רבינו משה חיים לוצאטו כתב חיבור קטן, קטן הכמות ורב האיכות, ושמו דרך ה'. בחיבור זה ביאר רמח"ל כלשונו בהקדמתו, את "כללי האמונה והעבודה על בורים".
והנה, אם נתבונן בדבריהם של חכמי ישראל שעסקו במחשבה הישראלית, נגלה שיש נקודה מרכזית שבעזרתה ניתן לחלק את חכמי ישראל לשני קבוצות.
במסכת ר"ה דף ל: נאמר, שיתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב [תרגום- ששת אלפים שנה יתקיים העולם ואלף אחד יחרב]. נחלקו חכמי ישראל בפרשנות מימרה זו, יש המפרשים אותה כפשוטה, העולם הנוכחי עתיד להיחרב לאחר ששת אלפים שנה, ואז יברא עולם חדש, המתים יקומו לתחייה ויקבלו בו את שכרם. ויש המפרשים מימרה זו בפנים אחרות, ולדעתם לאחר ששת אלפים שנה לא יחרב העולם.
מחלוקת זו בפרשנות המימרה היא מחלוקת מהותית, והיא גוררת בעקבותיה הרבה הבדלים, כך שמחלוקת זו יכולה להוות נקודת מבחן שבעזרתה נחלק את חכמי ישראל לשני קבוצות, האם לפרש את המימרה כפשוטה, ויחרב העולם הנוכחי לאחר ששת אלפים שנה, או האם לפרש את המימרה בפנים אחרות, ולא יחרב העולם לאחר ששת אלפים שנה.
כאן עלינו להעיר, שרוב חכמי ישראל בעת העתיקה סברו לפרש מימרה זו כפשוטה, מימרה זו אמרה רב קטינא במסכת ראש השנה, וכמותו סוברים רס"ג ראב"ד רמב"ן רמח"ל ועוד הרבה.
לעומתם סובר הרמב"ם כי אין לפרש מימרה זו כפשוטה, או שיש לסבור כמו דעות אחרות בתלמוד, והעולם לא עתיד להיחרב לאחר 6000 שנה, כי לא ברא ה' את עולמו ע"מ להחריבו, והוא נסמך בדבריו על שיטת שמואל המצויה בכל התלמוד, "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד".
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לד עמוד ב
ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא - עין לא ראתה אלהים זולתך. ופליגא דשמואל, דאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, שנאמר: +דברים ט"ו+ כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. (ע"כ תלמוד)
ר' יוחנן האומר שאף נביא לא התנבא על העוה"ב סובר, כי העולם הבא יהיה כאן כאשר אנו בגוף השפל, אבל אין כל דמיון בין הידוע לנו לבין מה שיהיה אז, כלומר העולם הנוכחי עתיד להיחרב ויברא כאן עולם חדש שונה. ואילו שמואל שהובא מיד כחולק עליו, חולק עליו בשתי נקודות. 1- העולם הבא הוא לנשמות ולא לגופות. 2- ימות המשיח הם כאן בעולם, והוא ישאר כפי שהוא ידוע לנו, ורק יהיה בו שעבוד מלכויות.
כאמור, הרמב"ם סובר כשיטת שמואל, והעולם הבא הוא לנשמות (נפשות בלשון הרמב"ם), ואילו ימות המשיח הם כאן בעולם שלנו, ורק יהיה שעבוד מלכויות לישראל.
***
בהודעה הבאה נעמיד את שיטת הרמב"ם מול שיטת רמח"ל, ונבאר את ההבדלים בין השיטות, בדברינו נתייחס גם להגדרת גוף ונשמה לפי שיטותיהם, וגם להגדרת עולם הבא ותחיית המתים לפי שיטותיהם.
לפני שנתחיל ביתר פירוט נכתוב תקציר
בנוגע למחלוקת האם העולם עתיד להיחרב אחרי 6000 שנה או לא, שיטת הרמב"ם היא שיטת פשוטו של מקרא, וגם השכל וההיגיון תומכים בה, ואילו שיטת רמח"ל היא שיטת חז"ל, כי דעה זו התחילה להתפתח בתקופתם, אבל בתורה ובנביאים אין לה כל רמז.
