מה הוא אחד אף אתה אחד- בשבח המורכבות

ידועה מימרת חז"ל על הפסוק והלכת בדרכיו - מה הוא רחום אף אתה רחום מה חנון אף אתה חנון וכו'. זוהי התווית דרך להתדמות לבורא המשוייכת על פי הטקסט החז"לי למידותיו של הבורא אשר ניתן להשליכן על התנהגויות בן אנוש. ברך כלל הדברים אמורים ביחס למידות שבין אדם לזולתו כרחמים וכו'
ועלה בדעתי כבר לפני שנים שניתן אולי לשייך את החיוב גם לאחד ממאפייניו המובהקים ביותר של הבורא והיא אחדותו.
אחדותו של הבורא היא מצד אחד מעיקרי אמונה המחייבת כל אדם ומאידך הבנתה היא מלאכה קשה. נסתפק אולי רק בהבאת דברי הרמב"ם :

הקב"ה מכיר אמיתו ויודע אותה כמות שהיא ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעים, שאין אנו ודעתינו אחד, אבל הבורא הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה, שאלמלא היה חי בחיים ויודע בדעה היה שם אלוהות הרבה, הוא וחייו ודעתו, ואין הדבר כן אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך יחוד. נמצאת אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה, הכל אחד. ודבר זה אין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשומעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו..." (יסודי התורה פ"ב ה"י).
ובכן לא יכולה להיות דרישה מאדם להתדמות לבורא בדרך כזו של איחוד האובייקט והסובייקט אשר אינם מובנים לבן אנוש אבל התזה שאותה ברצוני להעלות לדיון היא שכן קיימת דרישה מאדם לעשות כל שביכולתו כדי ללכת בדרך שתוביל אותו לאחדות פנימית השואפת לחקוי בוראו.

תנאי ראשון ליצירת אחדות היא חלוקה או ריבוד אותם ניתן לאחד. היינו יש לאפיין קודם חלקים כדי שנוכל לחברם.

אצל האדם החלקים הבסיסיים הם גוף ונשמה אותם האדם עמל לחבר כל חייו. זוהיא אולי גם סגולת השבת (רזא דשבת ..) המאפשרת אחדות הגוף והנשמה. 

אולם אני שואף רחוק יותר ורוצה לטעון כי אדם צריך לרבד עצמו ולהפוך עצמו למורכב כדי שמתוך המורכבות ישאף לאחדות החלקים. לדוגמא עליו להיות מצוי בהוויות העולם הזה כדי שיוכל להדמות לבוראו ולאחדם עם הוויות אביי ורבא. אסור לו לאדם להיות מונוליטי שהלוא בכך מאבד הוא את האתגר לאחד את הרבדים.

כשחז"ל שואלים על האדם בשעת חרישה או זריעה ותורה מה תהא עליה - השאיפה היא לאחד הזריעה עם תורה.

ובקיצור אדם צריך לשאוף להיות איש אשכולות המצוי בעולמות שונים כדי שתהא לו אפשרות להדמות לבוראו - מה הוא אחד אף אתה אחד.
אשמח לשמוע את דעת חכמי הפורום אם הגיגים אילו או שמא הבלים.

אנסה לתמצת את דברי ווטו שמתמצתים עולם ומלואו, ואנסה לתמצתם ע"י דוגמת משפטים קצרים שהביא:

1] אין אדם פועל ללא עילה = 'סיבה'.
2] 'סיבה' לפעולה היא השוואה בין מציאות הקלוקלת ל'מציאות מיוחלת'.
3] 'מציאות מיוחלת' היא זו שרמת ההתאמה-ההרמוניה בין חלקיה גבוהה יותר.
לכן כל פעולה נבחרת היא לתכלית הבאה:
4] כל פעולה תכליתה: או לדבק הנפרדים (הראויים לידבק) או להפריד מפריד הדבקים (הראויים לידבק).
                                     -קרי אחדות-
5] תפיסת האחדות הראשונית אינה מתייחסת לפרטים אלא לכלל ההויה וזהו המכונה אחדות הווה, אשר ממנה נגזרים ובה כלולים כל האחדויות הפרטיות.

