גמרא או אמונה מה העיקר

שאלתי בזמנו את הגרי"י קנייבסקי זצ"ל את שאלתך והשיב במכתב המובא בכרך הראשון של "קריינא דאגרתא" עיי"ש. וראה בדברי החת"ס עה"ת פר' בחוקותי נגד דברי החסיד המובא בהקד' חובות הלבבות (שהם המקור הראשון לעניין) וע"ע במאמרו המקורי של הרב מיכאל אברהם בצהר (נמצא ברשת)

מאמרו של מ"א:

http://www.tzohar.org.il/ktav_sherch.asp?id=99 (גליון 18)

בעל"ב

דוגמא:
כשאדם קורא את הפסוקים על יבום, הוא מבין את שורש העניין ואף יכול להוציא את עיקרי ההלכה מהכתובים. אנו יודעים שמצוה על היבם לייבם, אנו יודעים שהוא יכול לסרב, וכו'.
עתה ישנם מספר שאלות פתוחות:
האם האשה יכולה לסרב? יתכן ובמקרה הקלאסי, זו בגידה חמורה בבעל המת ובתנאים המדוברים אין לאפשר זאת וכאילו כשנישאת לאח האחד היא נשואה גם למשפחה [כשכך חיים וכו']. יתכן גם שהכתוב מניח שאשה תרצה זאת ברוב המקרים, אך אם תסרב יש למצוא את הדרך להתירה, וכאן נפתחות אפשרויות של גט או טקס וכו'.
כמו כן השאלה אם החליצה מעכבת, אם די ביריקה וכו' האם היריקה מעכבת.

כל השאלות האמורות נכונות לפני הבנת מהות המצווה ותכליתה, אך עוד יותר לאחר ההבנה. [לפי הבנה ניתן להעלות אלפי שאלות על כל דבר]. בלימוד רצוי ואפשרי, בשלב זה יודע האדם את מהות המצווה ותכליתה, את עיקרי הדינים.

כעת נשאר לו להכריע בשאלות הפתוחות, שהכרעתן לכאן או לכאן היא רק "הכרעה" ואין בתהליך ההכרעה שינוי או תוספת בתפישה (שכן אלו כבר נפתחו בשלב הראשוני של הלימוד). זהו התפקיד העיקרי של הגמרא בעייני הרמב"ם. [כמובן שיש יוצאי דופן, ובפרט כיום שיש מרחק עוד יותר גדול בין צורת החיים הקדומה לזו שלנו, שעל כן הרבה מהרקע יכול להיקלט בין בתרי הגמרא -דוגמא קלאסית היא מגילת הסתרים בדין אכילת פועל שנאמרה על כל אדם-].

אפילו הגמ' בב"מ הדנה בחסימת שור המתריז על ידי אכילתו, והגמ' דנה אם משום צער הבהמה או משום הגינות (תרגום חופשי) אין זה חידוש ושינוי מהתפיסות המתעוררות בעצם הלימוד הראשוני של העניין, מה גם ששני הצדדים מודים זה בזה ורק השאלה מה דומיננטי יותר.

ספרן
כיוון שקריינתא דיגרתא אינו מונח לפני כו"ע
אולי יוכל מר לקיים קריינא דאיגרתא איהו וכו' ולצטט את התשובה
תודה

הייתי עושה זאת מעצמי כבר לעיל. לצערי גם אינו תח"י כרגע. וראה דברי הראי"ה קוק ב"אורות התורה" פרק ט' אות ו' "ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני שבדרך לימודם והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת. הרי שאחד מוכשר לדברי אגדה, וענייני ההלכה אינם לפי תכונתו להיות עסוק בהם בקביעות" וכו' ראה שם שהאריך בדברים שיש בהם טעם.

שומר תוכחת

עבודת ה' בעייני התורה, אינו דבר נפרד משמירת התורה ולימודה ע"ד הכתוב ודברת בם וכו' שפירושו שההתמדה בעיון ובלימוד המצוות, אדם חודר גם לרוח תורתו ומצוותיו של ה' וכך זה מקרין על שאר חייו, ומתוך אותו עיון הוא מגיע הן לאותם תובנות שהכיר בתחילת לימודו אך ברמה גבוהה יותר והן לתובנות חדשות, ע"ד דברי אורחות הצדיקים שהתלמיד הוותיק הלומד נכון 'נעשים שתי כליותיו למעיינות של תורה ומתחדשים לו... מה שלא נאמר למשה מסיני', שער התורה.
התורה כמעט אינה עוסקת במתן חומר למחשבה, היא יותר קובעת מה לעשות ומה הם המחשבות הנכונות לאיש התורה - גם אנוכי ה' אלוקיך נאמר כהקדמה (או כציווי מקדים) לשאר הדברות.

