| נשלח ב-10/8/2008 01:09 |
 |
| |
עצב מהעדר עצב - הרהור על חורבן הרגש [ט' באב]
מוצ"ש דברים, תשעה באב תשס"ח
השלתי נעלי מרגלי, שחתי קומתי עדי ארץ, שטחתי גופי על הקרקע, יחד עם כל הקהל הגדול שהסתופף לו בבית הכנסת האפלולי. רק עתה יצאה לה השבת, אכלנו בשר, שתינו יין, ישבנו על כיסאות נוחים ונהנינו ממנורות החשמל הקורנות, והנה העריב היום ונמצאנו לפתע – במעבר חד – בתוך היום העצוב ביותר לעם היהודי, יום חורבן בית המקדש.
בית הכנסת מלא לו מפה לפה, רוב הספסלים ריקים, חלקם הפוכים על צידם כדי לאפשר ישיבה נמוכה. מי שהיה מסתכל מרחוק היה נראה לו כאילו אין איש בבית הכנסת, אולי היה רואה מגבעת או שתיים מציצות בינות לספסלים, אך אם היה מתקרב אל תוך מקדש המעט – פנימה - היה רואה יהודים מתפלשים באבק המרצפות, מקוננים על הבית הגדול, הקדוש וההרוס, על תרבות שאיננה עתה ועל חורבנו של עם שלם.
ואני הקטן גם יושב בבית הכנסת, בידי ספר הקינות, עוקב אחרי בעל הקורא: "איכה ישבה בדד..", מקשיב אנוכי למילות היגון במנגינת הנהי, "גדע בחרי אף, כל קרן ישראל...", ואני מתחיל להרהר לעצמי, מה נגדע? האם חוץ מישבתי על הרצפה חלוץ מנעלים, מרגיש אני עצוב יותר מלפני שהחשיך היום כשהסבתי לסעודה דשינה ביום השבת? ואז אני נזכר בכל סיפורי החורבן, נזכר בבית המקדש שהיה לנו, נזכר בכל הסיפורים על עם ישראל שהיה בתפארתו, והנה כל זה הלך ואיננו, נגוז ונעלם. אך כל אלו סיפורים, ואני שואל את עצמי: האם אני באמת עצוב? ובבושה גדולה אני משיב לעצמי: לא!! אני לא עצוב בתוכי! וזה זועק לשמיים!!!
פקוק חוליות מקופל נמוך על הארץ, מהורהר עם עצמי, עיני כבושות בקרקע, ברקע אני שומע עדיין את המגילה נקראת ע"י בעל הקורא – "הפך לאבל מחולנו", ואני ממשיך לחפור בתוכי, האם אני בכלל אבל, האם אני בכלל משתתף עם הציבור היקר המבכה את ההסטוריה היהודית העגומה? יהודים יראי שמים יושבים שפופים בהיכל החשוך ובכל העולם, מבכים הם את חורבן עמם, גם אני בינותם, אך ליבי לא עימם. "על זה היה דוה לבנו", ואז באמת הלב דוה, העצבות משתלטת עלי, גרוני נחנק, הנה אני עצוב, כמו כולם, כמו כל אותם יהודים שמבכים את גורל העם.
רק ההבדל פעוט וזעיר, אך גדול הוא מיני ים. הם עצובים בגלל החורבן של כל העם, ואני מבכה את היבדלותי הפנימית והאישית. אני ממרר בתוכי ע"כ שתחושת העצבות על חורבן הבית לא מחלחלת לתוכי, אני נשרף מבפנים כמה אני גשמי וכמה שקוע אני בתענוגות העולם הזה, כמה רחוק אני מדרגה של אבילות על ירושלים והמקדש, כמה רחוק אני מדרגה של שאיפה לבית המקדש השלישי, כמה אני ממוסד בתוך העולם העראי.
"למה לנצח תשכחינו" זועק החזן בקול, ואז אני חושב ומבין. למה שאלוקים באמת לא ישכח אותי? אם אני שוכח אותו, אם האבילות שלי היא כ"כ חיצונית וסינטתית ואין אני מצליח להעצב ולבכא באמת את החורבן של עמי, אם טוב לי בגלות הנכאה, מדוע שהקב"ה לא ישכח אותנו? וכשאני חושב ע"כ, אני כבר עצוב מאד, ואז נופל לי האסימון!
