1.
אין העומד בפני העוול כעומד בפני סידרת התרחשויות אובייקטיבית ומנסה למצוא בהם חוקיות. העומד בפני העוול הוא כעומד לפני בעיה הקודמת למצב. הוא כעומד בפני "בעיה כשהיא לעצמה". הוא כעומד בפני בעיה שאין לה ולא כלום עם הלוגי.
אין הוא עומד בפני בעיה לוגית, כגון ישנם התרחשויות, עליהם להשתלשל באופן מוסרי, והנה בעיה אינם נראים משתלשלים באופן זה.
בעיית העוול אינה בעיה לוגית היא צעקה חווייתית. העומד בפני העוול אינו מקבל את סדרו של עולם, הוא לא שואל עליה.
גם עשוק שאינו מאמין בסדרו של עולם. גם הקוזק הנגזל שאינו תורם לסדרו של עולם. הצדק עומד אל מולם כצעקה. צעקה שאין לתרגמה ל"מן הראוי שיהיה אחרת" כי אין ראוי, אין אמונה בראוי. אין לתרגמה גם כשאלת "למה?". שאלות מן הסוג הזה הן עלובות דיין מכדי להעמיד את צעקת העוול במקומה המפואר כל כך בתודעת האדם.
אין העשוק משתמש בשום סימן שאלה. אינו מבקש תשובה כל שהיא למה יש כאן עוול (הוא יכול לשאול זאת. אמנם לא באשר הוא עשוק. אלא באשר הוא לוגיקן התומך בהנחות מסוימות. אבל אין לזה ולא כלום עם מה שאני מכנה העמידה בפני העוול) הוא פשוט מצביע יש כאן עוול. מצביע וצועק.
2.
העומד בפני העוול כמוהו כעומד בפני פצע מדמם. אין פה שום משהו שדומה לטענה. אין כאן משהו שדומה לבעיה, למה דבר מה רציונאלי לא בא לידי מימוש. הצעקה כאן היא צעקה של כאב. גם כאב צודק אינו כואב פחות. אין לכאב ולא כלום עם הלוגי. הוא פשוט צועק כי הוא כואב.
איני טוען כאן שום טענה על אנאלוגיה בין הכאב הפיזיולוגי, לצעקת הכאב. האנאלוגיה כאן היא מופשטת. היא טוענת כי חווית העוול היא דומה לצעקה שאין לה אנאלוגיה אחרת. כשם שלכאב פיזיולוגי אין אנאלוגיה אחרת.
זאת ועוד, שאין היא זקוקה לאנאלוגיה, כשם שאין זקוק לה הכאב הפיזיולוגי. היא בוקעת רקיעים גם בלי להזדקק לדוגמאות.
3.
ומכאן שאין דרישת הצדק, (ואיני מדבר כאן על צדק חברתי, אותו נשאיר לאמנות חברתיות למיניהם.) אלא צעקת החמוץ, צעקת העשוק, ההופכת אמביציה אקטיבית.
כיוון שכן חסר שחר לדבר כאן על קריאה לצדק שיתקן, לצדק שינקום, או לצדק שירתיע. כקריאה בעלת דרגת התפתחות מוסרית שונה.
ושוב לאנאלוגיה הקודמת, שאינה אנאלוגית אלא במופשט.(שתפקידה להבהיר למה איננו זקוקים פה לאנאלוגיה.) זה שותת הדם הפיזיולוגי, אין לו שום קריאה מוסרית כלשהי לתיקון כלשהו. ואין צעקתו לריפוי אלא צעקת כאב שהפכה אמביציה אקטיבית, שתכליתה הפסקת הגירוי המצער.
4.
ומכאן להסרת העוקץ המוסרי לא רק מצעקת העוול. אלא גם מעשיית הצדק. צדק שנעשה אין לו ולא כלום עם תיקונה של בעיה מוסרית, שהלא זה שנעשה לו צדק לא קרא כלל לתיקון שכזה. מה שיש בו הוא השככת כאב העוול.
אצל ראובן שיכוך כאב העוול נעשה ע"י צדק נוקם.
אצל שמעון ע"י צדק מתקן.
ואצל לוי ע"י צדק מרתיע.
זה שראובן רואה שיכוך כאב בצדק נוקם, שמעון במרתיע, ולוי במתקן. אין ביניהם שום תפיסות מוסריות סותרות. (אפשר שיהיו כאלה אך אין הם נוגעות לצעקת העוול, ולזו שהופכת אמביציה אקטיבית כדרישת הצדק.)
5.
יש כאן קבוצה שכל אחד מהם זקוק לפרקטיקת שיכוך כאבים אחרת.
זה שכל אחד טוען לפרקטיקה אחרת, זה נקמה, זה תיקון, וזה הרתעה, אפשר שזו תוצאה של תפיסות מוסר. אך תוצאה של תפיסות מוסר שהשפיעו על התודעה עד כדי כך, שהם השיגו את הפונקציה של שיכון הכאב.
אפשר גם שאין התפיסות המוסריות עומדות ביסוד דרישת הצדק המיוחדת של כל אחד ואחד, אלא בניין על מוסרי שבונה לו כל אחד על הפרקטיקה המועילה לו.