כאן המקום להעיר כי תחיית המתים משתלבת היטב בשיטת חז"ל ורמח"ל, וגם נבואתו של דניאל אודות תחיית המתים בדרך זו היא הולכת, כי אותם מתים יקומו לעולם המתחדש לקבל בו את שכרם מושלם. אבל בשיטת הרמב"ם הנס של תחיית המתים הוא אמנם נס ככל הניסים, אבל יעודו ותכליתו אינם ברורים. לפי הרמב"ם נפשו של האדם מגיעה לאחר מותו לעולם הבא, למקום מנוחת הנפשות, ונמצא שהוא הגיע לתכליתו הסופית, כיוון שכן מדוע נחזיר אותו שוב לעולם השפל שיקום לתחייה??? (ראה להלן, חלק ראשון, פרק ג, סעיפים ג-יב)
***
חלק ראשון, פרק ג, סעיף ב.
גוף ונשמה
לפי רמח"ל האדם מעורב מגוף ונשמה, גוף גשמי ונשמה רוחנית, הנשמה היא יצירה רוחנית בעלת מהות ממשית ותכונות, היא יכולה להתנתק מהגוף, אבל היא גם יכולה להתערב בגוף מבלי להתבטל, כי היא רוחנית ולא עוצרים בעדה מגבלות החומר.
הגוף מושך את האדם לכיוון הצרכים הגופניים, והנשמה מושכת את האדם לכיוון היעודים הרוחנים, וביד האדם להגביר את אחד מהם על חבירו.
לפי הרמב"ם אין מהות רוחנית ממשית המעורבת באדם, אלא בטבעו של האדם יש ניגודיות, מצד אחד הוא נמשך לחומריות ומצד שני הוא נמשך לדברים רוחניים, ע"י שהאדם מגביר את הפנייה לרוחניות, והוא משכיל בידיעת ה', אותה השכלה יוצרת מציאות רוחנית ממשית, מציאות זאת נקראת נפש, ואותה נפש נפרדת מהאדם לאחר מותו, ויש לה קיום בפני עצמה לאחר מותו של האדם.
צדק רמח"ל מהרמב"ם בזה, רק ע"י קיומה של מציאות ממשית רוחנית (נשמה), הקיימת קודם לידתו של האדם והיא מעורבת בו כל זמן חיותו, ניתן להבין איך לאחר מותו של האדם אותה מציאות נפרדת ממנו, והיא כעת עומדת בזכות עצמה. וכך אומר היהודי בכל בוקר כשייקץ משנתו, "אלהי הנשמה שנתת בי טהורה", אבל שנאמר שהשכלתו של האדם נהפכת למציאות ממשית, אין הדבר מסתבר כלל וכלל.
***
חלק ראשון, פרק ג, סעיפים ג-יב.
העולם הזה והעולם הבא, חטאו של אדם הראשון, עולם הנשמות
לפי רמח"ל, אדם הראשון נוצר כשהוא בדרגת ביניים מאוזנת בין הגשמיות לרוחניות, אילו לא חטא אדם הראשון, הוא היה מגיע בקלות לזיכוך גופו וחומרו, ואז הרוחניות היתה השלטת בעולם לנצח, ולא היה לרע ולגשמיות מקום אחיזה כלל בעולם.
כיוון שחטא אדם הראשון, נעכר חומר גופו והשתלטה הגשמיות על העולם, וכעת כבר לא יכול האדם להגיע לאותה מדרגה שהיה בה.
כיוון שכן, יועד העולם להתקיים במצבו החסר 6000 שנה, לאחר מכן יחרב עולם זה ויברא עולם חדש, באותו עולם מתחדש יקומו כל המתים הצדיקים לתחייה, אז יזדכך גופם והם יהיו במדרגה שבה היה אדם הראשון מיועד להיות אילו לא חטא, ועולם מחודש זה יתקיים לנצח.
כאשר אדם נפטר מהעולם, נשמתו הולכת לעולם הנשמות, עולם זה הוא עולם זמני, מקום חנייה לנשמות, שם שוהות הנשמות ומזדככות עד זמן 6000 שנה, ואז כשתגיע העת, יצאו כל הנשמות מאותו עולם, והם ישובו לשכון בגוף האדם בעולם הזה.
חומר הגוף של האדם באותה תקופה, יהיה יותר מזוכך מהחומר המוכר לנו כיום, וגם נשמתו של האדם תשוב לשכון בגופו לאחר שהיא הזדככה כבר בעולם הנשמות, מקום חניית הנשמות עד עת קץ.
