'נקודה טובה' של שולי רנד

הספקולציה שאני שמעתי לגבי "המשורר" הינה שהוא התכוון לחנוך לווין.
יש לי חברה שטוענת בתוקף שהכוונה למאיר אריאל.

ואני?

אני הייתי מעדיפה לשאול את שולי עצמו, ולדעת את התשובה האמיתית.


אגב, דיסק משובח לעילא.

.

אכן. משובח.

שולי רנד(NRGׂ)

אייכה

אלבום השנה

שיר טוב.נקודה

מילים לשירים

לשמיעת שלוש שירים מתוך הדיסק שאף אנוכי נהנתי ממנו מאוד.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3526599,00.html

דיסק מפתיע לטובה.

מלבד ה'נקודות הטובות' הרבות שכולם דשים בהם, אני חושב שהוא עושה שירות חשוב למותג ברסלב שהפך להיות מזוהה עם כמה בטלני דמקפצי בשוקא, בכך שהוא מציג ברסלביות שבמרכזה מאבק, אכזבות, בן מלך שעשוי מאבנים טובות מול זקן כסיל,( מה שמתווסף לשירות ששולי רנד עושה הרבה שנים למותג 'בעל תשובה' בכך בהתנהלותו הלא יהירה ונעדרת הנימה של "הייתי יומיים בסמינר של ערכים, וכעת כל האמת אצלי וכל מה שלא אצלי הוא שקר"). תפיסה דתית שהיא באמת קריאת תגר על הנחת המוצא המודרנית של "בא נעשה מה שאנחנו רוצים בסבבה", ולא חיקוי שטחי שלה ("בא נרקוד ברחוב בסבבה").

מצד שני, היה רצוי בעיני להנמיך קצת את אווירת הנכאים ברוב השירים.


פנדורית,

מאיר אריאל?!? בחיים לא. המשורר מתווכח עם רנד אם יש א-להים, ומאיר אריאל היה אדם מאמין, בודאי שבשנותיו האחרונות. בנוסף, המשורר בשיר "מלוא כל העיר כבודו", מה שקשה להגיד על מאיר אריאל, לפחות בתקופה שחי.


אגב,

כהקשבתי לשיר הזה לראשונה (וזה קרה בערך בפעם העשירית ששמעתי אותו) שאלתי את עצמי במי מדובר. אח"כ חשבתי לעצמי שהעיסוק הרכילותי הזה סתם פוגע בשיר. העולם מלא בשולי רנדים ומשוררים, פעם הם מתווכחים ופעם, בעתות צרה, הם מתקרבים.

כיוון שיש כמה עדויות לכך שהמדובר בחנוך לוין, אביא עוד מעין ראיה, ואם ראיה אין כאן רמז יש כאן: השורה מבית החולים 'שנינו ביחד התחלנו לבכות', מכוונת אולי לעובדה שחנוך לוין נפטר באמצע כתיבתו את המחזה 'בכיינים'.

בכי זה של המשורר בסוף ימיו העומד כניגוד דרסטי לתיאור המשורר כ 'רב מג של מילים' תיאור החוזר על עצמו פעמיים בשיר, מעלה כאן את סוף מאמרו של ביאליק 'גלוי וכסוי בלשון', המתאר את תסכולו של המשורר מהמילים ככלי הבעה:

עד כאן על לשון המלים. אבל מלבד זה "עוד לא-לוה" לשונות בלא מלים: הנגינה, הבכיה, והשחוק. ובכולם זכה ה"חי המדבר". הללו מתחילים ממקום שהמלים כלות, ולא לסתום באים אלא לפתוח. מבעבעים ועולים הם מן התהום. הם הם עליַת התהום עצמו. ולפיכך יש שהם מציפים וגורפים אותנו בהמון גליהם ואין עומד כנגדם; ולפיכך יש שהם מוציאים את האדם מן הדעת או גם מן העולם; כל יצירת רוח שאין בה מהֵד אחד משלשה אלה, אין חייה חיים ורתוי לה שלא באה לעולם.