האם למד הרב קוק ליקוטי מוהר"ן?

 וכשהמחשבה האחדותית מתגברת היא, אור החסד והסליחה מופיע, ועונות ופשעים נמחקים. וכל מי שהוא מתקרב לחוגו של צדיק טוב כזה, הנקודות של הטוב הגנוזות במעמקי נשמתו מתנוצצות ובולטות, והרע הולך ונאפס לגמרי. והם הם צדיקים יסודי עולם , שהם דנים את כל העולם כולו לכף זכות, ומאירים את אור החסד על כל בריה, אוהבים לצדק את הבריות, ושונאים לחייבם. והם הם תלמידיו האמיתיים של אברהם אבינו, ההולכים בדרכיו. ולפעמים יש שאור החסד הוא גדול כל כך בקרבם עד שאי אפשר לו להופיע במעשה, ומרוב שפעו הנם מרגישים חלישות בגופם, מפני שהחומר בטבעו מוכן הוא אל הדינים והגבורות, ומכל מקום הם שואבים אור חיים ואומץ ממקור חסד עליון. ואף על פי שאין העולם יכול לקבל את אורם כמו שהוא, כמו שאין העולם כדאי להשתמש באור של יום הראשון, מכל מקום מתולדותיו של אור זה העולם מתבסם גם כעת."  

(אורות הקודש)

בהחלט חברים, לא כל שני צדיקים דומים באופן מוחלט.
יחד עם זה, הרב הורה לרב הנזיר ללמוד את ספריו של ר' נחמן לפני שהוא עורך את כתביו. (ליקוטי הראי"ה לרב נריה, אם זיכרוני לא מטעה אותי זה עמ' 169)
והטענה המועלית כאן היא שרעיונות מרכזיים שעליהם נשענת תורת הרב, כתובים דווקא בליקוטי מוהר"ן.

 גם אני למדתי בישיבת הסדר, וגם אותי לימדו מה ההשקפה של הרב. אבל כשניגשים לכתבים של הרב מתברר שלא הרבה מבינים אותו, מהעובדה הפשוטה שהרב בוחר לכתוב בצורה ספרותית אותה לא כל אחד יבין, כי היא משתמשת בביטויים של הרזים, שלמרבה הפלא, מופיעים לא מעט בספרו של ר' נחמן.

אחרי שלמדתי גם את ליקוטי מוהר"ן וגם את אורות ואורות הקודש וכו', אני יודע שההצגה לעיתים של תורת הרב, לא תואמת את מה שהיא באמת. ובכלל, היא בקושי נלמדת לעומק בישיבות.

נשמעו כאן מס' טיעונים לגיטימיים. שעל חלקם אפשר להאריך יותר מתגובה קצרה.

האם הרב שלל את הביטול?

 "כל מה שהאדם הוא יותר גדול, צריך הוא יותר לחפש את עצמו, יותר מסתתרת היא מהכרתו נשמתו העמוקה, עד שהוא צריך להרבות בהתבודדות, בהתעלות הרעיון, בהתעמקות המחשבה, בהשתחררות הדעה, עד שסוף כל סוף תתגלה אליו נשמתו, על ידי הזרחת קצת מזיוי אוריה. ואז ימצא את אשרו, יתעלה מכל ההשפלות, ויתרומם על כל מעשים, בזה שישתוה ויתאחד עם כל המעשים, ובזה שישתפל עד לכדי הנמכת הרוח היותר קיצונה, עד לכדי ביטול הצורה הדמיונית הפרטית, ואנכי תולעת ולא איש, עד לכדי ביטול היש בעומק עצמו,ואנחנו מה. אז יכיר את כל זיק של אמת, את כל ברק של יושר, המשוטט בכל מקום שהוא. והכל יקבץ אליו, בלא שום שנאה קנאה ותחרות, ואור השלום ועז הגבורה עליו יופיע, הוד הרחמים, ופאר האהבה עליו יזרח, וחשק המפעל והעבודה, שקיקת היצירה וההתעודדות, תשוקת הדממה והרון הפנימי, יחדו יתאגדו ברוחו, והיה קודש. "(אורות הקודש)

 "הקדושה העליונה היא קדושת הדומיה, קדושת ההויה, שהאדם מכיר את עצמו בטל בפנימיותו הפרטית, וחי חיים כלליים, חיי כל" (ערפילי טוהר)

 על איזו שתיקה הרב מדבר, ומי מזכיר אותה? למה הרב מזכיר את ספירת האמונה כמקור השירה בעולם בספרו אורות, מי דיבר על זה בעבר?