***
להלן שאלות על שיטת רמח"ל
1- לפי רמח"ל אין הגדרה ברורה למהות החומר, הוא סובר שהגוף יכול להזדכך יותר ממה שידוע לנו, וזיכוך זה יקרה בתחיית המתים בעולם המתחדש, כמו כן זיכוך זה יכל לקרות מיד בבריאת אדם הראשון אילו לא חטא.
אם נתבונן על הגוף, ובפרט עם התקדמות המדע בימינו, נראה כי לא ניתן להגדיר את הגוף בצורה לא מוחלטת, או שאנו מגדירים אותו כמורכב מהיסודות הידועים לנו, או שאין אנו מגדירים אותו כלל, ואיננו מתייחסים אליו כלל.
רמח"ל בשיטתו מניח, כי החומר הוא לא חומר, והגוף בזמן בריאת העולם היה אמור להשתנות ולהיהפך לנטול גוף, ודבר זה נוגד כל מושכל, כי לא יברא ה' גוף, ע"מ להפוך אותו ליצירה אחרת מחמת מעשיו הטובים של האדם, ה' ברא את עולמו ואמר כי הוא טוב מאוד, ולא ע"מ להפוך את הגוף הגשמי לגוף רוחני, כמין תערובת שכזו.
2- לפי רמח"ל אין הגדרה ברורה לגבולות שבין החומר והרוח וההשפעה ביניהם, בשיטתו אילו לא חטא אדם הראשון היתה הנשמה משנה את מהות החומר לחומר יותר זך, ואילו כעת שחטא האדם שוב אין בכוחה של הנשמה להביא את הגוף לשלמותו.
אם נתבונן, קביעה זו היא קביעה שרירותית, מהות האדם או מהות נשמתו לא השתנו במאומה בין קודם החטא לאחר החטא, גופו נשאר זהה למה שהיה, וגם נשמתו נשארה זהה למה שהיתה, וגם ההשפעה של הנשמה על הגוף נשארה זהה למה שהיה.
כאשר האדם חוטא, הוא לא חוסם בכך את השפעת הנשמה על הגוף, כי זאת המטרה המרכזית של האדם בעולם, שהוא הונח בבחירה חופשית לבחור בין הטוב לרע, ומעשיו מחמת נשמתו משפיעים על התנהגות חומרו וזיכוך נשמתו, כך שאדם שחזר והטיב את מעשיו זיכך את נשמתו וגופו במעשיו החדשים, ואין מקום לקבוע קביעות שרירותיות, שוב אין בכח מעשיו לזכך את נשמתו וגופו.
על פי כל הנ"ל, רמח"ל יצר קביעה שרירותית, האדם בחטאו גרם לנסיגה, ושוב לא יכולה הנשמה לזכך את הגוף, אבל בהסתכלות אובייקטיבית על הנשמה והגוף והשפעתם זה על זה, אין לקביעה זו שום היגיון.
3- לפי רמח"ל, לעתיד לבוא עתידה הנשמה להזדכך ובזיכוכה לזכך את גוף האדם, על פי האמור בסעיף 2, כי לא ניתן סתם כך לשנות את השפעת הנשמה על הגוף בצורה שרירותית, היה רמח"ל צריך להוסיף ביאור, כי לעתיד לבוא יהיה לנשמה כח רב בשינוי הגוף, שלא כמו תרכובת גוף ונשמה בזמננו, ונמצא שגם תרכובת גוף ונשמה לעתיד לבוא אינם כמו בזמננו.
אבל כאמור רמח"ל לא כתב ביאור זה, הוא מציין את ההשפעה השונה של הנשמה על הגוף אילו לא חטא האדם, הוא מציין את ההשפעה של הנשמה על הגוף בעולם המתחדש, אבל הוא לא הבחין כי בכדי להגביר את שינוי הגוף ע"י הנשמה צריך ליצור תרכובת חדשה, אבל הנשמה והגוף במצבם הנוכחי אינם גורמים לשנוי במהות הגוף.