אולי החורבן שאנו יכולים לחוש, אינו חורבן הבית שמעולם לא זכינו לראותו קיים, האבל שלנו אינו על השועלים המהלכים בהר הבית, אנו לא מקוננים על גלותינו ועל גלותה של השכינה. אנו מתאבלים ומקוננים על ריחוקינו מהקב"ה, על חסרון העצב הפנימי והרגש שאיננו יכולים להעצב מחסרונו של בית המקדש, אנו ממררים ע"כ שאיננו ממררים שחרבה עירנו ושמם בית מקדשינו, אנו מתאבלים ומקוננים בגלל שאין אנו מסוגלים להתאבל ולקונן על החורבן עצמו - כי הוא כ"כ רחוק מאיתנו, ולא רק במימד הזמן.
החורבן לגבינו הוא לא הבית הגדול שהיה לפני אלפי שנים ונשרף, אלא התוצאה שנגרמה לנו – כבני אדם, על כך שיהודי כיום מחובר לאביו שבשמים ע"י סמלים שאינם ממשיים, על כך שכל היהדות בתוכינו היא חסרת לב, על הדיסטנס ביננו ובין אבינו שבשמים. אנו כמהים להתקרבות חזרה אל אבינו, אנו כמהים שיבנה בית המקדש שנוכל להתרפק עליו, אנו מתאווים לבית חם ואוהב מאלוקים, בית שבו נוכל לבקר את אלוקים ולהרגיש קרוב אליו, אנו מתגעגעים למצב שבו באמת נתגעגע, אנו מבקשים מהקב"ה שישיב אותנו אליו כדי שנוכל לרצות לשוב אליו – שנוכל להרגיש את מה שחשו אבותינו מקדם.
"השיבנו ה' אליך ונשובה – חדש ימינו כקדם"
_________________
תוקן על ידי הוגה_ורושם ב- 10/08/2008 1:18:00
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-10/8/2008 01:36 |
|
| |
כל הכבוד
חושבני שהיו [אולי יש] יהודים שכן הצליחו... וכך צריך להיות, וע"כ אין מקום להספקות "במעט" ודי לחכימא ברמיזא
|
|
|
|
| נשלח ב-10/8/2008 03:18 |
|
| |
גם אני חשבתי מחשבות דומות. חשבתי על כך כשהחזן שאל: "מה יתאונן אדם חי?" ומייד הגיע התשובה: "גבר על חטאיו!". לא ידעתי את נפשי.
אבל החזן גם נתן עצה: "נחפשה דרכינו ונחקורה, ונשובה עד ה'!" אמרתי לעצמי: זה רעיון טוב.
אבל החזן המשיך: "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים". שאלתי את עצמי: האם אנו ראויים לשאת כפים לשמים? והרי כתוב "גם כי תרבו תפילה אינני שומע, ידיכם דמים מלאו!"
אני יודע את התשובה, שה' רוצה בתשובה, כן הכל טוב ויפה, אבל תכל'ס, האם אתה מתכוון מחר בבוקר לקום ולעשות מעשה?
יותר מאוחר הבנתי: התפילה בדר"כ קוראת לאלוקינו. ברוך אתה ה' אלוקינו. וגם התפילה האישית - אומרת - אלוקי נצור לשוני מרע. אבל מי שמרגיש רחוק מה' - אכן לא יכול לשאת כפים לאלוקיו. כי אין לו אלוקים שלו. אבל - יש "אל בשמים" לא שלו, לא של אף אחד, של כולם ביחד. והוא שומע אל תפילת הערער ולא בזה את תפילתם. אליו אפשר לקרוא תמיד.
תכתב זאת לדור אחרון -
מחיצת הברזל מפסיקה ביננו לבין אבינו , אבל היא לא נפסקה ביננו לבין אלוקי כל הארץ.
