מאפייני התנהגות יחודיים של הציבור החרדי

סליחה, החרדים אינם יודעים כלל על הפרשה של הילדה האומללה, תחפשו בהמודיע ויתד, אין שם אפי' מילה אחת על כל העניין...

ושמא ,זה הצד השני של אותו מטבע.

ממללא: יומא טבא דבחדרי חרדים 5/1/2006 09:05

ביום/לילה כזה, שבו עם שלם ניצב דואג למראה מצבו של ראש ממשלתו (שבלי קשר לשאלת דעותיו/דרכו - ישלח לו ה' רפואה שלימה), רק הפורום השכן שמותר להזכיר את שמו לבש אוירת חג פורימית.

"אין מערבין שמחה בשמחה", הגדיל אחד הכותבים לעשות שם, כשהתייחס לאירוע אחר ששימח אותו.

מעבר לכל הדיונים הפילוסופיים ותירוצי הקושיות על היהדות, הקושיה המרכזית על יהדות זמננו היא איך היא מוציאה מתוכה את כל רוע הלב והטמטום הזה במעטה של צדיקות.

גועל נפש.

*****
שד_משחת:

ממללא.

רשעות היא סימפטום של טיפשות,ומזה יש להם בשפע.

חוץ מזה לא הבנתי מה הקשר שלהם ל"יהדות זמננו", עדיף לקרוא להם "חרדיות זמננו".

לדעתי, יש להבין בין שתי תכונות אופי, הקרובות מצד חיצוניותן וגילוייהן, אך הפוכות זו מזו מצד פנימיותן: אכפתיות וסקרנות. (וכל חכם לב יודע שיש להאריך בזה טובא, ואכמ"ל)

[ברבי,

מעניין. באתרים החרדיים באינטרנט (בח"ח, צופר וכו') היה עיסוק אינטנסיבי בפרשה שהוביל לחשיפת פרטים רבים שלא פורסמו בשום מקום אחר, עוד בזמן הצא"פ...]

ברכה לסקרן וקללה למסוקרן

יש מידות/תכונות שהן פסולות מכל וכל למשל עצבנות או כעס שאף פעם לא מובילות לדבר טוב ועליהן אמר הגר"י סלנטר שיותר קל לגמור את הש"ס מאשר לשנות מידה אחת.(כמדומני לגבי גאווה גם נאמרה אמרה זו).

אבל לגבי תכונות/מידות אחרות יש בהם שלילה ויש בהם חיוב.תלוי איך משתמשים בהם.
ממש כמו סכין.הוא יכל לשמש לחיתוך אוכל ויכול גם לרצוח.
הסקרנות הברוכה היא תנאי לאכפתיות.אדם לא יכול להיות אכפתי אם איננו מסתקרן ושואל מה נשמע אצל זולתו כשהמטרה לעזור.אבל ברגע שהסקרנות היא סקרנות לשמה ,ללא תועלת אלא רק סיפוק יצר הסקרנות אז הסקרנות הופכת ל"צהובה"(רכילות וכד')
בפרשת הילדה הנעדרת הסקרנות הובילה לעבירה על צא"פ דבר שהיה כרוך בדיני נפשות.
לגבי ההבדל בין העיתונים החרדיים לאתרי האינטרנט אולי יש כאן עוד הוכחה לרמתם הרוחנית של הגולשים במכשיר הטמא

בוגי

"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה: את הברכה - אשר תשמעו אל מצוות ה' אלוקיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום. והקללה - אם לא תשמעו אל מצוות ה' אלוקיכם..."

"לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך..."

מיכה

תאר לך את העולם שלנו אילמלא חוה אמנו לא היתה סקרנית, ולא היתה אוכלת מהעץ, שהיה תאוה לעינים, וטוב להשכיל.

איך היה נראה העולם הזה. בלי תאוות קיום יחסי מין רפ פעמיים בשנה- בלי רצונות, בלי כשלונות, בלי השגים, וכו, ובעיקר בלי התורה, שהרי היא לא היתה ניתנת, כי לא היה צורך בה.

אני עומד לכתוב מספר מילים ושאלות בפר' ראה על הקללה והברכה. בהמשך.