מדוע בפסקאות שהבאתי למעלה, הרב מדבר על תום, ועל סליחת עוונות? בתורה של מי מוזכרת היכולת של הצדיקים למחול עוונות, ולא כדבר משני?
כל נושא כזה, הוא יותר מפיסקה אחת שהוזכרה כאן למעלה. אלו נושאים שחוזרים ושבים בתורות של שניהם. 'ויש עניין שיתהפך הכל לטובה' הוא בהחלט מוטיב שחוזר על עצמו באופנים שונים ומגוונים הן בתורתו של הברסלבי והן בתורת הרב.

"כל מה שהבחינה והמדרגה גבוהה יותר שמאירין שם שמות גבוהים יותר, שם הדינים מתמעטים והרחמים מתרבים שם יותר כמבאר בכתבי האר"י ז"ל. וזה מעלת הצדיקים הרמים והגבהים מאד שעולין בכל פעם למדרגות גבוהות יותר, עד שמכירין גדלתו וגדלת שמותיו יתברך יותר ויותר, עד שממשיכין רחמים גדולים וחדשים בכל פעם באפן שיוכל לכפר עוונות ישראל ולהשיבם בתשובה אף בעת שקלקלו מאד מאד" (אוצר היראה, ע"פ ליקוטי הלכות לר' נתן מברסלב)

(וכן תורה ח ליקוטי מוהר"ן ותורות שונות נוספות, ולאורך ליקוטי הלכות)

"האחדות הגדולה  שצדיקים טובים, אדירי הקודש, מרגישים בעצמם מרוב אהבתם את כל היצור, שהיא הולכת ומתרכזת בצדיקי ישראל באהבת ישראל האידיאלית, היא ממשכת אליה את אור החיים ויסודו של כל יחיד ויחיד, ומהפכת את כל הנטיות היחידיות והמעשים שלהם לטובה ולקדושה.

 מרוב תשובה מאהבה של אנשי מופת הללו מתהפכים כל הפשעים לזכיות. ואור החיים היותר רוממים וקדושים מאיר על ידי כל פעולה וכל שיג ושיח של כל יחיד ויחיד שבישראל, והוא עומד הכן להתגלות בשעת הכושר, אשר מהרה יבוא ויגלה ויראה, והיה בימים ההם ובעת ההיא נאם ד' יבקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאינה כי אסלח לאשר אשאיר.

 בכח עליון של אחדות מאירה זו היא סגולת הסליחה לכל חטא ועון, המיוחדת לצדיקים בני עליה . אמר ר' שמעון בן יוחאי, יכולני לפטור את כל העולם כולו מן הדין, ואלמלי אלעזר בני עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואלמלי יותם בן עוזיה עמנו מיום שנברא העולם ועד סופו. וכל בר לבב ידע וישכיל, כי כל פלא היותר עליון איננו כי אם התגלות זעירה של החסד האלהי, שאין קץ לטובו, אשר צדיקים רמי מעלה מסירים באור נשמתם את הקיר החוצץ של החולשה האנושית, המבדלת ביניהם ובין האלהים וטובו "(אורות הקודש)

והרי, ר' נחמן כידוע, ראה את עצמו בתור נשמת משה. והוא טען שהוא ערב לתיקון העולם.

האם הרב שולל את האפשרות שיהיה צדיק שיערוב לתיקון העולם?

