| נשלח ב-22/7/2008 00:04 |
 |
| |
כיסוי ראש לגרושות ואלמנות
במקום עבודתי עובדת אישה שהיתה נשואה כחודש ימים והתגרשה. היא עוטה פאה והדבר מציק לה ביותר. היא מחפשת בנרות רב שיתיר לה להסיר את כיסוי הראש כדי שתוכל ביתר קלות למצוא את זיווגה. ר' משה פיינשטיין בשתי תשובות שונות כמדומני מציין כי במקרה וכיסוי הראש מפריע מאד לאישה ומקשה עליה להינשא בשנית (כך מזכרוני) ניתן להקל, אולם קשה למצוא פוסק שיתיר זאת. רחמי נחמרים על בחורה זו ואני חייב להודות כי דרישת ההלכה במקרה זה קשה מאד בעיני הן מן הבחינה האישית והן מן הבחינה הרעיונית שהלוא האישה איננה אשת איש כבר.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/7/2008 00:41 |
|
| |
עצם חיוב כיסוי הראש:
הגמ' בכתובות (עב,א) - תנא דבי ישמעאל אסור לאשה לצאת פרועת ראש ברבים, ולומדים דין זה מן הכתוב "ופרע את ראש האשה" (במדבר ה, יח).
כך גם נדרש בספרי (ברייתות שלא הוכנסו למשנה) - "מלמד על בנות ישראל שהן מכסות ראשיהן".
נחלקו הראשונים בפירוש הגמ' והספרי בלימוד מהפסוק.
המאירי והשטמ"ק - למדו שהלימוד הוא מכך שכתוב "האשה" ומשמע דווקא זו ולא אחרת המכסה ראשה.
רש"י מביא 2 פירושים: א. היות ועושים זאת לנוולה, משמע שבדר"כ נשים מכסות ראשיהן אחרת מה ניוול הוא לה; ב. ממה שכתוב בפסוק "ופרע" משמע שבאותה עת לא היה פרוע וא"כ משמע שאין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש - וכן עיקר.
שיעור הכיסוי:
באגרות משה (אה"ע ח"א נח) הגר"מ פיינשטיין כתב שהדין שצריכה לכסות את כל הראש נלמד מאיסור של "טפח באשה ערווה" ששייך לגבי מקומות המכוסים עפ"י מה שנאמר בגמ' בברכות (כד,א) [איסור זה שייך גם לגבי מקומות שהתורה קוראת להם בפירוש ערוה כפי שכתב בספר האשכול (ח"א כ) שברור שגם במקומות כמו בשבטים אפריקנים בהם נשים הולכות גלויות חזה שאסור לקרוא כנגן קריאת שמע] ומכאן הצד להקל בגילוי השיער פחות מטפח.
אלא שכבר כתב החתם סופר בתשובותיו (או"ח לו) שכבר הפך המנהג למנהג המחייב מדין מנהג ישראל תורה לחייב ולאסור גילוי כל שערה ואף רק קצת מקצוות שערותיה.
וכבר כתבה הגמרא אצל קמחית שענתה לשואל על מה זכתה שיצאו בניה גדולי ישראל ואמרה "מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי" שהחמירה אף בתוך ביתה שלא יתגלו אף קווצות שיערותיה. [בגילוי כל השיער בבית נחלקו הפוסקים ובצמח צדק צווח נגד הנוהגים כהמהר"ם אלשקר להתיר גילוי שיערה בתוך ביתה].
כיום בכל אופן המנהג שלא לגלות שיערה גם בתוך ביתה וודאי שמי שנהגה אך שאסור לה לשנות.
לסיכום, עצם כיסוי השיער הוא עניין שנקבע כאיסור דאורייתא לדעת רוב הפוסקים ולעניין שיעור הכיסוי, זהו עניין התלוי במנהג שהתקבל לאסור אפילו טפח ובכל אופן מי שנהגה שלא לגלות אף טפח אסור לה להתחיל לגלות ומנהג ישראל תורה היא.
לגבי גרושה ואלמנה:
הרמב"ם (פכ"א מאיסורי ביאה ה' יז) כתב "לא יהלכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק אחת פנויה ואחת אשת איש" וכ"כ בטוש"ע (אה"ע כא, ב) ובפרישה שם כתב לפרש דכוונת הרמב"ם והטוש"ע ב"פנויה" היינו גרושה או אלמנה כי הרי פנויה מותרת בגילוי שיער הראש כפי שנהגו מקדמת דנא וכ"כ הב"ח, החלקת מחוקק והבית שמואל.
וא"כ האיסור הקיים שייך גם בגרושה ואלמנה.
