רעיונות מספר התניא / אייל להב

ה.   צדיקים – יצר טוב שופטן, רשעים ייצר הרע שופטן, בינוני – זה וזה שופטן.
וקצת יותר לעומק אציין שמכל מצווה או עברה נברא מלאך. המלאך הוא גם סניגור וגם מפלס את דרכך בחיים ופותח את צינורות השפע למענך. אם הוא קטיגור חלילה הוא בורא מלאך חבלה המקבל רשות לשים לך רגליים בכל מקום. לכן, גם המושגים של שכר ועונש לא ממש רלוונטים לעולם הזה, אלא פשוט התוצאות המוקדמות או המאוחרות של מעשינו.

ו. הנפש הטבעית הקרויה בחסידות גם נפש בהמית מורכבת מ 4 יסודות ששולטים בטבעה והם: כעס, גאווה –מייסוד האש, תאוות תענוגים – ייסוד המים, הוללות , ליצנות, התפארות ודברים בטלים – ייסוד הרוח.
עצבות ועצלנות – ייסוד העפר. ואף הנטייה הטבעית (המולדת) של יהודי לרחם, לגמול חסדים, גם באות ממנה, וזאת משום שאצל יהודי הנפש הטבעית נוצרת ממה שקרוי בקבלה קליפת נוגה, ערבוב של טוב ורע. אצל יהודי גם לגמול חסדים זה טבעי. כלומר, המידות הטובות הן בטבעו.ומשום שכל דבר שנולדת איתו הוא טבעי ולא התאמצת בשבילו ועבדת קשה לשפר אותו – בין טוב ובין לרע, לא ביצעת אותו בכוחותיך שלך- נקרא טבעי- בהמי, ושייך לקליפת נוגה.

ז.  עפ"י פרוייד, ומה שקרוי הפסיכולוגיה המודרנית, כל אדם נולד עם טבע מסויים, וזהו טבעו מלידתו ועד יומו האחרון. אין דרך לשנות אותו ולהפוך אותו מהקצה לקצה, ואפשר לכל היותר לבצע בו סובלימציה (עידון) מודעות, או הדחקה, וכו' כדי לאפשר חיים לכולם כמעט, אבל אין ולא אמורה להיות אפשרות לשנות באופן מהותי את הטבע שאיתו אדם נולד (אופיו הבסיסי). לכן, עפ"י הפסיכולוגיה המודרנית, כולנו למעשה סוג של בע"ח, אומנם מאוד אינטיליגנטיים ומתוחכמים, אבל בבסיס: חיות.
היהדות בכלל והחסידות בפרט מסכימים עם החלק הראשון שאדם אכן נולד עם טבע מסויים, אבל אצל יהודי נוספה גם נפש אלוקית שתפקידה להיאבק, לנצח ולאכוף את הרצון (המצפון) האלוקי על הרצון (המצפון) האישי. עפ"י החסידות זה הרבה יותר מכך: כל המטרה שלשמה בכלל ירדה הנשמה שלנו לעולם היא לשם משימה זו. זאת עיקר ובסיס ירידתה למטה, אם היא חלילה מנוצחת ע"י "הטבע שלך" כל ירידתה לא הייתה כדאית שהרי כדי לנצח בכוח הבחירה שלך היא ירדה לכאן, כדי לקדש את החומר, את החומריות. החסידות בעצם קובעת שהאדם איננו בהמה, אלא, יצור בעל בחירה אמיתית ובעל ייעוד.

ח.  בני ישראל הם בניו הרוחניים של הקב"ה (דברים יד, א) והוא בראם מפנימיותו, ככתוב על האדם הראשון: "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב) מי שנופח הרי הוא נופח מתוכיותו (מאן דנפח, מתוכי נפח – זוהר)

ט.  הרמב"ם קובע (בהלכות יסוד התורה פרק ב, הלכה י) שהקב"ה הוא: המדע, היודע והוא גם הידוע, ובעצם גם אי היכולת להגדיר את הקב"ה, זו הגדרתו בפני עצמה. וגם לאחר שצימצם את אורו של הקב"ה בעל העצמות אינסוף, אין להגדירו בשום הגדרה, גם לא באלה של הרמב"ם, בשביל הקב"ה אין שום הבדל בין הגשמיות שלנו לבין הרוחניות שלנו, בשבילו הכל כאין וכאפס ממש. ולכן, רק מי שהוא מעל הגשמיות וגם מעל הרוחניות שלנו יכול ליצור נקודת חיבור (קשר) בין הרוחניות שלנו – הנשמה, לבין הגוף שלנו – החומר. רק מה שמעל שניהם יכול לחבר ביניהם (שהרי בטבעם אינם יכולים להתחבר כלל).