 והלא כך הוא כותב באורות הקודש:

 "יש צדיק כזה שיכול לערוב שיתוקן העולם כולו, וכל ישראל ישובו בתשובה שלמה. ובזה הם מקבלים שפע חיים וטוב גדול בהקפה, מהאוצר העליון, מקור הברכות. וצדיקים כאלה מוכרחים להמצא בעקבתא דמשיחא, שכל ההשפעות באות בדרך הקפה, בסוד טוב איש חונן ומלוה. ואורח צדיקים זה מקדים את הטובה לבא לעולם, ומכשיר את הדעות לקבל הופעות חדשות, שאינן ראויות להן כלל. ומכל מקום לא תצא מזה שום תקלה, כי אם תועלת ותיקון, מפני שהדעות העליונות הללו יש בכחן להכשיר את הדור בהופעתן, שיוכל לקבל את האור הגדול שבהן, ולהשתמש בו כראוי. ההכשר הראוי לזה הוא העסק ביחודים, בבהירות הדעת, ואומץ טהרת הרצון. מלוה ד' חונן דל, ראשי תיבות, מ'י'ח'ד, וסופי תיבות בגימט' תשעים, שהוא צדי באותיות, שמובנו צדיק. ועל ידו מתהפך כל הרע לטוב. וכל הטומאה לקדושה בסוף. אתה סתר לי מצר, ראשי תיבות אותיות סמאל, וסופי תיבות בגימטריא קדושה. " (חכמת הקודש הפועלת קו)

 מאיפה הרעיון שיש צדיק שהוא מלווה?

 "זה הצדיק הנ"ל שאינו רוצה שום עולם הבא רק יש לו שמחה שלמה מהמצוה בעצמה, לא די שאינו נקרא בשם לוה ומקבל, אף גם להיפך כי הוא זוכה להיות נקרא בשם מלוה, כאלו הוא מלוה ומשפיע להשם יתברך בחינת מלוה ה' חונן דל. כי זה הצדיק הוא חונן דל, שעושה חסד וחנינה עם כל העולם שהוא נקרא עני ודל עד הנה בבחינת מקבל, ועל ידי הצדיק הזה נתתקן העולם כנ"ל"

"הצדיק המלוה הגדול הנ"ל הוא טוב לכל תמיד ואינו מפסיק טובו וחסדו לעולם, ואפלו מי שלוה ממנו ואינו מסלק לו הוא מלוה לו עוד יותר ויותר כמה וכמה פעמים בלי מספר עד שסוף כל סוף ירחיב ידו ויסלק לו הכל. ואם חס ושלום אף על פי כן ימרד בו ולא ירצה לסלק לו, יש לו כח לזה המלוה הגדול לגבות חובותיו ממנו לעולם ויוכל למצא אותו תמיד ולא יוכל להסתתר ממנו, וזה בחינת לוה רשע ולא ישלם, ואף על פי כן וצדיק חונן ונותן עוד לזה הרשע בעצמו, אולי ירחיב ידו על ידי זה וישלם. כי זה הצדיק הוא בבחינת מקומו של עולם, שדן את הכל לכף זכות לפי מקומו כנ"ל, ועל ידי זה הוא משפיע לכל אחד רב טוב וחסד ממקום עליון ונורא מאד באפן שיוכל להרחיב ידו לשלם חובותיו..

... דרכו של הצדיק להטיב תמיד, והוא מסבב כל כך בטובו וחסדו הגדול עד שיתרצה הלוה להכניע את עצמו לבקש ממנו טובתו, ואזי הוא משפיע לו בכל פעם עוד חסד וטוב ממקום גבה ביותר, עד שסוף כל סוף ישובו הכל אל ה' ויסלקו חובותם כראוי. ועל כן זה הצדיק שהוא בחינת המלוה הגדול, הוא בעצמו גם כן הערב בעד ישראל שסוף כל סוף יסלק כל אחד מישראל חובות הלואותיו בשלימות. ורק על ידו יוצאין ישראל ידי חובת הערבות מה שכל ישראל ערבין זה לזה"

(אוצר היראה, ע"פ ליקוטי הלכות לר' נתן, המקור לדברים בליקוטי מוהרן א חלק שני)

 "זה הצדיק הוא ערב להקב"ה שיתקן העולם" (ר' יצחק ברייטר, ע"פ ליקוטי מוהר"ן והלכות)

 ובכלל, רבות הן הפסקאות באורות הקודש בהם מדבר הרב על דבקות בצדיקים. צריך לנסות קצת לשבור את הקיבעון שיש על התורה של הרב.

