טיפול רפואי בכפייה לחולה מסוכן

האם הדיון ההלכתי לא מתחיל בשאלה האם האדם בעלים על גופו (הרב זווין במשפט שיילוק מול דעת הרב ישראלי)?

שולחן ערוך אורח חיים סימן תריח סעיף ד

רוני_גרין באשכול הפרידה לר"ג:

אחד מהחברים שכב על ערש דווי עקב דימום פנימי, והחליט שלא לקבל יותר מנות דם שהחזיקו אותו באופן מלאכותי בחיים.

שאלות רבות הועלו לאויר - מה עושים? האם ראוי כך להפסיק חיים? ואם לא ראוי, האם אפשר לכפות על אדם להמשיך את חייו ללא רצונו?

ושם תשובת ר"ג -
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=968205&whichpage=7#R_5

_________________

בברכה

[מואדיב,

איני מומחית לאנורקסיה וכל שאכתוב מעתה מסתמך על ניסיון חיים בנושא (לא גדול, לשמחתי) והיכרות עם חולות.

חלק מן המחלה האיומה הזו קשור בלקיחת שליטה על החיים. פעמים רבות, החולות (יש גם בנים חולים, אבל באחוזים נמוכים, למיטב ידיעתי) חשות כי אינן אחראיות לגורלן, כי הן נתונות לשליטת אחרים עליהן (הורים, מורים וכו') ואחת הדרכים שלהן לקחת את מושכות חייהן בידן היא ע"י שליטה בדבר הקרוב ביותר, החשוב ביותר והשייך ביותר להן - הגוף שלהן. אוכל הוא תמיד (בודאי בגיל הילדות) גם מרחב שיש בו ביטוי למערכות כוח ושליטה (מה יאכל הילד ומה הוא לא יאכל; מתי יאכל ומתי לא; איפה יאכל ואיפה לא וכו'). אותן נערות/נשים מנסות להחזיר לעצמן שליטה בחייהן ע"י שליטה במה שנכנס לגופן. באופן פרדוקסלי אולי, תחושת השליטה בגוף ובחיים (ואולי גם בבני המשפחה, ההופכים תלויים בבחירותיה של אותה נערה/אישה) גוברת ככל שהמרחב הפיזי אותו תופס גוף הנערה/אישה הולך וקטן...

לאור הבנתי זאת, דומני שהאכלה בכפיה, אין בה טיפול אמיתי לנערה/אישה החולה. גם אם תהיה בכך הצלת חיים ברמה המיידית (ונגד הרצון לעשות זאת אין לי דבר), ישנו סיכוי סביר (ואף יותר מכך) שהנערה/איש תחזור לסורה, בעיקר מפני שעצם ההאכלה בפיה היא ניצחון החברה/ההורים על שאיפתה לשליטה על עצמה ועל חייה (ובזה מוכיחים לה שאין לה שליטה כזו, גם לא בדברים הנוגעים לגופה שלה), והנכחה מוחשית לצורך שלה להיאבק בשליטה החיצונית הזו (לפחות לשיטתה).]

אמשלום

העלית נקודה למחשבה בקשר למקרה הפרטי של אנורקסיה והטיפול המתבקש.

אך אני מבין שהנושא שהועלה כאן , הוא יותר במישור הערכי והעקרוני של בעלות האדם על גופו, ולא במישור הפרקטי , מה כדאי או לא כדאי במקרה פרטי זה.

[ברבי,

אני לא בטוחה שזה רק מקרה פרטי. ייתכן שהדברים נכונים בכל מקרה בו אדם בוחר באורח חיים מסויים המשפיע על בריאותו וגופו, ובודאי כאשר בחירה כזו מקורה בצורך בשליטה ובאחריות בלעדית על חייו.]

אםשלום

האם הזכות הזו -של שליטת האדם על חייו,- שאת דוגלת בה, תקפה גם במקרה של התאבדות??

 במקרה של האנורקסית, זכותה לצורת חיים שהיא בחרה בו- אינה מוטלת בספק,

אבל האם לחברה שעליה היא נופלת בסוף לנטל, אין זכות להתגונן, מהמשא הכבד והיקר של הטיפול בה?,
 אשר בסופו של דבר נכפה עליה, והחברה היא המשלמת את המחיר הכבד של זכות זו, האם רק על זכות הפרט יש לשמור? ומה עם זכויות הכלל והמשפחה?

_________________

מודה ועוזב

[ירוחם,

מי דיבר על זכויות? מי אמר לך במה אני דוגלת? בודאי לא אני ובודאי לא כאן. אתה מוזמן לקרוא שוב...

אגב, במקרה של אנורקסיה, כאשר החולה מסרבת בכל תוקף לטיפול ולאשפוז, כיצד בדיוק היא נופלת לנטל (כלכלי או אחר) על החברה?]

אםשלום
 בעיקר מפני שעצם ההאכלה בפיה היא ניצחון החברה/ההורים על שאיפתה לשליטה על עצמה ועל חייה (ובזה מוכיחים לה שאין לה שליטה כזו,

שורות אלו שלך נתנו לי את ההבנה, במי את מצדדת במלחמת השליטה הזו- באנורקסית או בחברה, כך הבנתי, טעיתי??