4- לפי רמח"ל הנשמות בזמן פטירתם הולכות לשכון כבוד בעולם הנשמות, עולם חנייה זמני לנשמות עד שישובו לגוף לקבל את שכרם, ובאותו עולם "תשכונה הנשמות ההן במעלה ובתענוג, מעין מה שיינתן להן אחר כך בזמן הגמול האמיתי שזכרנו למעלה", ובאותה תקופה גם יזדככו הנשמות יותר ויותר, ולבסוף הם ישובו לשכון בתוך הגוף לקבל את השכר.
השאלה הנשאלת, מכיוון שיש לנשמות מעלה ותענוג באותו עולם, מדוע נחזיר אותם שוב לאותה מורכבות עם הגוף הגשמי, והרי כל חומר שואף לדומים לו, הנשמה היא רוחנית, וגם השכר המושלם לה הוא רוחני, ומה מקום יש להשיב את הנשמה לגוף השפל ע"מ לקבל שכר, וכי הגשמי יכול לגרום שכר לרוחני??? ועוד שנשאיר אותם באותו מצב לנצח!!!
כמובן שהגוף הגשמי לעתיד לבוא לא יהיה גשמי אלא חצי גשמי חצי רוחני, כמין אנדרוגינוס שכזה, ולא הכריעו בו חכמים אם חיה אם בהמה, אבל מה לנשמה ולגוף זה, מדוע יעד לה ה' כל זאת, היא כבר שהתה בגוף ועברה את המאבקים שבין החומר והרוח, וכעת הנח לה במקום הרוח כי שם ביתה. השאלה היא שאלת היגיון, וההיגיון הוא הגורם לשאלה להישאל.
5- כלל יסודי בתורת ההיגיון, אין דבר לבטלה ולשוא, כיוון שכן, לפי רמח"ל מדוע יברא ה' את אותם גופים מזוככים שיאכלו וישתו ויולידו ילדים וכך יחיו לנצח, והרי גופים אלה לשוא באו, מכיוון שכעת הנרצה והמבוקש היא הנשמה ושלוותה כי היא עיקר האדם ומהותו, מה לגופים אלה לבוא ולהיווצר לשוא.
6- בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב, והנה טוב מאד והנה טוב מות. (בראשית רבה פרשה ט). אם נתבונן בעולם הסובב אותנו, המות הוא מרכיב חשוב בקיומו, בני אדם מתים ובכך יש מקום לנולדים החדשים, בני אדם מתים ולכן הם מביאים ילדים להניח לעצם זכר בעולם, בני אדם בונים בניינים להנציח את זכר יקיריהם שכבר מתו, נמצא שלמות תפקיד חשוב בבניית העולם.
לפי רמח"ל שלעתיד לבוא לא ימותו בני אדם, נמצא שהעולם שיתחדש יהיה עולם קפוא, מצד אחד אנו בעולם גשמי ע"פ כללי הגשם, מצד שני אנו בקיפאון עולמי, אין מות ואין שינוי, ובכך יתמלא העולם ילודים והם לא ימצאו להם מקום להניח את כף רגליהם. או שהחיים לא יולידו ילדים, והם יהלכו בעולם ויהלכו ויהלכו, וכך עד אין קץ, אבל ההיגיון נוגד את מציאותו של עולם מאובן זה.
***
אם נרצה לסכם את כל השאלות על שיטת רמח"ל, שורשם ויסודם הוא אחד, יש להבחין בין נמצאים גשמיים לנמצאים רוחניים, יש להבחין בין עולם גשמי לעולם רוחני, וכל ערפול של אחד מהמושגים הנ"ל או שינויו, רק יגרום לחבילות של שאלות, אבל לכדי סדר והיגיון לא נגיע.
***
כעת נכתוב את שיטת הרמב"ם בכל אחד מהנושאים הנ"ל, ונוכח איך הגדרותיו פשוטות וקלות, והם תואמות את ההיגיון בצורה מדהימה.
לפי הרמב"ם, אדם הראשון היה בדיוק כמונו, עם אותם כוחות ורצונות ושאיפות. כאשר הניחו ה' בעולם, הוא נתן לפניו 2 דרכים, האם הוא יתנהג בצורה ראויה ויתן לצרכי הגוף את המגיע להם, ויתנהג בכל מעשיו בשיקול דעת ובצורה ראויה, או האם הוא יפנה אחר תאוותיו, וישקע בהנאות שיש בתאוותיו, ויניח את שיקול הדעת והבקרה על מעשיו.