 "חכמי לב מכירים באמת את האפסיות של עולם הזה מצד עצמו, והם מעלים את מחשבתם וציור עולמם למעלת עולם הבא ואשרו. ומתוך שהם מסתכלים, שכל ההויה המשך אחד יש לה, ממילא נעשה עולם הזה גם הוא מפואר אצלם, ומתוך כך הם דורשים לתקנו ולשכללו, ומזה יבא הרצון של התרבות והשכלול של חיי עולם הזה, על ידי צדיקים קדושי רוח, שתעלה בעז רוח על כל מה שגילה רוח האדם, מצד אהבתו החיצונה לעולם הזה מצד עצמו, מפני שאהבה זו מיוסדת על תוהו ועל שקר, אלא שהדבר נדרש לקיום העולם וישובו, שיהיו משתגעים בעולם, אבל יותר הרבה מזה יהיה הישוב הבא מדעה שלמה. " (אורות הקודש)

 בוודאי שלרב היה חיבה לעולם הזה, אבל דווקא מתוך התוכן הרזי. לא מצד העולם הזה כשהוא לעצמו. רק מתוך חיבורו אל העולם הבא.

 "הצדיקים המופלאים שאין עולם הזה תופס אצלם מקום מצד גבוליו שפלותו וצמצומיו,דוקא הם מוקירים את העולם ומכבדים אותו, מפני שהם רואים בו עולם עליון, זיו טהור ממקור החיים..."  (אורות הקודש)

"אצל המשיגים הגדולים, אין הזמן מצויר באיחור, כמו אצל רוב בני אדם, ומתוך כך אין עניני עולם הזה, אפילו היותר חשובים שבהם, תופסים אצלם מקום. ועל כן הם מוכרחים בעיוניהם לפנות תמיד אל הענינים הנצחיים, העומדים מעל לכל ענין זמן..."

 הניתוק של תורת הרב מההשפעות החסידיות עליה בכלל, ומתורתו של הברסלבי בפרט, מסרס אותה ולא מאפשר להמציא מקור לרבים מרעיונותיו. ועוד: רבים מרעיונותיו נותרים בלתי מובנים ללא התעמקות בליקוטי מוהר"ן.

התורה של הרב נתפשת הרבה פעמים, ובאופן אבסורדי, כרציונלית, שלא בצדק. ובאמת זה ההיפך הגמור  מתוכנה הרזי. וכידוע, במקום שהשכל נגמר, שם מתחילה הקבלה.
    
 ידידי,
הבאתי 2 פסקאות על הביטול.

 הנה עוד אחת לדוגמא:

 "השמחה העליונה מתגברת דוקא ע"י ביטול גמור של מהות עצמו, מפני שהנשמה מתחילה להכיר את כל הטעות שיש במהותיות עצמותית, והחפץ מתגבר לאשתאבא בגופא דמלכא, בשלמות אין סוף של נועם העליון. והיא הענוה הגמורה והשפלות העמוקה, שהעצמיות היא בה רק שירים, כלומר ענין של חסרון שנשאר בלתי כלול בשלימות העליונה. משים עצמו כשירים. והרגשה זו היא ההרגשה המיוחדת לישראל, שהם ממעטים את עצמם בכל גדולה הניתנת להם." (שמונה קבצים)

לא כתבתי שהרב היה ר' נחמן. וגם לא שחשב שהוא ר' נחמן. רבות הן הפסקאות בהן ניתן לראות שהרב לא ראה בעצמו נשמת משה כלל.

 אני רוצה לומר שלאחר השוואה יותר ארוכה מזו שעשיתי, בתוספת מס' פסקאות דוגמת זו שהבאתי למעלה ("יש צדיק כזה...."), ניתן ללמוד לדעתי שהתפשטות ספריו של ר' נחמן  בוודאי  נכללת בהתפשטות רזי תורה  עליה הרב מרבה לדבר ועל הצורך שבה.

אם אינני טועה אתה מכוון למה שכתב הרב הנזיר באורות הקודש בהקדמה, לגבי התפישה הכללית ובין התפישה הפרטית של החסידות. ואת זה קל להבין, מכיון שהרב ראה בהתחדשות היישוב בארץ כתחייתה מחדש של האומה ושל מושג הכלל. מה שלא היה שייך לומר בתקופת החסידות.

