיף על דברי א_ב_ג_ד, לפי אמונתינו הקב"ה לא נמצא ביחס ובמרחב זמן, שהרי כאשר ישנו זמן ישנה התחלה ומחוייב שיהיה סוף. הקב"ה 'חי לעולם' היינו שאין מושג הזמן שולט אצלו. נמצאנו למדים שכל עניין ה'ראשית' וה'אחרית' זה רק כמשל וביחס לנו שאנו תלויים בזמן ותוחלת חיינו מוגבלת מחמתו.
כאשר הקב"ה כותב "אני ראשון ואני אחרון" הוא מתכוון ביחס אלינו, אנו רק חלון זמן בתוך מהותו שהוא מהות כל הבריאה.
מכיוון שכל הבנתינו הי דלה ותפיסתינו ירודה בכל הנושאים הנ"ל וכבר ידועים דברי הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם בשאלת 'ידיעה ובחירה' "לא נהג זה המחבר מנהג החכמים שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו והוא החל בשאלות קושיות והניח הדבר בקושיא והחזירו לאמונה וטוב היה לו להניח הדבר בתמימות התמימים ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק ואולי שעה אחת יבא הרהור בלבם על זה ואע"פ שאין תשובה נצחת על זה..." נראה לי שאם נתבונן מעט בטקסט של אדון עולם נרא לפחות את כיוון המחשבה הנכונה.
אֲדוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר מָלַךְ. בְּטֶרֶם כָּל יְצִיר נִבְרָא:
לְעֵת נַעֲשָׂה בְחֶפְצוֹ כֹּל. אֲזַי מֶלֶךְ שְׁמוֹ נִקְרָא:
וְאַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל. לְבַדּוֹ יִמְלֹךְ נוֹרָא:
וְהוּא הָיָה וְהוּא הֹוֶה. וְהוּא יִהְיֶה בְּתִפְאָרָה:
וְהוּא אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי. לְהַמְשִׁיל לוֹ לְהַחְבִּירָה:
בְּלִי רֵאשִׁית בְּלִי תַכְלִית. וְלוֹ הָעֹז וְהַמִּשְׂרָה:
וְהוּא אֵלִי וְחַי גוֹאֲלִי. וְצוּר חֶבְלִי בְּעֵת צָרָה:
וְהוּא נִסִּי וּמָנוֹס לִי. מְנָת כּוֹסִי בְּיוֹם אֶקְרָא:
בְּיָדוֹ אַפְקִיד רוּחִי. בְּעֵת אִישָׁן וְאָעִירָה:
וְעִם רוּחִי גְּוִיָּתִי. יְדֹוָד לִי וְלֹא אִירָא:
_________________
מ. זוהר
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/12/2007 21:40 |
|
| |
מי שחושב שהבנתו דלה ותפיסתו ירודה בכל הנושאים האלו, ולפיכך לא ראוי לו או לנו להתעסק בהם, יכול להדיר את רגליו מהדיון. אגב, היה עליו לעשות זאת עוד מראיית הכותרת של האשכול.
א-ב-ג-ד (וגם זוהר)
תענה לי על שאלה אחת: האם הקב"ה יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים?
זוהר
אתה כתבת שהקב"ה הוא מהות כל הבריאה וזו טעות לפי דעתי - ראה תשובתי לרב מיכי
לגבי אדון עולם - הבה נעיין טוב בטקסט:
"אדון עולם - אשר מלך בטרם כל יציר נברא." - אפילו אז הוא מלך
"לעת נעשה בחפצו כל - אזי מלך שמו נקרא" - רק כשיש על מי למלוך הוא נקרא "מלך" ממש.
"ואחרי ככלות הכל - לבדו ימלוך נורא" - רק בסוף הוא ימלוך לבדו.
תוקן על ידי מיכההמרשתי ב- 02/12/2007 21:43:40
תוקן על ידי מיכההמרשתי ב- 02/12/2007 21:47:15
|
|
|
|
| נשלח ב-2/12/2007 21:57 |
|
| |
מיכה.
לא הבנתי את השאלה. תוכל להסביר אותה?
(היותו לא יכול היא אינה ביטוי ליכולת אלא בדיוק לההפך ממנה, לכן אינה נמנית עם מעלותיו של היכול).
רק בסוף - "הוא לבדו". אך לאורך כל התהליך השינוי לא היה בעצמו אלא בתפיסתנו - הנבראים. ויתירה מזאת, חז"ל אמרו שה"טוב מאוד" שבבריאה הוא היצר הרע, דהיינו ההסתר. אם כן אותו הסתר שממנו אנו סובלים בזמן היותו ראשון הוא בלתי נמנע ומחויב (עבורנו) לצורך ההכרה שתהיה לנו בהיותו אחרון.