"לא למענכם אני עושה בית ישראל יודע לכם, כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגויים אשר באתם שם"
לפיכך - ידעו נביאיו היטב - עם ישראל לא יוכל לחזור בתשובה פשוטה - זאת לא תועיל לא. "היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו - גם אתם תוכלו להיטיב לימודי הרע". אבל חז"ל למדונו - שהה"א פתוחה מהצד - מי שלא יכול להיכנס מהיכן שנפל - שיטפס - ויכנס. עם ישראל - יצטרך - אולי יאלץ - לטפס, ולגרור איתו בדרך את כל העולם. תגידו שהוא לא הצליח? תשוו את מספר המאמינים בתנ"ך בשנת 200 לפנסה"נ לימינו. "והיה באחרית הימים - נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, ונשא מגבעות, ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים, ואמרו לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול, כי הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם.
לפיכך - בניין הרגש איננו יכול להתחיל מהמקדש שלא ראינוהו בעינינו, ובקושי ספרו לנו אבותינו.
אבל הוא כן יכול להתחיל - מנשיאת עיניים - אל א-ל בשמים - אל א-לוהי כל הארץ, שלא ידח ממנו נדח.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/8/2008 03:31 |
|
| |
שערי תפילה ננעלו - ולא שערי דמעה.
כי אבינו שבשמיים - מקשיב לבניו כשהם איתו. כשהם לא רוצים להיות איתו - אז הם כזרים. אבל כשמישהו בוכה - הוא מרחם עליו לא רחמים של אבא לבן, אלא רחמים על איש מסכן. גם אם הוא זר.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/8/2008 06:03 |
|
| |
הוגו
עצם העובדה שאתה מוטרד ע"י העדר עצב מוכיחה שהרגש שלך לא מת, אבל אתה עלול להרוג אותו אם תתבע ממנו ללכת אחרי תביעות רוח ההמון מתי וממה כן להתרגש ומתי וממה לא להתרגש. תשעה באב משמעותו מעשה הזדהות וזה שמעשה ההזדהות מורכב מהיבטי נהי ובכי לא אומר שרגשו של מי שלא נמצא כרגע על סף הוזלת דמעות על בית המקדש שהיה כפי שמסופר ואיננו, לא מתפקד כראוי. עדיין לא כדאי בגלל זה לקחת שיעורים משחקני קולנוע איך להביא את עצמו לידי בכי מסיבי.
חשד עצמי זה בריא אבל כפיה רגשית זו מחלה. הזהרו ברגש שברגע שרוצים שישחק תפקידים מוכתבים מההמון, הוא ניזוק. (היה כאן דבר דומה כאשר מישהו שיחק אותה מצטער וחושש מהעדר תגובה רגשית לנאנסת שלא היתה ולא נבראה אלא בדמיון הפרוע של ממשיל משל.)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/8/2008 07:38 |
|
| |
| הוגה_ורושם כתב: |  | |
החורבן לגבינו הוא לא הבית הגדול שהיה לפני אלפי שנים ונשרף, אלא התוצאה שנגרמה לנו – כבני אדם, על כך שיהודי כיום מחובר לאביו שבשמים ע"י סמלים שאינם ממשיים, על כך שכל היהדות בתוכינו היא חסרת לב, על הדיסטנס ביננו ובין אבינו שבשמים. אנו כמהים להתקרבות חזרה אל אבינו, אנו כמהים שיבנה בית המקדש שנוכל להתרפק עליו... |
|
האם בית המקדש הוא סמל יותר ממשי מלימוד תורה? האם הוא יותר עם "לב"? האם קרבן פסח ממשי יותר או יותר עם "לב"מליל הסדר? איני מאמינה בכך. אני לא חושבת שחז"ל האמינו בכך. קודש הקודשים בבית המקדש הוא המקום בו התקיים וממנו יצא יצר העבודה הזרה (יומא סט). זה לא מעיד על קרבה לא-להים, אלא על חוסר הבנה יסודי שלו. זה לא מעיד על "לב" אלא על שימוש בנאלי במכנה המשותף הנמוך ביותר של הרגשות (או במילים פשוטות - "קיטש").
|
|
|
|
| נשלח ב-10/8/2008 10:19 |
|
| |
הוגה ורושם
דבריך הכנים מאד מעוררים התבוננות.