לגבי הטבעיות, נראה לי שדווקא שם לרב ולר' נחמן יש הרבה מקום להפגש. כך כותב הרב:

 "יחידי הסגולה, חושבי המחשבות וגדולי האידיאלים המפותחים, צריכים הם להתקרב אל ההמון בהתקרבות של ענוה, כלומר לדעת שלא רק להיטיב לו ולהשפיע עליו הם באים, כ"א גם ללמוד ממנו, ולהיות מושפעים מאתו. אותה הבריאות הטבעית, החומרית והרוחנית, הנמצאת בההמון, למרות גסותו וחסרון ידיעתו, היא עולה בכמה דרגות על כל מה שיש מזה בין הגדולים, אשר הרעיונות והתסיסות הרוחניות פגמו את תמימותם ואת שקט רוחם וטוהר נשמתם. מובן הדבר, שעכ"ז עולה היא הרבה המדריגה הפנימית של ת"ח ותמימי לב, אשר בעומק ידיעה קלטו להם את האור של היושר, האמת והצדק בפנימיותו, מ"מ תמיד ישארו כחות רבים, שהקרבה של ההמון אליהם יבסם אותם, ויתעלו הם ג"כ, לא פחות ממה שההמון עתיד להתעלות בקרבתם" (שמונה קבצים)

 הטבעיות, הפשטות והתמימות נוטים להשמר בהמון, הרבה יותר מהמלומדים בעלי הדעה. שם יש מקום לת"ח לקבל מההמון – את התוכן הטבעי והתמים שלא נפגם.

והדברים ארוכים ושזורים כשיטה לאורך פסקאות שונות. ולא אצטט יותר, כדי לא להטריח.
אבל שים לבך לדברים, וזכור, שהטבעיות הפשטות והתמימות, הולכים אצל הרב הרבה פעמים ביחד. ואיזהו חכם, הלומד מכל אדם.

התפישה של הרב לגבי הטבעיות שמתפרצת באומה, גם היא צריכה להיות מובנת בהקשר הרזי . וגם שם יש עניין שיתהפך הכל לטובה.

 כך כותב הרב:

"כשם שנשמת האדם היא יותר עליונה ויותר פנימית מהמלאכים, ודוקא מפני גדולתה ירדה עד לתחתית המדרגה, ומשם תעלה ברכוש גדול ועצום ותכשיר את העולם כולו עמה לעליה עליונה מקורית, כן הקודש שבחול, שירד עד לידי החולין הגמורים, הוא יותר נשגב וקדוש מהקודש שבקודש, אלא שהוא מסתתר הרבה. ואין קץ ותכלית לתיקוני העולם שיבאו מכל הטוב הבא לעולם בדרך חול, שיגלה ויראה הודו והדרו לעת המאושרה, אשר "לא יהיה אור יקרות וקפאון" - "והיה לעת ערב יהיה אור". לפני אורו של משיח שיגלה במהרה בימינו, יתעורר כח הקודש שבחול, שיעורר בראשית התעוררותו את החול, והכל ידברו "בלישנא דאיניש ולא בלישנא דקוב"ה, (זוהר) ועל זה נאמר: "גם לשוני כל היום תהגה צדקתך, כי בושו כי חפרו מבקשי רעתי".   " (אורות)

ר' נחמן מלמד אותנו שהאלוהות מתפשטת בכל מקום –

"וזה שגילו חז"ל ופתחו לנו פתח, שהמשכיל ידע ויבין, שבכל הדברים גשמיים יש אלקותו וחיותו, כמו שאמרו חז"ל (מנחות ל"ד ע"ב): טַט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים, להודיע שבכל לשונות העכו"ם יש שם אלקותו המחיה אותה"

(תורה לג, ליקוטי מוהר"ן)

 ר' נחמן מרבה לדבר על כך שדווקא במדרגות הרוחניות הנמוכות, מאיר אור אלוהי עליון, רק שהוא מסתתר הרבה. (תורה נו, ליקוטי מוהר"ן).

הברסלבי לקח את זה יותר לכיוון הרוחני, רוצה לומר, במדרגות הנמוכות והשפלות של הנפש. הרב לוקח כאן את העיקרון הזה לכללות המציאות, ואומר שדווקא במדרגות הנמוכות שלה, קרי, החולין, דווקא שם יש אור עליון שעתיד להאיר בעתיד. וכשלומדים להקשיב יפה מהיכן ההשגות האלה מגיעות, מבינים שהן מתחברות ביחד.