תוקן על ידי א_ב_ג_ד ב- 02/12/2007 21:58:38
|
|
|
|
| נשלח ב-2/12/2007 22:13 |
|
| |
על ראשון אחרון ועל אחרון ראשון
לגבי הראשון ואחרון, אעתיק את דברי דלעיל:
וכמובן שכל דבר שאומרים על הקב"ה הוא קצת "משל" אבל בשביל קרוצי חומר כמונו מותר לדמיין שזה הנמשל, הרי את הנמשל האמיתי בכל מקרה רק הקב"ה יכול להבין כמו שאמר האומר אילו ידעתיו הייתיו. וראיה לדברי שהרמב"ם כותב במו"נ שהנביא תריך להיות מושלם בכח המדמה, (וגם לא חילק בין משה רבינו לשאר הנביאים, ולא נראה לי שיש לחלק).
ואוסיף, שזה שההסתר הוא בלתי נמנע, לא הופך אותו ליתרון. ולגבי הדרשה של טוב מאוד זה יצר הרע, צריך לעיין מה הכוונה הרי או שהוא טוב או שהוא רע.
לגבי שאלתי על האבן, יפה ענית, שאין זה מעלה להיות יכול לברוא אבן שאינני יכול להרים, ומכאן נלמד לכל דבר שגם אם הוא נדמה כחיסרון, הוא עשוי להיות ייתרון, וצריך להתיישב בדבר ולראות האם הוא חיסרון או ייתרון.
האם נעשה שינוי ביכולותיו של הקב"ה? לא אלא יש יכולת שהיא מורה על ייתרון ויש יכולת שמורה על חיסרון.
האם זה אומר שהקב"ה הוא לא כל יכול? אתה יכול לומר שהוא כל יכול - והיכולת לברוא אבן כנ"ל היא בעצם חוסר יכולת, ואתה יכול לומר שהוא לא כל יכול - וזה גופא הייתרון שלו. אבל מה שברור זה שהכל זה שינוי השם בלבד, ולא משהו מהותי.
והוא הדין בנדון דידן: היותו של הקב"ה ראשון או אחרון אינה משהו מהותי אלא שינוי השם בלבד. אבל האחרונות היא מעל הראשונות. לפיכך ככל שאנו מתקדמים על ציר הזמן, אנו מתקרבים לקב"ה
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/12/2007 23:14 |
|
| |
כמובן שהמצב הסופי הוא יותר שלם עבור האדם. אומרים כל יום ש"ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", ומן הסתם מכוונים לשלמות שתהיה בסוף. לא שה' ישתנה, ולא שעכשיו הוא מתחלק, אלא שהכרת האדם תשיג שהכל נבע ממנו - האחד. גם מה שהיה נראה "יצר רע", יתברר כ"טוב מאוד" ששימש ככלי המביא להשגה הסופית (אם תפריד אותו לכשעצמו - באותו רגע היה נראה רע. אם תתבונן על התמונה כולה - יתברר שהיה טוב).
ניתן לומר שהקב"ה יותר אחרון מראשון, אך בדיוק כמו שניתן לומר שהקב"ה יותר בבית כנסת מאשר באולם ספורט. המקום של הקב"ה לא משתנה, כמו כן הזמן לא משנה אותו. בדיוק כמו שאולם הספורט הוא חלק בבריאה שמאפיל במידת מה על האמת, כך גם הזמן שקודם ה"סוף" הוא שלב כללי בו הבריות בהסתר מבחינה מסוימת.
שוב, הדגש הוא שהדברים אמורים רק מבחינת המשיגים שישיגו בסוף יותר, ואם הבנתי נכון - אתה מסכים.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/12/2007 00:04 |
|
| |
מיכה,
צר לי שלא ירדת לעומק דעתי. לא שאני סבור שאין לדון בנושא, רק טענתי שכמה שנבין עדיין לא נבין את העניין לעומקו. מכיוון שאנו נשלטים ע"י הזמן וכל חיינו נעים מסביב לשעון, אצלנו כל דבר יש לו תחילה וסוף, אנו לא יכולים להשיג בהבנתינו מצב שבו אין זמן.