באג"מ (אה"ע נז) כ' להקל לאלמנה שהתנו את קבלתה לעבודה באם לא תכסה ראשה בנימוק שיש לדון אם דין כיסוי הראש הוה מצוות עשה או איסור ואם זו מצוה ולא איסור נאמר שאין לבזבז יותר מחומש בכדי לקיים מצוות עשה אלא שלגבי אשה נשואה כיוון שנחלקו הראשונים אם הוה מדאורייתא או דרבנן ונקבע ברוב דעות להלכה שהוה דאורייתא - ספיקא דאורייתא לחומרא וגם בהפסד ממון מרובה חייבת לכסות ראשה אך בגרושה או אלמנה דהוה רק מדין דרבנן של מנהג הוה ספיקא דרבנן ולקולא ולכן במקום הפסד ממון ניתן לאמץ את הדעות הסוברות שדין כיסוי הראש הוי מצוה ולא איסור וממילא להקל.
אך הגר"ע יוסף חולק עליו וכתב שגם במקום הפסד ממון וגם בגרושה או אלמנה ניתן רק להקל להתיר לה פאה נוכרית  .
בכל אופן מדברים אלו משמע שלא ניתן להקל בהורדת הכיסוי ראש לגרושות אם לא במקם של הפסד ממון גדול (ולא מדובר על הפסד הממון של מחיר הקאסטם...).
אם כי בציבור הדת"ל, רווח ההיתר אצל הרבה מהרבנים בעניין...
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/7/2008 00:57 |
|
| |
מישקולצר ועט מלחמה
ברוכים הבאים אל הפורום!
מישקולצר
נראה לי שעט מלחמה סיכם יפה מה שיש לומר בנושא זה.
אני מרשה לעצמי להוסיף כמה הערות צדדיות, לא על כיסוי ראש לגרושה בת חודש, אלא לנו העומדים מן הצד.
אין אדם יכול לדון את חברו, ואין אדם יודע מה שבלב חברו.
לי היה עצוב לקרוא את הסיפור שלך. ולא רק בגלל מצבה של עכשו, אלא בגלל כל מה שהיה לפני זה. תקוות שהתרסקו באחת. נסיון לבנות חיים שכשל ועכשו יש שני בני אדם שנושאים צלקת ובעיני רבים ייחשבו ל"סוג ב' ". ולא הזכרתי עדיין את המשפחות וכו' וכו'.
אמנם, אם רצוננו לעזור, צריך לדעת לנהוג כמנהג הרופאים, הפסיכולוגים, הרבנים וכל מי שעיסוקו בעזרה לזולת:
צריך לדעת לשמור מרחק מהרגש.
ניקח את המצב שתיארת: אשה צעירה שבמקום להראות כמו כל בת גילה, נאלצת ללכת עם פאה. זה גם גורם לרבים שיחשבו שהיא נשואה (ולכן לא יגיעו אליה הצעות שידוך), וגם יניעו בראשם בהשתתפות (אבל גם ברחמים מהסוג שאדם סובל נרתע מהם). אילו יכלה ללכת בגילוי ראש, לא היו יודעים על הסיפור... והיה לה קל יותר פסיכולוגית.
כך זה נראה.
אבל יש גם צד נוסף.
אני משער שמדובר באשה חרדית שרוצה להקים בית חרדי. אילו היתה מקילה לעצמה ללכת בגילוי ראש, היתה משלמת מחיר כבד. יתכן שהיא רוצה להקים בית עם אדם חרדי המדקדק במצוות. האם אדם כזה יאות להקדיש תשומת לב להצעת שידוך עם אשה שאינה שומרת על ההלכה של כיסוי ראש, גם אם יש להתחשב שזה מאד קשה לה?
כלומר, המחיר שהיא עלולה לשלם אם נמצא דרך להקל לה, יהיה כבד יותר מאשר העול של ללכת היום בפאה כדרך הנשואות.
ואדרבה, נכונותה לשאת בקושי הזה מעוררת כבוד, והיא מסייעת לה למצוא אדם שיש לו עינים ולב להבחין בכך.
ובכלל, לצד הקושי, האם אנו רשאים לבטל תקנת חכמים של כיסוי ראש בגלל נסיבות מסויימות כגון שלה? איזה נימוק אנו יכולים להציע כדי להקל? ואם אין נימוק כזה, הרי אנו יודעים שיש דין ויש דיין, ויש מי שיגמול לה כל טוב על הצער שהיא עוברת היום, פירות בעולם הזה ושכר לעולם הבא.