_________________

מודה ועוזב

צענע,
התשובה לשאלתך היא פשוטה כביעתא בכותחא. מחוסר נושאי עניין, ועוד יותר בילוי, הדרך הזו היא כמעט היחידה לבלות. לכן כל ילד בני ברקי מבין בפוליטיקה יותר מכל ילד אחר בארץ. לכן מתאספים ומתגודדים בבני ברק סביב כל אירוע חריג. כמה אפשר לבלול בשיעורי נשים לשמירת הלשון (עם כל הכבוד), או בחתונות (נפרדות) של אנ"ש? ערבי שירה - אסור. ללמוד נהיגה - אסור. לקרוא ספרות - אסור. ללמוד נושאים חיצוניים - אסור. לעבוד לפרנסתך - לא רצוי (ובודאי לא במקצוע שדורש אינטליגנציה או לימוד). להיפגש על בסיס חברתי - אסור. ללכת לטיולים בבין הזמנים - אסור. כנ"ל לגבי סרטים (אפילו יצירות המופת של האחים גרובייס), הצגות, עיתונים לא מפוקחים, וכו' וכו'.
אז מה נשאר? לראות מה קרה למוטל השכן כשהגיע אליו האמבולנס, או לגלוש באינטרנט, תחת ניק ניים, כדי לקרוא ולהציץ למקרה הילדה האומללה הזו.

ר' מ.א.

יש צדק מסוים בניתוק הסוציולוגי של כבודו, אך הוא לא לגמרי מדויק.

אכן, הסקרנות היא נובעת מתחושת ריקנות פנימית, שצריך למלא אותה באיזשהו עיסוק. האדם השלם, שלבו מלא חכמה, ובה הוא עסוק, באמת איננו זקוק להתעניין בסביבתו, והוא עושה זאת, רק כשיש בדבר תועלת וצורך.

אך, האדם הריקני צריך למלא את החלל, ולכן הוא יכול לעשות זאת או ע"י מציצנות וחטטנות, או ע"י מילוי הזמן בעיסוקים שונים (עבודה, בילויים; - כשהראשון יש בו תועלת ליישוב העולם והשני הוא 'דפיקת ראש' גרידא, וד"ל).

אולם, לא כל אחד, יש לו תכונות וכשרונות המתאימות לשקידה בתורה, ובודאי לא בפאן ספציפי של עיסוק תורני (בחורי ישיבות מוגבלים ללמוד גמרא, בסגנון ישיבתי; אינם יכולים ללמוד תנ"ך, אמונה וכו', ואפי' ללמוד הלכה בסגנון הרב עובדיה - זה לא 'in').

לכן, בכל חברה צריך לפתח מסגרות המתאימות לאישים שונים בעלי כשרונות שונים: מעשים או עיונייים, תורניים או מקצועות חול, וכו'.

כמובן, גם אלו שאין עסקם בתורה, צריכים להיות יהודים יר"ש, הקובעים עיתים לתורה, מכבדים ת"ח, מדקדקים בקלה כבחמורה, אוהבי תורה וכו'.

ירוחם

לקחת את דברי יותר מדי ברצינות...

תראה, בדיוק כמו שאינך מצפה שאלוקים יעשה כל מה שאנחנו רוצים... גם הוא לא מצפה שנעשה כל מה שהוא רוצה... (הרי הוא ברא רשעים, לא?) רק מה זה כמו נדרי זירוזין, המוכר אומר בשלוש, הקונה באחד, שניהם רוצים בשתים...

זהירות!

אל תגידו שאמרתי שאלוקים לא רוצה שנקיים מצוות...
רק אמרתי שהוא לא כ"כ קפדן כמו שלפעמים מציגים אותו...

מיכה
אלוקים לא ברא לא רשעים ולא צדיקים, אלוקים ברא -אדם, זכר ונקבה ברא אותם, מיד כשברא אותם, נתן להם תכונות אופי,
יש ההופכים את התכונות לטוב- ויש לרע, את אותן התכונות.לא התכונות רעות, השימוש בהם הוא טוב או רעה,

תכונת הסקרנות- היא אחת התכונות הטובות והחשובות שהאדם זכה בהן, חבל שמשתמשים בה למטרות פסולות.

אבל גם החיטוט מה שנעשה אצל הזולת-שלכאורה היא פסולה, יש בה גם יתרון חיובי, אכפת לאדם מה שהשני עושה, אבל כתוצאה מכך, הוא גם מודע שיש לעזור לשני, כי השכן הזקן הערירי חולה ויש לטפל בו. כי אולי לילדי השכן בקצה הרחוב, אין מה לאכול, הרי ראינו מה שהיה על השולחן,אתמול, כשהצצנו.