ניתן לכתוב ולנסות להסביר במילים שאין שליטת העיתים על הקב"ה, אלא הוא השליט את העיתים והזמנים בעולם והוא לא נשלט ע"י הזמן שהוא קבע (אגב, כך אפשר להסביר את הפרדוקס ששאלת האם הקב"ה יכול לברא אבן שאין בכוחו להרימה, הרי אם הוא המגביל ובכוחו הכל, הנחת השאלה אינה נכונה. בעצם השאלה היא האם הקב"ה יכול להגביל את עצמו – הרי שום מגבלה לא שולטת בו). אני יכול להמשיך ולכתוב שזמן הוא מושג יחסי ואצל הקב"ה אין יחס מציאותי ל'גדול' ו'קטן' אלא הכל מציאות שלמה וכו' וכו'. לצערי לא נראה לי שתפיסת בנ"א יכולה להיות מושלמת בתחום שאין להם נגישות אליו. אדרבה, אם תוכל אתה להסביר לי מהי המציאות שאין בה זמן בצורה מוחשית, אשמח!
לאור כך כתבתי שתפיסתינו דלה והבנתינו רופסת, שהרי באיזו מציאות מוחשית נתפש להבין, אם המציאות של העדר זמן והעדר התחלה וסוף אינה קיימת במושגינו המוחשיים.
לגבי שאלתך בפשט המילים באדון עולם- מציאות של מלך היא מציאות במולך ולא בנמלך. מלכות אינה שלטון, בשלטון במצב שבו אין נשלט מנפ"ש אין שולט. מלך הוא מציאות של מלך גם ללא נתינים. א"כ "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא" – מציאות מלכותו של הקב"ה היא אבסולוטית אף טרם בריאת העולם. אחרי שברא את העולם "לעת נעשה בחפצו כל" אז "אזי מלך שמו נקרא" – הנתינים למלכות באותו עולם שברא - אנו, גם קוראים לו מלך, מה שלא התאפשר טרום ברייתינו, שהרי מי יקרא אם אין נברא בעל יכולת לקרוא? בהמשך "ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא" – מלכותו תמשיך גם ככלות הכל, כי מציאות של מלך, שוב, אינה תלויה בכפופים אלא היא מציאות בפני עצמה.
טענת שהקב"ה אינו מהות העולם אלא פסגת העולם. לא הבנתי א"כ איך מלוא כל הארץ כבודו הרי הוא רק המושג העליון, האם אין הקב"ה בפחות מושלם ובאמצע? יתכן וכוונתינו שווה ומה שאני בטאתי במילים "מהות העולם" אתה מכנה "פסגת העולם".
כתבת <ככל שאנו מתקדמים על ציר הזמן, אנו מתקרבים לקב"ה>
אם אנו מבינים שבמציאותו של הקב"ה אין שלטון זמן ורק בחתך מסויים באותו שלטון הוא טבע את מגבלת הזמן, א"כ ככל שאנו נמצאים יותר באמצעיתו של חתך הזמן, אנו רחוקים ממציאות העדר הזמן. אך כל זה אינו נכון בעצם. הרי אין תפיסתו של האדם שחי בדקה האחרונה לכינון העולם במציאות העדר הזמן, יותר מאדם שחי באלף השלישי במציאות העדר הזמן, שניהם לא חוו את העדר המגבלה הנ"ל, תפיסתם המוחית בהעדר הזמן שווה. מציאות אי השלמות בצל מגבלת הזמן אינה שונה בכל חלון הזמן שהעולם קיים.
זמן והעדר זמן אינם שחור ולבן עם תחום אפור באמצע. אם הזמן שולט אז אין העדר. אם יש העדר זמן, אין מגבלת זמן. לכן בכל רוחב חתך הזמן של העולם ישנו שלטון זמן. המגדיר את החיץ בין מציאויות ה'יש' וה'העדר' של הזמן זו מציאות הבריאה. אין מצב ביניים.
יתר ע"כ לשיטתך, מי שחי בתחילת בריאת העולם ג"כ יותר קרוב לקצה החתך (מראשיתו) של העדר הזמן ושוב אין שוני בין ראשוניות לאחרוניות.
_________________
תוקן על ידי mzohar ב- 03/12/2007 0:38:33
מ. זוהר
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/12/2007 22:25 |
|
| |
לגבי המשלים והעדר הזמן לגבי הקב"ה כבר כתבתי לך לעיל את מה שהיה לי לכתוב.
לגבי מלוא כל הארץ כבודו - התשובה הרי מונחת בתוך השאלה - מלוא כל הארץ - כבודו. כבודו - מלוא כל הארץ. אבל לא שמהותו של הקב"ה היא כל הארץ, או שהארץ היא חלק ממהותו של "כבודו", אלא כבודו לחוד והארץ לחוד, כבודו זה הפיסגה פיסגת כל הארץ - היא חלק מכבודו ומהותו, ולא תחתוניותה של הארץ היא חלק מכבודו. איזה חלק של כבוד יש גם במקומות התחתונים ביותר ורק החלק של הכבוד שבהם הוא חלק מהקב"ה אבל החלק התחתון והשפל שבהם איננו חלק מהקב"ה. כמובן שגם בזה - אותו חלק שפל יש בו חלק מכובד שהוא כן חלק מהקב"ה וחוזר חלילה עד אין סוף, לכן ברור למה אין לקב"ה סוףלא במקום ולא בזמן ולא בשום דבר אחר, אבל א"א לומר שהארץ היא כבודו, כי אז אתה מגשים את הקב"ה.