מה שנשאר הוא, לדעתי, הקושי שלנו, כעומדים מן הצד, לחשוב על הצער שלה, לרצות לעזור לה במציאת היתר, והבירור שלנו עם עצמנו האם החיפוש הזה באמת ראוי ומוצדק.
שהרי מנין לנו שהפאה היא מה שכל כך קשה לה היום, כאשר הנסיבות שעברו עליה קשות בפני עצמן? הפאה אינה אלא סמל למה שהיה והתרסק, ולא הסמל הוא הקושי, אלא סיפור החיים שנקלעה אליו, מסתבר שלא באשמתה.
ומי שאינו מכיר אותה, כל מה שנותר לו לעשות הוא להתפלל ולברך שתזכה למצוא זיווג טוב בנקל ובמהרה.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/7/2008 00:48 |
|
| |
עט מלחמה
ישר כח על הסקירה המקיפה.
מה מקורו של הרמב"ם בהחלת האיסור גם על האלמנות והגרושות?
ר' משה כותב בתשובה נוספת (אין באפשרותי לעיין כרגע. כמדומני באה"עז ח"ג)שאותו היתר לגבי אלמנה חל גם במקרה של גרושה אשר כיסוי הראש מקשה עליה להינשא בשנית.
מיימוני
אני מסכים עם ניתוח העניין מן הבחינה החברתית אך בהנחה שיש על מי לסמוך ולהתיר הסרת כיסוי הראש, ובמקרה דנן היתרו של ר' משה זצ"ל הוא חד משמעי. האם אין זה מתפקידו של פוסק הנדרש לסוגיה לחתור לקולא ולסייע ביד אותה מסכנה? האם חייב הפוסק ליישר קו עם הנוהג החברתי, או שמא זו הזדמנות לתת לפסיקה לשנות דפוסים חברתיים שאולי הינם קשיחים יתר על המידה?
אני מסכים שאכן בתור פסיקה בודדת עלולה הבחורה למצוא עצמה בבידוד אבל אם פסיקה מקילה כזו היתה מאומצת על ידי מספר פוסקים ייתכן והיה נוצר שינוי מבורך עבור אותן נשים שממילא מאורעות החיים לא הקילו עימן.
ובכלל אני תמה מדוע בסוגיה כל כך רגישה לא פשטה גישתו של ר' משה? האפ יש בכך סימפטום למשהו רחב יותר?
|
|
|
|
| נשלח ב-24/7/2008 14:20 |
|
| |
שו"ת אגרות משה חלק אה"ע א' סימן נז
באיסור פריעת הראש לאלמנה במקום הפסד גדול.
נשאלתי בדבר אשה שנתאלמנה וצריכה לפרנס בניה ואינה מוצאה להשתכר למשרה שיהיה כדי לפרנס את בניה אלא באם לא תכסה את ראשה כשתהיה בהאפיס /במשרד/ לעבוד במשרתה אם רשאה. והשבתי שיש להתיר לה בצורך גדול כזה, דהא פשוט שאף להב"ש והדגמ"ר /אה"ע/ בסי' כ"א סק"ה שסברי מירושלמי שגם אלמנה אסורה ללכת פרועת ראש הוא רק מצד דת יהודית דמדאורייתא הא רק בא"א נאמר, ולכן כיון שיש לפרש דמאחר שלא נאמר בתורה בלשון איסור הוא רק חיוב עשה שתלך בכיסוי הראש. ומסתבר לע"ד שבזה פליגי ב' הלשונות ברש"י כתובות דף ע"ב בפירוש הילפותא דללישנא קמא שפי' דמדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות מכלל דאסור סובר שהוא איסור ועיין בריטב"א שכתב לפי' זה דרש"י מכלל דפריעת הראש פריצות הוא לאשה שלכן ודאי הוא איסור וללישנא בתרא שפי' מדכתיב ופרע מכלל דההיא שעתא לאו פרועה הוה ש"מ אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש משמע דהוא ענין מצוה עליה ללכת בכיסוי הראש ולא ענין איסור רק שממילא נעשה איסור דהא עוברת על העשה כשהולכת פרועת ראש ומסיק רש"י שכן עיקר. והחלוק לדינא הוא דאם הוא איסור יש לאסור אף בהפסד גדול שתפסיד כל ממונה אבל אם הוא רק חיוב עשה הוי גם אונס ממון דיותר מחומש אונס דבעשה חייב רק עד חומש. ולכן כל שהוא הפסד כחומש נכסיו ויותר כהא שאין משגת משרה להרויח לחיותה וחיות בניה הוא אונס שאינה מחוייבת ללישנא בתרא שהוא עיקר.