כמו  שהרב כותב כאן, בהתחלה ענייני החומר והטבעיות באומה מתפרצים בצורתם הלא סימפטית. אמנם, בתוכם חבוי אותו קודש עליון, שהוא בעצם מעורר את החול כדי לקדש אותו. וזה לקראת הגאולה השלמה – בה כל העולם יהפך לזוהר של תורה.

אני חושב שזה הולך יפה עם ההשקפה הרזית בכלל, ועם זו של ר' נחמן בפרט:

 "...כי כל דבר שבעולם יש לו צמצום אחר בכמות ואיכות, וכל הצימצומים שבעולם, כולם נרשמים באבן שתיה, שממנו הושתת העולם, וכולם מקבלים ממנו, ושם המתקת כל הדינים, כי הוא בחינת חכמה עילאה, בחינת קדשי קדשים...

וכשהתורה יש לה שלימות...., אזי מקבלת מחכמה עילאה בבחינת לוחות האבן, בחינת אבן שתיה, ואזי משפעת בכל החכמות, ונמתקים כל הדינים   " (תורה סב ליקוטי מוהר"ן)

כשלתורה, לחכמה עילאה, יש שלמות, היא משפיעה על כל החוכמות שבעולם ומעלה אותם.

 אותו ר' נחמן שמרבה לבטל את העולם, הוא אותו ר' נחמן שמדבר על החיים הטובים של הצדיקים פה בעולם הזה (מעשה משבעה קיבצנים), והוא אותו ר' נחמן שכותב שע"י משא ומתן מתעלה ספירת המלכות מבין הקליפות. (תורה לה, ליקוטי מוהר"ן חלק ראשון, ולא אצטט).
אבל לא על זה אני מדבר. כי זה לא הנושא.

 ר' נחמן לימד אותנו בתורה לג זו ש "הכלל הוא, שצריך לבקש שלום, שיהיה שלום בין ישראל, ושיהיה שלום לכל אדם במידותיו, היינו שלא יהיה מחולק במידותיו ובמאורעותיו, שלא יהא לו חילוק בין בטיבו (בטוב) בין בעקו (ברע), תמיד ימצא בו השם יתברך, היינו (שם נ"ו): בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר."

את ד' צריך למצוא בכל המאורעות. הן הטובים והן הרעים.

ובאמת הרב מסיים בפס' : "גם לשוני כל היום תהגה צדקתך, כי בושו כי חפרו מבקשי רעתי."

 כלומר, הרב רואה את הטוב שבחומר, כל עוד קולטים שהוא מביא להתהפכות של העולם כולו לתורה, וגורם לאותה חכמה עילאה שתשפיע בכל הדברים שבעולם, רק אז אפשר להגות את צדקתו של הקב"ה בעקו (ברע) ובירידה. כל עוד לא רואים את האלוהות שם ומוצאים שם את השכל שנמצא באמת בכל דבר (תורה א ליקוטי מוהר"ן), הם מבקשי רעתו של הרב.
רק צדיקים שמסתכלים אל פנימיות המציאות יכולים להגות את צדקתו של ד' במצב זה.

והרי זהו התוכן של מס' רב של פסקאות, שגם בשעת הירידה, צריך לצפות את העליה שתבוא. לא רק באדם הפרטי, כי אם גם במציאות כולה.

ושים לבך גם לעיקרון זה, כי דרכו תוכל להבין הרבה מפסקאותיו. הרב נוטה להסתכל הרבה פעמים על מה שקורה כירידה, אבל כזו שבפנימיותה היא באמת עליה.

 "להעלות דברים בטלים אי אפשר כי אם על ידי גילוי רזי תורה,  וכשגילוי האור של סתרי עליון בא בשפע, מתעלים כל הדברים היותר  שפלים, ומתראה בהם האור הצפון במעמקים. ועל כן בעקבתא  דמשיחא חכמת סופרים תסרח, ומתרבים דברים בטלים רבים בצורה של  ספרות, של קיבוץ, ועל ידי התגלות אורו של משיח יהפכו כולם לקדושה. והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה" (ערפילי טוהר)

ולפעמים הצדיקים נכנסים לאותם חכמות של חול, כדי להעלות את הקודש שבהן:
 

"...זאת ויותר מזאת, היא תמיד ציפייתם של גדולי הנשמה.