וראה רש"י על הפסוק הראשון בתורה, מדבריו שהתורה כיוונה בתיאור הבריאה רק להצדיק את התורה המעשית, ואם כי רש"י אינו דעת יחיד, יש גם הרבה מקום מסברא לראות כך את התורה מכלל אמירותיה (ואיומיה וכדומה).

יהוסף
לא נראה שתצליח הרבה בשיטתך.
ומפרשה שממנה באת, האם מיסדות המצווה והבנתה תוכל להסיק את הבנת חז"ל בפסור והיה הבכור אשר תלד?

תודה ספרן.
הגר"ש פישר רגיל לומר, שעם כל הוויכוחים שהיו מקדמת דנא על הערך של למוד הההלכה בכלל והגמרא בפרט, בסופו של דבר זהו הלימוד שהחזיק את עם ישראל יותר מכל למוד אחר, כך שגם אם באופן פרטי ראוי לנהוג כפי שצטטת בשם הראי"ה הרי שכהנהגה לצבור יש לשמר את מרכזיותה של הגמרא, והדברים מתחברים לענ"ד עם שיטתו בבית ישי סימן ט"ו שנדונה באשכול על הרבדים.

ווטו
מסקנה - התהליך שהחל בחזו"א, המשיך ברג"נ, יימשך בריפורמה.

שלום לחברי הפורום ותודה רבה על ההיענות והעזרה.

כמדומני שלא הבהרתי את שאלתי כראוי.  עיקר שאלתי היא:
האם תכלית האדם שיהיה עיקר עיסוקו בהשגת ה' שכן הבנתי מהמקורות שהבאתי בתחילת האשכול. ויש להוסיף את הרמב"ם בהקדמה למשנה שכתב שתכלית האדם השגת ה' וכ"כ בסוף מו"נ והביא את מה שנאמר בירמיהו "כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי"
או שמא תכלית האדם שיהיה עיקר עיסוקו בגמ'. כמו שנוהגים בעצמם הגדולים וכן הדריכו תלמידיהם וכנהוג בישיבות. וכן כלל ישראל בקובעם את זמנם הפנוי המצומצם ללימוד הדף היומי, קודם שיש אפ' ידיעות בסיסיות בהשגת ה'. וע"ז שאלתי ממה שכתב הרמב"ם בהקדמה למשנה תורה ובאגרות שמכיוון שכמעט מן הנמנע לדעת את ההלכה דרך לימוד הגמ' יש ללמוד ישר את המשנה תורה. ומשמע שאין חשיבות עצמית ללימוד הגמ' אלא כדי לדעת ההלכה. וא"כ נראה שהמעשה הנכון למי שלא מתכוון להיות מורה הוראה הוא ללמוד רק הלכה ברמה מינימאלית כדי לדעת מה לעשות ובשאר הזמן לעסוק בהשגת ה'.

שומ"ת,

עקב הודעתך הנוספת אעיר שגם עבור מי שאינו מסוגל ללמוד את כל התחומים מקשה אחת [שלפי הנראה התייחוסתך היא לכאלה], לא ניתן להכריע כלל אחיד לכל, כי כל אחד יגיע אל התכלית לפי מה שמשפיע על נפשו. אם כי החזו"א שיבח את דקדוק ההלכה על פני לימוד המוסר כמכשיר לשיפור האדם, נראה שהדבר תלוי מאד בכל אדם עם טבעו ורקעו וישנו מאמר חז"ל בתנא דבי אליהו [איני זוכר לשונו ומקומו] האומר שכל שחסרה לו ידיעת הלכה משום עיסוקו בתורה לא ייחשב לו לעוון.

ולגבי הרמב"ם שמעתי בשם ר"ג שאין סתירה בין גישת הרמב"ם שהתכלית היא השכל וידוע לגישת הרש"ר שהתכלית עשית רצון הווה ית'. הביאור הוא כאמור בהודעה שלמעלה שבלי השיעבוד לעשית רצונו אין השגה בבחינת "וידע אדם את אשתו" ובלי ידיעה זו אין אפשרות לדעת רצונו המדויק, אך זה שוב חוזר "לשיטתו[י]" להתיחסות אל כל החלקים כמקשה אחת!