אך מ"מ בא"א שהוא דאורייתא יש לאסור מספק פי' לישנא קמא דרש"י שסובר שהוא איסור שלכן יש לאסור אף להפסד דכל ממונה אבל באלמנה שהוא רק דת יהודית יש להקל מספק דודאי לא חמיר מאיסור דרבנן שספק לקולא. ויש גם לומר שאולי דת יהודית הוא רק מדיני מנהג שאין לאסור באופן שלא מצינו שנהגו ובמקום הפסד הא לא מצינו שנהגו, משה פיינשטיין
שו"ת אגרות משה חלק אה"ע ד' סימן לב
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/7/2008 14:27 |
|
| |
שו"ת אגרות משה חלק אה"ע ד' סימן לב
ד. אם יש להתיר לגרושה לילך בגלוי ראש כדי שלא ידעו שהיתה נשואה.
והא דנסתפק כתר"ה באשה צעירה גרושה שאינה רצונה שידעו שהיתה נשואה שלכן רצונה ללכת בלי כיסוי הראש ואף שאין רצונה לרמות, וגם אי אפשר לה לרמות שהרי יודעין מזה כל מכיריה ומי שירצה לישא אותה ודאי ישאל עליה ויאמרו לו שהיא גרושה, ובמדינתנו בהכרח ידע בעת רשימתם בסיטיהאל שהיה לה בעל כבר, אבל כוונתה דאחר שיכירו אותה ותמצא חן בעיני אחד לנושאה לא תאבד חינה כשתספר לו אח"כ שהיה לה בעל ונתגרשה, אבל כשידעו מתחלה שהיא גרושה לא ירצו לחשוב אודותה כלל, והוא דבר מובן שיש לחוש לזה, אם יש להתירה כמו שהתרתי בתשובה באה"ע ח"א סימן נ"ז לאלמנה שהיתה צריכה להשתכר בעצמה לפרנס בניה ולא רצו ליתן לה משרה כזו אלא דוקא באם לא תכסה את ראשה, ודאי צדק כתר"ה שיש להתיר גם לה שהוא הפסד גדול לענין השגת אחד לנושאה כמו שהתרתי שם, דגרושה שצריך לכסות ראשה אינו ג"כ מדאורייתא אלא מצד דת יהודית, אבל צריכה לידע שבמקום שאין לה לחוש צריכה לכסות ראשה ולא תהיה מותרת לגמרי בשביל זה
(המשך להודעה הקודמת)
תוקן על ידי anshel ב- 24/07/2008 14:56:47
|
|
|
|
| נשלח ב-24/7/2008 16:45 |
|
| |
[אנשל,
תודה רבה!
מיימוני,
אני מציעה לך, באופן חברי (וירטואלי, כמובן), לקרוא את השתלשלות האשכול הקצרצר עד כה וללמוד ממנו משהו. גם על עצמך אבל אולי גם על החברה והתרבות בה אתה חי...]
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/7/2008 22:48 |
|
| |
יפה הציע עט מלחמה את השתלשלות הלכה זו.
אך פרט מסויים הובלע שם, ודומה שהוא מהווה ג"כ בעי', אם כי מצד אחד,
לכאורה זה מוביל לחומרה גדולה, אך בעיון שני, אדרבה, זה מוכיח שעל ידי
פירוש מקיל, קבעו הלכה גדולה שנתפשטה כמעט בכל ישראל (דומני שבני תימן
אינם נוהגים בזה, אלא מחמירים)
כוונתי לחובת כיסוי ראש של פנויות, שאינן נשואות, שלאורה אין שום סיבה
ולא שום ראיה מהמקורות הראשונים שהן פטורות מכך!
הלוא אפילו ברמב"ם ובשו"ע עדיין מדובר שגם פנויות חייבות בכיסוי ראש
ובאו האחרונים לאחר השו"ע, ופירשו 'בדוחק' את דברי הרמב"ם והשו"ע
על אלמנות וגרושות.
ומדוע הוצרכו לדוחק זה,
מפני שהנוהג שהתפשט היה שרק נשים נשואות חייבות בכיסוי ראש!
כלומר הנוהג הכריע לכיוון פירוש דחוק, ובלא כל סיבה וסברה,
ומדוע יהיה חילוק בין נשואה לרווקה, האם בשאר דברי ערווה,
יהיה חילוק בין נשואה לרווקה?
פתח להיתר אפוא יכול להיות, אם נאמר שאכן פנויות שחייבות הן גם רווקות וגם
גרושות ואלמנות, וכשם שהנהיגו שאין להחמיר על הרווקות אפשר יהיה להקל
גם בגרושות ובאלמנות, שנצרכות לכך, עוד יותר מאשר רווקות.