כשהם נטפלים לעסקי החיים הרגילים, הרי הם ממשיכים אור חיים עליונים בעסקי החול הללו, ומקדשים אותם בעד כל העולם כולו, וקל וחומר בעד עצמם, וכן הם מרימים את הערך של כל אותם העניינים הקטנים למעלה רוממה, גדולה ונשגבה. אלה הישרים, שצרור החיים העליונים הוא עמהם תמיד, ואור עונג קודש ד' הוא מאיר להם בכל עת, כשהם יורדים לדבר דברי חול פשוטים, הרי הם יודעים ומכירים איך אור החיים של הקודש הכללי מתפלש שמה בכל המחבואים, והם מגלים משם את האור, ומביאים אותו בדעה והשכל ובגבורת חיי נשמות (גבורה של מעלה), אל מקום עליון, אשר שם חיי הקודש מאירים בהרחבה, בגלוי ולא בסתר, בזוהר בולט ונוצץ.  

כשהם יורדים להסתכל על העולם הסתכלות חיצונית, כשהם פונים להתעסק בחכמות חול, גם בדברים זרים, בכשפים, באמונות זרות וטמאות, מהכל הם שואבים את קרני אורו וניצוצות חיי קודש המפוזרים, מהכל עושים עטרות חן, למלאות בהן את אור החיים כולו, למלא את הוד קודש עליון מכל עבריו." (ערפילי טוהר)

 זה שזור לאורך אורות,  לא אצטט עוד הרבה, כדי לא להטריח, אז נסתפק בזו שמדברת על התפילה של הצדיקים שתקדש את כל המדעים שמתעוררים, ותשפיע בהם את אותו סוד ד' שמחיה את  כל המציאות כולה:

"...ביחוד צריכים להפנות לזה את התפילה בעת שרואים שהנטיה גדולה לשפות ומדעים, ואי אפשר להלחם עם כל הפונים אליהם, והזמן ואותותיו מראים את ההכרח, אז קמים צדיקים פנימיים לתשועה, בעבודה שבחשאי, ובגדולת נפש חיה יחידה, באים ופותחים את הצנורות הסתומים, לשום סוד ד' בלמודיו, ולמודי ד' הם כל מה שבעולם..."  (אורות)

 אם כן, המדעים, לא מצד עצמם הם נעלים. רק ע"י אותו אור עליון שחבוי בפנימיות המציאות, שהוא בא להעלות גם דברים בטלים.

כשמבינים ככה את הרב, שהירידה היא לצורך עליה (כמו שכותב הרב במס' לא קטן של פסקאות... ולא אצטט), מבינים יותר את הקשר.

 אני חושב שנתתי פה כמה נקודות למחשבה, ועדיין, לא נאמר פה כלום.
יש רעיונות שאפשר לבטא רק אחרי מס' הקדמות. וגם הרעיונות שנכתבו כאן, צוטטו רק פסקאות מעטות עליהן. הן מליקוטי מוהר"ן והן מספרי הרב. גם ללא הסבר מפורט.

 כאמור, הטענה היא שרעיונות מרכזיים של ר' נחמן, לא פעוטים, גם דברים שנראה לכאורה שיש ניגוד, יכול מאוד להיות שאחרי עיון חוזר מתבררים כמתאימים.

וכדי להגיע לעיון כזה, צריך להפסיק לדבר על הרב במושגים של 'רציונל' כי כל התורה שלו אומרת רזים. הרציונל משמש את הרז, ונכנע לו בענווה כשמגיעים לאותם מקומות שכל עין של תבונה מתעששת.

יש פה גם פער מסוים שאני חש, וסליחה מראש, אבל ראיתי את מה שכתבו פה על הרב באשכול אחר ועל הניסיון להציב אותו כמושפע מאוד מפילוסופיות שונות בתקופתו. עברתי על אורות לא פעם אחת, ולא שמתי לב לזה.

אדרבה, ראיתי שהרב מכנה כמה מהם בכינוי הרזי היותר נאות להם 'קליפת תנין עיוור'. ויעויין בליקוטי מוהר"ן תורות ד ו-ח חלק שני.

 גם על ראיית הטבע הגשמי של הרב  ראוי להרחיב. אבל אי אפשר לכתוב על הכל בבת אחת.