כמובן שעתה יש לזהות איך כל המניעים הפרטיים שאנו מכנים בכינויים שונים כלולים אחד לאחד בהגדרה הנ"ל. ובדוגמא אחת: להניח הזרע באדמה, הוא לקרב הזרע אל היעוד הראוי לו = דיבוק. לנקר העשבים השוטים, הוא להרחיק מפריע מדיבוק הזרע אל יעודו. ז"א, העשה טוב זה לחבר הדברים אל מקומם, והסור מרע, להסיר המפריע מזה התכלית.

שלום,
אני חדש פה אז שוב שלום, וברוכים לכל הנמצאים.
קראתי את הודעתך וראיתי ומצאתי בה נק' מחשבה מעניינת במיוחד. מעולם לא חשבתי על איחוד הריבוי במובן זה , ועוד יותר שלא ראיתי זאת כהנהגה של הבורא המצריכה מאיתנו עבודה בכיוון דומה.
מה שכן, אינני רואה זאת כעבודה מוכרחת,כפי שאתה כתבת, אלא כסוג של מחשבה רחוקה המכירה את הבורא ומנסה ככול שיכולה לתארו. 
אמירה זו היא ניסיון בשבילנו, בעלי ההבנה המסויימת, החלקית, להבין כיצד ניתן "לכנות" "להמשיג" את הבורא. שחלילה לא ניפול בתיאורים גשמיים. את הבורא, לדעתי, יש להגדיר באמצעות המחשבה בלבד. ההיגיון הטהור בלבד, לו מצטרף השכל הנקי, יכולים להוביל אותנו אל השגה מסויימת בהנהגה האלוקית. מכיוון שקשה שלא ליפול בתיאורים גשמיים אנו צריכים להתייחס לבורא כאל המופשט -המופשט מכול, וזאת לא נוכל לעשות אלא ע"י הגדרה מסובכת כזו.
לגבי האנושי שבעניין- מעניין מה שכתבת לגבי השאיפה של האדם להכיר כמה שיותר ממכמני העוה"ז כחלק מההשגה האלוקית ואיחוד הריבוי. אינני רואה את זה כך. אני חושב שאי אפשר לבקש מהאדם הכרה בכול שטחי העולם, הן משום הסיבה הפשוטה, שהוא מכיל טומאה ורבדים של עומק שלילי, והן מהסיבה העמוקה יותר- שלכל מאדם יש שכל מיוחד רק לו שדרכו הוא מכיר את מציאות הבורא המתאימה להשגתו.
דרך זו (שהצעת) גם מביאה לטענה שכשם שהבורא מביא גם רוע ורשעה (כפי שהיא נגלית לעיננו) אז היה גם אתה כמוהו. כמובן שזו המלצה מליצית בלבד  אלא שהיא מכירה בעובדה שהאדם צריך להיות אדם ולהשאיר את משרת הבורא לבורא.
אפשר לסכם שאת המידות האנושיות כפי שהן מתגלות בצורתן האידיאלית בבורא, יש לחקות, ואילו את מהותו הפילוסופית הנשגבה (שהוא הכול בעת ובעונה אחת) יש להשאיר בתחום המחשבה בלבד וללמידה תיאורטית.
אני בהחלט חושב שאדם נולד עם שכל מסויים ונטייה מסויימת לטבעו. שעליו למוצאם ולמצותם, ואין דרישה (ואין גם רצון שמיימי לכך, לדעתי) שילך לכול המחוזות האפשריים כדי להמליך שם את ה'.
כמובן שאין זה הופך אותו לבינוני- עליו להתמקצע בכל הדרכים שבו להשגת ה' ורישתו- אבל מכאן ועד לדרוש ממנו להיות אדם אחר כללי עד בלי די- זה כבר יותר משיוכל..
כל טוב
כעלה