לגוף השאלה כיצד אירע ונולד נוהג כזה. יתכן שהוא בשל פירוש לא נכון
של המונח 'בתולות', שמלכתחילה בלשון חז"ל בתולות הן גם בגיל צעיר ביותר,
ואפילו תינוקות. ואם פטרו 'בתולות' הכוונה לצעירות ביותר, אך לא לבחורות.
_________________
עינא פקיחא ונהורא מעליא
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2008 23:31 |
|
| |
אחי התגרש ונישא בשנית לבת של ת"ח חשוב בי-ם,שאף היא היא התגרשה זה מכבר,והסירה את כיסוי הראש לאחר גירושיה,בהורמנא של הגרח"פ שיינברג.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/7/2008 00:01 |
|
| |
האם ידוע על פסקים נוספים ברוח זו של הרב שיינברג? או של רבנים אחרים?
|
|
|
|
| נשלח ב-27/7/2008 09:15 |
|
| |
.
מישקוליצר:
בשל הניק שלך אולי זה לא עוזר לך, אך אני יודע בוודאות שגם הרב אבינר וגם הרב שרלו פסקו כך לגרושה אם השארת כיסוי הראש מפריעה לה למצוא שידוך.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/7/2008 09:52 |
|
| |
מישקוליצר
אם הנושא הוא היתר הלכתי,משמע דיון עומק לא ממש יועיל כאן,מדוע שלא תציע לגברת המדוברת לגשת לרב שיינברג ולנסות לקבל ממנו היתר?
|
|
|
|
| נשלח ב-27/7/2008 20:13 |
|
| |
מט לנפול
אתה צודק - הדיון לא צריך לסוב סביב ההתר הספציפי. הענין האמיתי הוא כפי שכבר כתבתי למעלה אך לא פותח כאן - מדוע לא פשטה פסיקתו של ר' משה פינשטיין בסיטואציה אשר בבירור היא בבחינת חסד אמיתי לאותן נשים. ובמילים יותר ברורות - האם נטיה להחמרה ו"פרומקייט" עקר, שולטת בימינו בפסיקה, כחלק מטרנד חברתי חרדי וזאת גם במקום שיש אילנות גדולים להיתלות בהם ולהקל.
ניתן להביא לכך דוגמאות רבות אולם כשזה בא על חשבון בודדים חלשים הדבר ממש מכעיס.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/7/2008 13:51 |
|
| |
מישק
לדעתי כעסך הינו כעס שוא.
קודם כל,מעולם לא מצינו שכך ינהגו,גם לא בדורות האחרונים ממש.
בנוסף,גם היום כמעט כל הנשים הגרושות או האלמנות ממשיכות לכסות את ראשן.
דבר נוסף,אין זה סוד שהגר"מ פינשטיין זצ"ל נזקק לשאלות מאד משונות שייצרה בתקופה ההיא יהדות אמריקה שקירטעה בקושי,והרבה מאד מפסקיו היו בבחינת עת לעשות וכו',אז נאמר שאי שימוש ב'חלב סתם' זה 'פרומקייט עקר' וכדו' ?
או שמא עשיית מחיצה יותר מי' טפחים בביהכ"נ זה 'חומרא' לשמה?
נדמה לי שהעניין ברור,יש אמנם מקום לפוסק בעל כתפיים כה רחבות,דוגמת הרב פינשטיין ז"ל ליכנס לעובי הקורה בעניינים רגישים ביותר,ולגלות זרוע עוז בעת הצורך,ע"מ לפתור בעיות שבסיטואציות מסויימות הן נעשות מסובכות וקשות,אולם להאשים את אלו שלא הגיעו לסיטואציות דומות,ולא עמדו בפני תסבוכות מן הסוג הזה ב'פרומקייט עקר' או בחומרא לשמה,ועאכו"כ בהתאכזרות,דומני שהרחקת לכת ידידי.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/7/2008 16:41 |
|
| |
מט לנפול
"אין זה סוד שהגר"מ פינשטיין זצ"ל נזקק לשאלות מאד משונות שייצרה בתקופה ההיא יהדות אמריקה"
זה כנראה סוד גמור ומפורסם ליודעי ח"ן בלבד וכנראה לא ידוע גם לרמ"פ עצמו (לא הנזקקות לשאלות "המשונות", אלא שהוא הקל בגלל התקופה)
דוקא רמ"פ ידוע כעומד על המשמר וכשהוא מקל בלי סייג, אין שום סיבה לחשוב אחרת.
_________________
|
|
|
|
|