וכיון שנראה לי שגם אני חשבתי על דברים דומים לשלך, אני מציע בפניך את מה שאני חושב.
א. אכן היום הוא הזדמנות לתשובה. וחלק ממה שצריך לעשות עליו תשובה הוא תחושת הריחוק. שה' לא ישמע לנו. אין כזה דבר. אפילו חומת ברזל אינה מפסיקה בין ישראל לאביהם שבשמים. וגם אם חוטאים נקראים בנים.
לפעמים חשים ש"שתם תפילתי", כאילו הוקמה חומת ברזל המונעת ממנו להתפלל. שגם אם נרבה תפילה זה לא יעזור. וכבר אמרו שגזר דין שנחתם אין לו תקנה.
אבל חובתנו, למרות הכל, לתקן מה שבידנו לתקן (ולכן צריך ללמוד מה לתקן ואיך), ולהתפלל.
וכבר כתב מיכה דברים ראויים בזה.
ב. כשאני רואה את הצער על בית המקדש, איני יכול שלא לשאול את עצמי: האם באמת הפסדנו? ומה הפסדנו?
אלו דברים שכבר נידונו בעבר, אבל עדיין יש בהם טעם.
מה נתן לנו המקדש, ומדוע אנו אבלים עליו?
אני סבור שזה סמל. לא היה שום דבר עצמי חשוב בבית המקדש. אדרבה, הוא נתן הזדמנות לחוטאים ופושעים מכל מיני רמות להמשיך בשלהם תמורת הבאת קרבנות. כשהם מתעלמים מכך ש"אם הביא אדם כל אילי נביות (בהמות משובחות) לא נמחל ולא נתכפר לו עד שריצה את חברו". וכבר התלונן ירמיהו על כך ש"כל היום מקדש ה' מקדש ה' המה".
אמנם, כאשר יודעים להסתכל על בית המקדש, אז רואים שהוא
1. מסמל את זה שה' מקבל את עבודת הקרבנות שלנו. שיש ברית בינו לבינינו.
2. שיש הזדמנות לאדם הפוחד מחטאיו לעשות תשובה, להביא קרבן ולחוש שאין גזירות מרחפות מעל ראשו.
ואז אפשר להתעלם מכל המיתוסים האחרים שנקשרו בו, ולהבין מדוע חז"ל בנו כה הרבה תקנות מסביב לחורבן. מטרתם היתה:
I למנוע מאיתנו להתייאש. ה' החריב עצים ואבנים שעליהם שפך את חמתו. אבל הוא עדיין אוהב אותנו. כפי שאמרו במדרש כי בשעה שנכנסו אויבים, מצאו את המלאכים המקשטים את ארון הברית בתנוחה שממחישה את אהבת ה' (במדרש אמרו כי המלאכים יכלו להיות מוצבים בשתי תנוחות, אחת המביעה אהבה עם ה' והשניה ריחוק). ודווקא ברגע זה של כעס היה גילוי של אהבה. לומר, אל תתייאשו, ה' אוהב אותנו.
II למנוע מעם ישראל לשכוח את המקדש. הרי ברבות הימים והשנים נבנה חיים ללא קשר למקדש. ואז נפסיק לייחל אליו. כדי לשמור את התקוה, עשו תקנות.
כך זה נראה לי ובזה אני משתף אותך. כי סבורני שגם אני הייתי ואולי עודני במקום שלך, וכך אני עונה לעצמי.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/8/2008 11:36 |
|
| |
הוגה ורושם
אכן מרשים ביותר.
אם כי מצאתי סתירה בדבריך.
בהתחלה כתבת שאתה לא מרגיש עצב על חורבן הבית אבל לקראת הסוף כתבת :
"המקדש שנוכל להתרפק עליו, אנו מתאווים לבית חם ואוהב מאלוקים, בית שבו נוכל לבקר את אלוקים ולהרגיש קרוב אליו, אנו מתגעגעים "
כלומר משהו השתנה בתוכך תוך כדי הכתיבה...