כעלה
תודה על הדברים. כמובן שאין לבקש מאדם יותר מכפי כוחו כל אחד לפום מדרגתו. אי לכך אין כוונה לכך שנדרש מאדם להכיר את "כל" מכמני העולם כפי שכתבת אלא כל אחד לפי כוחותיו ונטיותיו האינטלקטואליות ואחרות ובלבד ש"יאסוף" ירכיב ויאחד.
באשר למקומות טומאה ורשעה כאן השאלה היא כמובן יותר מורכבת. אבל ברמה העקרונית האדם צריך לקחת את כל מה שיכול מכל סיטואציה לברור ולאחד עם הקדושה (משהו מעין העלאת הניצוצות). אין כוונתי שהאדם צריך לשאוף למקומות אילו, למרות שגם תזות כאילו אולי קיימות, ומצינו גם את המושג של עבירה לשמה, אבל אם נקלע לשם צריך הוא גם לקחת איתו תובנות ולקשרם לשלמות.
ובתכלס הכוונה שאדם ישאף למורכבות ההולמת אותו כדי לאחדה בכלל שלם אחד שזהו הוא עצמו.
 ווטו ויהוסף
תודה על הזמן שהקדשתם בהרחבת הדברים. אני צריך לעמול על הבנת הדברים (שאינם פשוטים ומוכרים לי) ואז אגיב בע"ה.
ירוחם
לא נראה לי שאנו מדברים על אותו ענין. לא כיוונתי לתופעת "תורתו אומנותו" החובקת כל אלא על ההשקפה שאומרת - אתה שבאמת עמל בתורה עמול רק בתורה ותו לא וכך תצמח להיות גדול אמיתי. זו גישה שהוכיחה עצמה לאורך הדורות. אני חושב שקשה להתווכח על כך.ההשקפה שאני מעלה באשכול זה שגם אותם אלה העמלים בתורה, ברמת האידיאל הצרוף (האחדות), ראוי שיקלטו עולמות תוכן שונים וכך יצאו הם ותורתם שלמים יותר. כמובן שמבחן היישום הוא לא פשוט כלל ועיקר.

באמת שאלה מורכבת..הרהרתי בה די הרבה וללא מסקנה נוספת. מה שכן הצלחתי להבהיר לעצמי עוד ערך מתוך הסוגייה המורכבת..
תראה, ברגע שאתה אומר שהאדם צריך להיות מצוי בשטחי החיים, אין בכך שום פסול. אין בכך גם חידוש כי גדולי ישראל התנהגו כך תמיד. הם תמיד קראו להתמצא בשטחי החיים ולא להזניח מדע שיחמוק מאיתנו. זה התבטא בהרבה תחומים: פילוסופיה,אסטרונומיה ורפואה למשל, ואם כבר- המצאה חשובה כמו המצפן הקדום היה מפריים הכללי לאנושות . זה מותיר אותנו עם השאלה- האם אפשר להתייחס למדעי החיים (ולא משנה אם זה רפואה\מדע\אומנות) כאל דברים "מורכבים"? מהודעתך עולה שלא.. 
אם נודה על האמת בימינו אין מכנים אנשים חכמים כאנשים מורכבים. להפך. רואים אותם ככאלה המסתפקים בחוכמה בלבד ואינם מצויים בכל שטחי הרגש שבחיים. דווקא אותם אנשים  חכמים נראים שטחיים ודלים מבחינה נפשית (וודאי שאין זה כך בכלל, אבל אני רק מתייחס לראיה הכללית באופן גורף..)וקשה להם להתעלות מעל סטיגמות אלו . 
אם אין החוכמה נחשבת כמורכבת (לפחות לא בימנו),אז מה כן?
אישית אני חושב שמה שאנו מכנים בימינו "אנשים מורכבים" הם אנשים שיש להם "עצבות בעיניים". אנשים שכאילו ראו הכל והרגישו הכל מהעולם הזה. אנשים שחוו דברים איומים ורעים וידעו מחזות קשים ומראות כואבים בחייהם. הם, בעיננו, יזכו לתואר "בוגרים" ויצויירו כאנשים שיש בהם דעה נרחבת . אולי לא בשטחי המדע והחיים הביולוגיים, אלא בשטחים הנפשיים, בעומקים שאליהם האדם נחשף. נגיד זאת כך- זה שיש לי ידע כללי לא הופך אותי לאדם עמוק מבחינה נפשית (בייחוד לא בימינו) מה שאין כן אם עברתי מצבים קשים.
נודה באמת- איזה בן אדם ייראה בעיננו יותר מורכב,זה שנפשו שסועה  או זה שנפשו שמחה ונורמאלית? כמובן הראשון , כך נדמה לי.
אין מה לעשות, היום לא מסתפקים רק בחומר בלבד. כדי להיות מורכב עליך לדעת דבר או שניים ממכשולי החיים ודומיהם. עליך  לדעת כי החיפוש אינו מסתכם במובן הפשטני והשטחי של החיים, אלא במקביל, ברובדים העמוקים, התת קרקעיים, (ניתן לומר-התהומיים,) שלהם. 
אם כך, כיצד נזכה לתואר זה? 
בימינו מקובל גם לחשוב שמי שראה והרגיש דברים אפלים הוא הזוכה המאושר. בן תורה,מכל מקום, לא יכול להיחשב ככזה. זאת בגלל העובדה הפשוטה שכמה שפחות נותנים לו להיחשף אליהם. אין מה לעשות- היהדות לא מכירה בצדדים האפלים כצדדים לגיטימיים ומקפידה לשלול וגם לקצוץ את סעיפיהם. היא מגינה על האדם מהצדדים האפלים האלו ומניחה לו לחיות את חייו בשלווה (יחסית), מזהירה אותו שלא יתפתה וינטה כל חייו רק אל הטוב.
אני  חושב שזה חיובי מאוד. מה לעשות ונפרד מהתואר הנכסף ברגע שנבחר ללכת בדרך זו. החילונים, למשל, חושבים שאנחנו אנשים פשוטים מבחינה רגשית  ואין זה אלא מהעובדה שלא חווינו את החיים כמותם. לא ראינו את החיים כולם. על  גווניהם הפחות והכלל לא סמפטיים. התורה היא זו שמגינה עלינו מהסבל בחיים (כפי שזה נראה כיום-סמים, אלימות וכו') לפחות עד כמה שניתן (לא ממחלות, עוני וכו') ועל כך אנו שמחים וטבעיים, אך היא זו שגם נראה אותנו כאנשים נטולי צבעים ו"פקוקים" נפשית.
מה שאני מבקש לומר הוא שיש לנו באמת דילמה טעונה מאוד היום. אי אפשר להתעלם מהעובדה שדתיים נחשבים שטחיים (ובוודאי תמימים) בעיני החילונים אך אין להתעלם מכך שזה (התורה) מעשיר לנו את החיים והופך אותם יפים יותר. 
כתבתי המון ואין לי כוח להוסיף, אשמח לשוב אל זה בפעם אחרת..
כעלה.     