י.  יש אינספור חילוקי מדרגות בנשמות שסך כולם ביחד הם כמו הרכבו של גוף האדם. גוף האדם עפ"י המבנה שלו הוא למעשה מטאפורה מהלכת ונושמת של כוחות רוחניים שמהם הוא ניזון.
הנשמות בדורות האחרונים הם בבחינת עקבים (הסוף) והראשונים הם בבחינת הראש. מה שהופך את הדורות האחרונים לבעלי הנסיונות הקשים והבלתי אפשריים ביותר, ולכן גם לחשובים ביותר. כמו כן יש לדעת שבאדם יש נפש המתחלקת ל 3 דרגות בפני עצמה : נפש, רוח ונשמה, וכולם יונקים מהמוח, כמשל הבן שנמשך ממוח האב שהרי גם ציפורניו של הילד נתהוו מטיפת זרעו של האב שהייתה 9 חודשי עיבור ברחם האם.

יא.
גם בנפש האלוקית עצמה יש 10 כוחות המתחלקים לשניים: שכל, ומידות. וכך בדיוק במקבילה שלה הנפש הטבעית, וכן יש להן 3 לבושים: מחשבה, דיבור, ומעשה.

יב.
 613 המידות שמתחלקות ל 248 מצוות עשה (מתוך אהבה) ו-365 לא תעשה (מתוך ייראה) הם כנגד 248 איברים שבאדם, ו-365 גידים. מצווה היא גם מלשון ציווי, אבל גם מלשון "צוותא" – חיבור.



יג.
אי אפשר באמת לחוש אהבה לקב"ה אם אין בליבו של יהודי אהבה אמיתית לזולת, משום שגם חברו הוא בדיוק כמותו – בנו של הקב"ה ממש, ואם חלילה פגעת בזולת אזי פגעת בבנו של המלך. ומי שבאמת אוהב את המלך לא יכול לפגוע בבניו.

יד.
התורה היא האמצעי המקשר, הדרך בה יכול כל יהודי לתפוס כביכול את הקב"ה עצמו ולהתאחד איתו ממש. וכשיהודי לומד תורה והוגה אותה, בורא עולם עצמו חוזר ושונה כנגד כל מה שלמד, והזיווג בין נשמתו של אותו יהודי לבורא הוא בדוגמת זיווג ממשי בין זכר לנקבה.

טו.
כשם שהאוכל הגשמי הוא מזון לגוף, התורה היא מזון הנשמות. כשם שיש תחושת רעב מציקה לגוף שלא אכל כמה ימים, כן יש סבל ממש של הנשמה ללא דברי תורה. המצוקה הרוחנית הזו מיתרגמת בטעות לרעב לדברים אחרים, אבל יש לדעת שזהו השורש המקורי שלהן.

טז.
לכל אחד מהכוחות שתוארו עד כה יש לדעת כי יש מקבילה מדוייקת בצד הטומאה, על כל ההתחלקויות שתוארו עד כאן. ולכן, כנגד כל העולמות הרוחניים של הקדושה יש עולמות מקבילים של טומאה. ואם לחזור לרגע לסעיף ב', לכך נתכוון קהלת כשאמר : "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל אשר לא ידע להיזהר עוד." מי הוא הילד ? היצר הטוב. ומדוע ילד ? בגלל חיסרון הגיל עליו דיברנו – 13 שנים הפרש לטובת היצר הרע. ולמה נקרא הילד מסכן? כי אף אחד לא מקשיב לו, ממלך זקן וכסיל. זהו היצר הרע. ולמה מלך? כי לו כולם כן מקשיבים.. וכסיל – כי אינו יודע להיזהר עוד. כי בסופו של דבר הוא הורג את זה שמקשיב לו ולוקח את כל כוחותיו לצד הטומאה.

יז.
ליהודי יש יכולת בכל רגע לשנות את מאזן הכוחות ע"י חלילה השרשת המידות (הטבע) הרע שבו – כלומר, חיזוק והשרשת הטבע שלו והעברת עוד ועוד כוחות לידי עולמות הטומאה, או לנצח ולגייס כוחותיו לדברים שבקדושה ובכך הוא מקדש את הגוף שלו לכיוון האלוקי ומחזיר לקדושה את הכוחות שאבדו לה.