רב הבית כנסת דרש דרשה חריפה וצעק כנגד אלו המדברים בשעת התפילה, על גודל הפשע, ובאמת, הדיבורים הופסקו.
לאחר זמן, נודע למתפללי בית הכנסת  כי אחד מהותיקים, נמצאה מת בביתו,  גלמוד ועזוב, שמת  חולה מחוסר טיפול, ברעב.
עלה הרב על הבמה והחל לצעוק, רשעים, פושעים, אכזיירים, אחד מהמתפללים מת בצורה כזו מכוערת, ואף אחד לא ידע??!!
קם אחד מהמתפללים ממקומו ואמר לרב, כבודו! מתי אנו נפגשים  עם שאר המתפללים? כאן בבית הכנסת, פה אנחנו שואלינו מה שלם של פלוני ומה שלם של אלמוני, האם מישהו חולה? וכ'
אבל הרי אתה אסרת עלינו לדבר בשעת התפילה! מתי ואיך יכולתי  אני ואחרים להתענין במצבו של זה או אחר?

מיכה כתבת
רק אמרתי שהוא לא כ"כ קפדן כמו שלפעמים מציגים אותו...

שאלתי את אליהו, מה עשה הקב"ה באותה שעה כשהפכו אותו לקפדן?
היה מזעיף והולך- כאומר -נצחוני בני נצחוני בני.

_________________

מודה ועוזב

מיכי,
כל מילה בסלע!

כשקראתי דבריך, נזכרתי במה שמעתי פעם מתלמיד חכם גדול ומשפיע בחסידות מפורסם, וכך הוא סיפר:

כידוע, חל "איסור חמור" ללמוד חסידות חב"ד בישיבות מסוימות, במיוחד אם הדבר נעשה במסגרת שיעורים שמוסרים אותם ת"ח חבדיי"ם. והנה, בעבר, לפני שנים רבות, רבים רבים היו נוהגים להתגנב לשיעורים הללו ולשמוע את אשר בפי תורה עיונית ומרתקת זו מציעה. והאמינו לי היא מציעה המון עומק, יצירתיות וגאוניות. אבל לעומת זאת בימינו, מס' הבחורים שמתעניינים בשיעורים הללו הוא נמוך מאוד.
מה ההבדל?
אין זאת אלא:
בעבר, לא היו עיתונים, הפוליטיקה החרדית הייתה 'פנימית' ומצונעת הרבה יותר מאשר היום, לא כל דבר התפרסם בשער בת רבים. בדרך ממילא סקרנותם הלוהטת והמבעבעת של הבחורים הופנתה לדברים המעניינים שהיו נמצאים תחת לאפם ושידם הייתה משגת - ובתפריט היה שיעורי החסידות 'המחתרתיים', אשר שבו ליבם של רבים.

היום, בכל יום חמישי בערב, בחורים רבים רוכשים לעצמם את שלל העיתונים המוצעים, קוראים, מדברים ומתווכחים על הפוליטיקה העסיסי, ועל שאר מילי דמיטב. נוצרו אפוא מקורות אחרים, אטרקטיביים ונוחים בהברבה מלימוד עיוני, המספקים את יצר הסקרנות, וממילא לא באים להתעניין בדברים העיוניים המרתקים באמת.

ממשיך אותו רב ת"ח:

לפני זמן הסיבה בגינה הלכו לשמוע את השיעורים הללו הייתה הסקרנות. אבל הסקרנות דמתה ל"בייגלה" אמיתי, אמנם היה חור חלל ריק באמצע - הסקרנות היא הסיבה לבוא הבחור לשמוע את השיעור - אבל סוף כל סוף הם שמעו תורה עיונית מרתקת, הם אכלו  "בשר" רציני וענייני - היה מסביב לחלל הבייגל בצק פריך וטעים.

היום, הסקרנות היא אותה סקרנות, אותו חלל ריק, אותו החור, אולם במה משקים את הסקרנות במה מרווים את הצימאון? בעיתונים, ברכילות, בפוליטיקה, בשטויות במיץ עגבניות ללא כל תוכן (ועוד העיתונים החרדיים, שחציים מפוברק וחציים שיטחי ברמות נמוכוות ביותר) - והרי זה דומה לבייגל שנשאר רק עם החור, עם החלל באמצעו - מבלי שסובב אותו הבצק הפריך...