ווטו ויהוסף
עיינתי בדברים הרבים שנכתבו באשכולות קדומים בדבר ההתאמה והאחדות (מסתבר שבימי קדם של הפורום עיסוק בכגון אילו היה רווח מה שאין כן היום).
האם נכון יהיה לומר לאור הדברים הנ"ל כי כל פעולה (יותר נכון בחירה)של אדם צריכה להיות מודרכת (על פי התורה וכו') כך שתאחד את דעתו עם רצונו ובשאיפה והתאמה לנקודת האחדות שקודמת לכול?
הרעיון שהעליתי באשכול זה,היא ברוח אותם דברים רק ברזולוצייה המתמקדת בעולמו הרוחני אינטלקטואלי חוויתי של האדם (האם ניתן להגדיר זאת דעת?), ואומרת שהאדם צריך לגוון (להפריד) בדעת עצמה,אז לשאוף להרכבה ואחדות דעתו, שאח"כ תתאחד עם הרצון וכו'

נ.ב.(מכיוון שאינני בקיא ורגיל במושגים הנ"ל אני רק שואל שאלת תם - האם נכון לומר שהבנת מטריה וטרמינולוגיה מעין זו מצריכה הבנה אינטואטיבית אף יותר או בדומה להבנה לוגית, היינו אתה יכול להרגיש שאתה מבין אף אם אינך יכול לתת לדברים הגדרה לוגית מדוייקת)

משקל"צ,

תדע מהנאמר: "וידע האדם את חוה"!

לגבי הנ.ב. אכן אך יש וטעויות מושרשות קונות שביתה בדעת שלכך בהכרח צריך מילים שיבררו המוץ מהתבן וכ"ש לצורך תקשור ההבנה לאחרים.