יח.
מי שמקיים מצוות בשימחה, ולומד תורה לשמה, ודבק בקב"ה ועושה רצונו – כרצונו, ובטל אליו, מקבל את חיותו דווקא בהקצבה לפי מידה (לפי מעשיו ומאמציו), אבל מהפנימיות של הקב"ה. ומי שפונה עורף והולך בשרירות ליבו, גם מקבל חיות וללא הגבלה (בשפע) אבל בבחינת אחוריים של קדושה, כלומר מקבל את הכוחות מצד הטומאה . כוחות הטומאה הם אלה שמחיים את מי שליבו מורד בקב"ה והקב"ה מחייה גם את אותם כוחות טומאה, אבל הם הפסולת הרוחנית , ממש כשם שאדם אוכל ולאחר מכן מטיל צואה, ויש חרקים וחיידקים הניזונים ממנה, כך גם כוחות הטומאה הרוחניים שמהם אדם מקבל את הכוחות לעשות ההיפך מהטוב. ולכן עולם זה הוא ברובו קליפות (מושג קבלי לרוע) שבו עפ"י רוב רשעים גוברים, וכאן הרוע בשיא כוחו, כאן הוא הבסיס החזק ביותר שלו מכל העולמות, כי כאן זה עולם המעשים,ודווקא לכאן למקום הנמוך ביותר והגרוע שבגרועים הוריד הקב"ה את הנשמות שמקורם הוא הגבוה והקדוש ביותר, משום שרק בכוחו של הנעלה ביותר לטפל ולנצח את הגרוע ביותר – אם יחפוץ בכך.

יט.
הדרך להבין חלק מהפסוק הידוע "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" הוסברה חלקית בסעיף הקודם. הדרך בה הדבר מבוצע הוא בדומה לשרשרת המזון. הדומם – האדמה והיסודות שבה מזינים את הצומח, והצומח מזין את החי, החי את המדבר, שכל אלה שלפניו נכללים בהכרח בתוכו. ולו יש את הזכות המוסרית לגייס אותם לטובתו רק בתנאי שגם את עצמו הוא מכליל לטובת מה שלמעלה ממנו, הקב"ה. האדם בעצם מעלה את היסודות האלה לקדושה (מה שמוגדר בשפת הקבלה "בירור הניצוצות מן הקליפות") ע"י ברכה לפני ואחרי אכילתם או שימושם, כאשר הוא בעצם נעזר בכוח שהם נותנים לו לקיום המצוות שהבורא הטיל עליו. שאחרת ללא אותו ייעוד עליון ממנו, באיזה זכות מוסרית הוא גודע את חייהם לטובת עצמו ? (כאן אגב מונח הבסיס הרעיוני כנגד טענת הצימחונות כאידיאולוגיה.). אבל ברצוננו לציין שהיהדות הולכת הרבה יותר רחוק וטוענת שאם האדם לא מייעד את חייו למימוש הרצון האלוקי , אין לו זכות גם לא לעשות שימוש בצומח ולהפסיק את חייו למענו, ואף לא לעשות שימוש בדומם. כמו שאמר הנביא חבקוק (פרק ב', פסוק יא):"כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה" ומסבירים בחסידות שלעתיד לבוא כשתתגלה לעין כל בשר החיות והנשמה שנמצאת אף בדומם, האבנים בקיר יזעקו את האמת על כל מה שמתרחש בין כותליהם, יהודי יילך על האדמה ולא ידבר או ייהגה בתורה והאבנים שעליהם הוא דורך יזעקו, שהרי באיזו זכות הוא דורך עליהם?
כ.
עד כה הזכרנו 3 מתוך 5 מדרגות, וישנם עוד שתי מדרגות נוספות: רשע וטוב לו, ורשע ורע לו. רשע וטוב לו – הכוונה בתניא רשע שיש בו עוד טוב, ורשע ורע לו – שאין בו כבר טוב כלל. ויש לדעת שאדם, כמעט כל אדם יכול לנגוע במשך חייו שוב ושוב בין כל אחד מחמשת המצבים, כי ברגע שעשה חטא באותו הרגע ממש הוא בבחינת רשע גמור, ואם עשה תשובה או אפילו רק הרהר הרהור תשובה אזי באותו הרגע הוא ממש בבחינת צדיק גמור.

כא.
בקצרה: ההרהורים הרעים שבאים מגירויים חיצוניים מופעלים ע"י הלב שחומד או רוצה את הדבר, ומהלב (החשק) הרצון מוליך אל המוח, ואדם בוחר מרצונו החופשי אם למצוא הסבר שכלי – כתירוץ לסבר את האוזן על מנת לממש את אותה תאווה רעה, או לדחות מייד את תאוות הלב ע"י הנפש האלוקית, כדי שהלב לא ימשיך להרהר ולעסוק בכך וימשיך לנסות לשכנע את המוח לממש זאת. המוח צריך לשלוט על הלב ולא ההיפך. גם הרגש חייב לעבור דרך מסננת השכל. זה ההבדל בין תינוק לאדם בוגר. זוהי בעצם מהותה של הבגרות.

כב.
ישנם 2 מדריגות ואופנים בשליטה על הנפש הבהמית והם בקצרה:

1. ירושת אבות: יש לכל יהודי אהבה מסותרת (סמויה) לקב"ה והוא צריך רק לעורר אותה, או שאחרים יעוררוה אצלו כי כעת היא בעילפון זמני.