בזמן יצירתו של האדם הוא לא ידע מהו טוב ומהו רע, כי בעיניו כל המעשים הם טובים וראויים, וה' יעד לו עזרה וסיוע בחיים (גן עדן) אם יתמיד בעשיית מעשים טובים, ובהתנהגות בשיקול דעת ובצורה ראויה. כיוון שחטא האדם ונטה לשקוע בהנאות שבתאוותיו, נוספה לו ידיעה בטוב וברע, כי הוא כעת כבר התוודע למציאות הרע בעולם, וה' הענישו על התנהגות זאת וגירשו מגן עדן, כלומר ה' הפסיק לסייע לאדם בחיים, וכעת על האדם לעמול לפרנסתו ולקיום חייו.
גם אדם הראשון היה מיועד למות, ואין לאדם קץ קצוב לחיים אלא כפי בריאות גופו ומקרי חייו כך יארכו או יתקצרו חייו של האדם, וה' איים על האדם במיתה מידית אם יפנה לתאוות, ולבסוף לא קיים ה' את איומו, והוא רק העניש את האדם, אבל לא המיתו באותו יום שפנה לעסוק בתאוות.
מכיוון שעולמו של ה' הוא טוב מאוד, כי אז ה' לא ברא את העולם ע"מ להחריבו לאחר תקופה קצרה, אלא רצה ה' לברוא עולם בו יחיו בני אדם בטובה, וגם לאחר מותם תגיע מעלה ותענוג לנשמתם, נמצא שהאל ברא את האדם להטיב לו בחייו ובמותו, בחייו לגופו ובמותו לנשמתו.
לפי הרמב"ם אין מאגר של נשמות, מקום חנייה זמני, אלא נשמתו של האדם נפרדת מגופו במותו, אז היא עוברת לעולם הבא, שם היא שרויה בהשקט ושלווה, ומקבלת את שכרה על עמלה כאן בעולם.
בתחיית המתים יחיו המתים וישובו לעולם כאן כשהוא במצב מתוקן ומושלם, אבל כל אותם מתים ישובו למות, ותשוב נשמתם לעולם הבא, למקום שלוותה הנצחי היכן שהיתה בו קודם תחיית המתים.
הנשמות בעולם הבא ישהו לנצח, וגם העולם שלנו יתקיים לנצח, כי 2 אלה בריות טובות שברא ה', והוא לא בראם ע"מ להחריבם.
***
השאלה הגדולה הקיימת על שיטת הרמב"ם, מדוע יעד ה' את תחיית המתים, לשם מה צריך להחזיר את הנשמות מהעולם הבא, מהטוב והשלווה שהם שרויים בו, לעולם שלנו, לעולם הגשמי העכור???
כאן המקום להעיר כי השיטה שכונתה כשיטת הרמב"ם, היא שיטת הרמב"ם עם הגדרת נשמה כפי שיטת רמח"ל, אבל לדעת הרמב"ם יש הגדרה שונה לנשמה.
לפי הרמב"ם אין מציאות של נשמה, אלא יש מציאות של נפש, נשמה בלשון הרמב"ם הוא נשימה בלשוננו, ובעברית מדוברת כח החיות, אבל מה שנותר מן האדם לאחר מותו היא הנפש, נפש זו נמצאת באדם בלידתו בכוח, וכשישכיל האדם ויקנה ידיעות באלהות, תיהפך אותה השכלה למציאות, ואותה השכלה וידיעה היא שתישאר ממנו לאחר המות.
עוד צריך להעיר כי יש מושג הנקרא "השכל הפועל", מושג זה משמעותו מציאות הכוללת בתוכה את כל ההשכלות הקימות בעולם, כך שהאדם בהשכלתו יוצר מציאות של נפש, ונפש משכלת זו מתחברת באותו שכל פועל ומחמתו היא משיגה את אותה השגה. הפילוסופים ראו את ההשכלה כדבר מהותי ומציאותי, אדם שמשכיל יוצר מציאות ממשית של השכלה, וגם השכלתו היא חיבור למערך מציאויות של השכלות עליונות.