(אגב לפי דעתי יש תחום אפור בין זמן להעדר זמן אם כי אין לי הסבר או הוכחה לזה).
מה שכתבת שראשית הזמן קרובה לקצה החתך, זה נכון אבל השאלה מאיזה כיוון היא קרובה לקצה החתך - היא קרובה מהקצה התחתון, אבל סוף הזמן הוא כולל את המסקנה העולה מכל הזמן יחד.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/12/2007 23:28 |
|
| |
| מיכההמרשתי כתב: |  |
מה שכתבת שראשית הזמן קרובה לקצה החתך, זה נכון אבל השאלה מאיזה כיוון היא קרובה לקצה החתך - היא קרובה מהקצה התחתון, אבל סוף הזמן הוא כולל את המסקנה העולה מכל הזמן יחד. |
|
שוב אני אולי יתקשה בהבהרת עצמי מכיוון שאין לנו השגה מוחשית בהעדר זמן והכל הוי כמשל וכדברי הרמב"ם יסודי התורה פ"א ה"ט.
נתאר לעצמינו את המשקיף מחוץ לתחום הזמן הצופה על העולם שטבוע בו הזמן. ממקום העדר הזמן הוא לא יתקל בראשית ואחרית של אותו חתך זמן, הוא יוכל לראות שהחיים בתוך החתך מוגבלים בהתחלה וסוף, אבל לגביו - העומד בההעדר, לא תשפיע מציאות הזמן במתחם המוגבל שהרי זה שלא במקום עומדו. מכיוון שמקום עומדו לא תחום כי הוא בחלל אינסופי, גם כאשר הוא 'נמצא' בתוך התחום שהוגבל לגבי בנ"א, לגביו אין משמעות לאותה הגבלה ולאותן עיתים הטבועים בה.
הקב"ה נמצא בחלל לא מוגבל. המקום הלא מוגבל אינו תחום, הרי כאשר יתחם הוא מוגבל. כאשר הוא ברא את המוגבל הוא לא תחם חלק מהחלל שאינו מוגבל לגביו, שא"כ הוא הגביל אף את עצמו, רק לגבינו הוא הטביע עיתים וזמנים, תחילה וסוף.
מכיוון שלגביו אין משמעות לתחילה וסוף, רק תחושתינו המוגבלת במרחב המצומצם והמוגבל מרגישה את ההתחלה והסוף. בתוך המרחב האין סופי הכללי אין כלל התחלה וסוף.
א"כ כאשר אתה מסתכל במבט של אדם שחי בעולם שטבועים בו עיתים וזמנים, ואתה רק יודע שיש מעבר לעולם חלל אין סופי, אתה מדמיין שאותו החלל בשטחים מסוימים הוא אין סופי בשלב מסויים הוא מוגבל ובסיום ההגבלה הוא שוב אין סופי. אך אם תעיק יותר עד כמה שאפשר ותתבונן כאילו ממקום מציאותו של הקב"ה, מקום שאינו תחום בזמן, תראה שמשם אין משמעות לתחילה וסוף בעולמינו.
מה שרואים משם לא רואים מכאן.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/12/2007 07:49 |
|
| |
ואיך הדבר חתום לגביי המתנבא
נניח שהוא רואה נקודה עתידית בזמן(ראיה ממש על המתרחש),הרי הוא יודע ידיעה עתידית
והנה השם חלק עימו משלו,אך מהו על האדם,היאך עליו לפעול?
האם עליו להתקדם ולפעול למען אשר ראה?
האם עליו למרוד ,ולשלוח יד בדמיונו? (לא ממליץ,הזיות יכולים לפקוד את האדם ואימה יכולה ליפול עליו)
האם עליו להיות פסיבי בפועלו לגביי הראיה העתידית?
לגביי יוסף וחלומותיו
אשר התנבא עתידית...,ראינו שהוא לא פעל למען הדבר,כי אם המקרים הניעו אותו לכך
כגון המלאך אשר הוא ראה בדרך דותינה.רק לאחר מכן שהגיעו אחיו מצרימה
הוא התחבר אל החלומות אשר חלם,וניסה לישר קו עם האלוהים.
האמנם על האדם לפעול לראיה עתידית?
תוקן על ידי במעגלהיוצר ב- 04/12/2007 8:01:02
|
|
|
|
|