אגב חוסר רצונה להתאשפז, היא, כל עוד זה ברצונה. הבעיה תתחיל כשכבר היא לא תהיה אדון לרצונה,
ומה עם משפחתה? אבא, אם ,אח, אחות, סבא, סבתא, שחייהם נהרסים או יהרסו.

_________________

מודה ועוזב

[ירוחם,

נדמה לי שפיספסת את המילים המופיעות בסוף אותו משפט - "לפחות לשיטתה"...
כלומר, התיאור הוא תיאור מתוך עיניה של אותה חולה ולא מעיני (לשמחתי הרבה מעולם לא הייתי שם במקומה).


בכל מקרה, מה שרציתי להאיר בדברי מואדיב הוא שלאנורקסיה (אולי בניגוד למקרים של התמכרות לסמים או לאלכוהול, שגם שם אדם נראה לנו כהורס/הורג את עצמו ואנו מבקשים לכפות עליו טיפול רפואי) יש גם פן "אידיאולוגי", או "פוליטי", וחשוב להבינו כדי שלא לפגוע ביתר שאת בחולה.]

תוקן על ידי אמשלום ב- 25/07/2008 8:03:21

אמשלום,
ראשית, היא כן עלולה ליפול לנטל על החברה, שכן אחרי שתגיע למצב קשה יאשפזו אותה והיא כבר לא תהיה בהכרה כדי לומר שאינה רוצה בכך.
אם היא עלולה למות, אין שאלה האם האכלה בכפייה מועילה לה נפשית. זה לא מיועד להועיל לה נפשית אלא להציל את חייה. שאם לא כן, לא יהיה לפסיכולוג במי לטפל.

ירוחם,
הבאת מהשו"ע את עניין ההאכלה בכפייה, אבל שם מדובר על מי שאינו רוצה לאכול משיקול הלכתי (לחלל יו"כ או שבת), וייתכן שרק בגלל זה יש היתר להאכילו בע"כ, שכן הוא טועה הלכתית.
כידוע, יש מהפוסקים שטוענים שבמצב של סבל קיצוני יש היתר לאדם להתאבד, לפחות במחדל. השאלה היא האם סבל נפשי, כמו זה שמוליך לאנורקסיה, שהוא סובייקטיבי במהותו, נכלל גם הוא בקטגוריה הזו. אם כן, אז יש לדון כמעט בכל מתאבד, שהרי בד"כ זה נובע מסבל קיצוני סובייקטיבי. למעט אולי מתאבד אידיאולוגי, ששם זה אינו קשור לסבל. ובזה הדבר דומה לחולה שמסרב לאכול בשו"ע, שגם הוא מתאבד אידיאולוגי. ואולי הדבר תלוי במחלוקת רמב"ם ותוס' האם מותר לאדם למסור את נפשו על עבירות שאינן משלוש החמורות, שזהו מתאבד אידיאולוגי, ואכ"מ.

[מיכי,

הוא אשר אמרתי - ייתכן שיש בזה הצלת חיים ברמה המיידית, אבל בכלל לא בטוח שזו הצלת חיים לטווח הרחוק, שכן עצם ההאכלה בכפיה היא "נתינת נשק" בידיה של חולת האנורקסיה (והביטוי "מתאבדת אידיאולוגית", למרות שנכתב בהקשר אחר, נראה לי מתאים כאן). ואם אין בזה הצלה לטווח רחוק, אולי זה דוקא יגרום לה ליפול כנטל וכו'.
איני באה לומר כלום כנגד הניסיון להציל חיי אדם, ולו בטווח הקרוב בלבד (אני לא בטוחה שיהיו לי הכוח המוסרי והיכולת הנפשית למנוע הצלה כזו או להימנע ממנה, גם אם היא בלתי יעילה בעליל), אלא להצביע על בעיות אפשריות בשיטה ו/או בגישה, בכל הנוגע לאנורקסיה (או ל"התאבדות אידיאולוגית").]

_________________

אולי לא הבנתי אבל, אם יש פה מצב של פיקוח נפש או קרוב אליו, הרי כל איסור נדחה מפניו.
אז איזו מניעה יש לעשות כל שניתן להציל חולה. אז מה אם הוא לא רוצה, הרי אני מצווה בפיקוח נפשו (ואין האדם בעלים על עצמו למנוע ממני להצילו)?

לצערי מהכרות מסוימת עם מחלה זו, אף שהחולה שפוי לגמרי, ברור שיש לראות אותו מעין שוטה לדבר אחד, וע"כ לכל הפחות לענין שיקול דעתו על רצונו אפילו היתה לו בעלות על גופו א"א לסמוך בזה על שיקול דעתו.

[יש להבחין בין חולה אנוש בעל יסורים שאין לו הצלה בהתערבות במצבו (ולא ניכנס לדיון במשמעות חיי שעה), לכאן שיש סיכוי הצלה]