כיוון שכן, כאשר ראה הרמב"ם את תחיית המתים, הוא לא ראה כאן נתק של הנשמה ממקום מושבה בעולם הבא, אלא הוא ראה מציאות של השכלה הקיימת בעולם תמיד, אותה מציאות מחוברת למערך השכלות עליונות הנקראות שכל פועל, וגם בתחייתו של האדם אותה השכלה רק תגבר אבל היא לא תשתנה או תצטער מחמת תחיית המתים.
נמצא שדוקא הדיוק והדייקנות בשיטת הרמב"ם היא שתמנע את השאלה הגדולה, איך נחזיר את הנשמה מהעולם העליון לגוף השפל, אבל הרמב"ם בשיטתו הפילוסופית לא ראה כאן שאלה.
***
על פי כל הנ"ל, אם אנו מפרשים את העולם הבא ותחיית המתים כמו הרמב"ם, ואת מהות הנשמה כמו רמח"ל, תישאר השאלה מדוע נשיב את הנשמה העליונה לעולם השפל, כאשר היא כבר הגיעה ליעודה ושלמותה???
אלא שעדין יש כאן מקום לחקירה ועיון, כי שאלה זו נולדה מהתוהו ולשם תשוב.
האמונה בעולם הבא כפי שיטת הרמב"ם מחודשת היא ביהדות, דעת רמח"ל הסובר שיש מאגר של נשמות עד עת קץ היא הדעה העתיקה באומה הישראלית, לאחר מכן התרבו המקרים אצל חז"ל בהם הם שמעו על "העלאה באוב", אנשים העלו את נשמות המתים ודיברו איתם על מקריהם ומאורעותיהם, הם שאלו אותם "מאן חשיב בההוא עלמא" (גטין נו-נז), ואז התגבשה הדעה בין החכמים ואצל המון העם, יש עולם הבא, בעולם הבא האדם מקבל שכר על עמלו ועונש על מעשיו.
בתקופת דניאל עדין לא היתה הדעה על העולם הבא מפורסמת, אלא אנשים ידעו שיש מאגר של נשמות, כעת אם נתבונן בדברי הנביא דניאל שהוא הראשון שהזכיר את האמונה בתחיית המתים, הרי שהוא לא חשב שנשמות המתים ישובו מעולם הבא לתחיית המתים, אלא הוא חשב שנשמות המתים ישובו מעולם הנשמות לתחיית המתים, ובו הם יקבלו שכר על עמלם או יסבלו עונש על חטאיהם, "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם" דניאל יב,ב), נמצא שרק החיבור של דעת חז"ל עם נבואת דניאל יוצרת את השאלה, אבל דעת חז"ל לבד, או דברי דניאל לבד, אין בהם שאלה או קושיא.
כאן המקום להעיר, כי דניאל לא מדבר על שינוי מהותי בעולם כפי שיטת רמח"ל, הוא מדבר על עולם מתוקן ומסודר, בו יקומו המתים הצדיקים לחיות וליהנות, והרשעים לסבול, אבל שיתהפך גופם של בני אדם וישתנה, על זאת לא ניבא דניאל.
כמובן שניתן לדייק מהמילים "לחיי עולם" "לדראון עולם" כי כך ימשך המצב לעולם, ולא ימותו האנשים עוד, אבל אין לכך הכרח, כי עולם משמעו גם חיים ארוכים ולא חיי נצח.
***
סוף דבר
3 שיטות יש בדבר
1- לפי נבואתו של דניאל: יתחברו הנשמות ממאגר הנשמות עם הגופים המתים, הם יקומו לעולם מתוקן, בו יקבלו שכר על עמלם או עונש על חטאיהם.
2- לפי שיטת הרמב"ם עם הגדרת נשמה כמו רמח"ל: נשמתו של האדם במותו תעבור לעולם הבא, שם תקבל שכר על עמלה ועונש על חטאיה, וכשירצה ה' יתרחש נס ויקומו המתים לתחייה לעולם מתוקן, אבל גם אותם מתים צדיקים שיקומו ישובו למות. העולם שלנו והעולם הבא יהיו קימים לעד ולנצח נצחים.
3- לפי שיטת רמח"ל ועוד הרבה: העולם במצבו הנוכחי יחרב לאחר 6000 שנה, אז יברא עולם חדש שונה, המתים יקומו לתחייה, ויחיו בו לנצח כשהם בגופם, לעד ולנצח נצחים.
_________________
מאמר יסודי ובהיר.