התחושה שלי לגבי הקינות היא שיש כל כך הרבה סיבות לבכי היום עד שהדמעות זולגות מעצמן...על כך ש
"ואתה אמרת היטב איטיב עמך.ונפלינו אני ועמך.
ולמה בני בליעל חללו שמך.ולא שפכת עליהם זעמך :
אתה גידלת ורוממת בנים להנק.כאשר ישא האומן את היונק
. ולמה דודנים דצו לזנק. ואריה גורותיו לחנק....
ועוד ועוד שורות נפלאות ואקטואליות כשנזכרים בסמדר הרן ובמשפחות גולדווסר ורגב,כשנזכרים באחמדינג'ד,במגורשי גוש קטיף,
אפילו הסגנון הנפלא של הקינות העתיקות,(ששום קינה מודרנית לא ישווה להן)גורם לדמעות לזלוג,על ירידת הדורות.....גם בתחום השירה.
"היקרים קול ברמה השמיעו לבכה.
.על מה זה ועל מה זה הקרנו כה.
.יחד זה אומר בכה וזה אומר בכה.
רגנו להמיר לשון איכה בלשון אי כה"
הערה :בכל השורות יש לקרוא כה בחולם.בשורה האחרונה המילה איכה בקמץ.
בקינה זו יש משחק מילים בהבחנה בין כה בחולם או בפתח.
מישהו מוכן להסביר לי את שתי השורות האחרונות שציטטתי?אני לא בטוחה בהסבר שנתתי לעצמי.
.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/8/2008 14:02 |
|
| |
רגנו להמיר--רטנו להחליף איכה-איפה אתה? לאי -כה- לאיפה ה'
|
|
|
|
| נשלח ב-10/8/2008 14:25 |
|
| |
האם יש כאן תאור מציאות או ביקורת של מחבר הקינה?
|
|
|
|
| נשלח ב-10/8/2008 14:51 |
|
| |
מישקולצר,
יש"כ.
צענערענע
אני רואה בזה תאור מצב, וביקורת על המצב. הגמרא בסוף סוטה, מתארת בקינה מצב עגום וקשה הן רוחנית והן גשמית
סוטה דף מט:
בעקבות משיחא - חוצפא יסגא, ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר, ומלכות תהפך למינות, ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמים.
לדעתי השורות האחרונות הן הקינה הגדולה ביותר, האדם לא מחפש מה הוא יכול לתקן ולעשות, הם רוגנים אי-כה, איפה ה', במקום לשאול את עצמם איכה. איפה אתה, בכל העניין הזה, מה אתה יכול לעשות לתיקון המצב?
עורגים לימי עבר- חדש ימנו כקדם- לאיזה קדם בדיוק הם עורגים? מתי היה קדם טוב יותר מהיום לעם ישראל?
|
|
|
|
| נשלח ב-10/8/2008 15:47 |
|
| |
באשכול אחר ציטטו (בשם שושני, כמדומה) שחדש ימינו כקדם גם זו צורה של אנחה.
אנחנו כבר לא מצפים ליותר, לפחות שנחזור.
אודה למי שימצא את המקור.
ירוחמ
שאל כל דרשן חרדי מצוי ויסביר לך איך הכל גרוע היום יותר מאי פעם.
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 10/08/2008 15:47:45
|
|
|
|
| נשלח ב-10/8/2008 18:40 |
|
| |
יהודי התישב בשטיבל והוציא אנחה מליבו. אמר לו שכנו למושב- אתה מספר לי?!
|
|
|
|
| נשלח ב-10/8/2008 21:54 |
|
| |
אמשלום
הדברים שאני כותב להלן אינם משקפים בדיוק את דעתי. אני כותב אותם רק כדי להבהיר.
האם ראית פעם סרט או הצגה בתיאטרון? האם הוא משקף את החיים?
האם את יודעת מה זה קרבנות? האם הם משקפים את האלוקות?
ואידך זיל גמור.
|
|
|
|
|
י. ל. ביאלר