בוודאי שהרב ראה בצדיקים מופלאים כיכולים לחולל שינוי רוחני ומהפך גדול במצב הרוחני:

 "התשובה הנועדה לישראל, לרומם את קרנם בגאולה שלמה, תבוא ע"י השבת עז רוח הקודש, שהוא הסגולה הנבואית בהתחלתה, המתפשטת על כל האומה כולה. מתוך שרוח עליון זה מתאמץ להופיע, מתגרשים ונדחים רוחות קטנים ממנו.

התוכן המיוחד לישראל בתור עם לבדד ישכון, לא יתברר ע"י המעשים החצוניים והקצובים והדברים הלמודיים בלבדם, כ"א ע"י הרמת החיים בסגולתם הפנימית. תוצאת הדבר תבוא ע"י רצון כביר פנימי, שיבררוהו גדולי הנשמה, המכירים את הליכות דופק החיים של כללות האומה כולה, והם הם בעלי הסוד העליונים, אשר יעלו את כל הירידות, בין שלהם בין של כלל ישראל..."

 (אורות)

אותה רוח הקודש שרוצה להתפרץ, היא היא זו שנהפכת לרועץ ולחוצפה בתחילתה, בהופעתה כ'רוח סערה'. בפרט  כשאין מי שיצפה לתוכן הפנימי של המציאות, ויעמוד על שורשה ותוכנה.

הגאולה תבוא, כך הוא כותב, ע"י אלו שמכירים את דופק החיים של בת המלך- כנסת ישראל-נשמת האומה, והם מרימים את העולם ואת הסגולה הרוחנית של כולנו. ולא רק ע"י מצוות ולימוד באה גאולה, כי אם ע"י השפעה נשמתית של צדיקים עליונים בעיקר.

האם זה לא עיקרון חשוב במשנתו?

אחד מהם הוא בוודאי משה . (ושוב, הרב לא ראה בעצמו נשמת משה, כמו שניכר מפיסקאות רבות,ולא אצטט...)

"זהו המכאוב היותר גדול:

שהנשמה רוצה להתגלות בכל עוז חילה, מעיינותיה עצורים בקרבה, והיא חפצה להשטיף אותם, לשום ברחובות פלגי מים, והיא עצורה בכלא, אין מכיר את צערה. וכשבאים לפקוד אותה ברחמים, אין נותנים לה את תפקידה, לתן לה פתחון פה שתוכל לרוץ את ארחה, ולהוציא אל הפועל את המון כוחותיה, אלא מטרידים אותה בהשמעות אוזניים, בהקשבה, בהקלטה - את מה שבא מן החוץ, והרי היא מוסיפה צער על צערה, עד שיבא מנחם לה ויכיר את מכאובה, ויראה לה את הדרך הישרה איך להתהלך ברחבה, להופיע באור נגהה, ולפשט יפה את כל הנהורים של שיעור קומתה - רק אז ישוב ורפא לה, ותחוש באמת את חוש חייה. וזה הדין נוהג בנשמה יחידית אישית של כל יחיד, ונוהג ג"כ בנשמה כללית של האומה כולה שהיא חולת אהבה, עד שיבא גואלה ורופאה, רעיא מהימנא, שיכיר את מחלתה בדפיקת לבבה, ויתן לה פתחון פה, להוציא לאור את כל מאוייה - להחיות המון עולמים לאין תכלית, הם וכל אשר בהם." (שמונה קבצים)

 "...והגיעו אליה כל העשרה מיני חצים שמשוחים בעשרה מיני סמים כנ"ל, והיא ברחה לתוך המבצר הנ"ל, ונכנסה לתוכו, ועברה דרך השערים של החומות של מים, כי יש שם שערים באלו החומות של מים הנ"ל, והיא עברה ונכנסה לתוך כל העשרה חומות של המבצר של מים, עד שבאתה לפנים, ונפלה שם ונשארה חלשות... ואני רופא אותה...
ואני יודע כל העשרה מיני דפקין על ידי העשר אצבעות, כי בכל אצבע ואצבע מעשרה אצבעות יודעין דפק מיחד מהעשרה מיני דפקין, ואני יכול לרפאות אותה... "   (ר' נחמן מברסלב, מעשה משבעה קבצנים)

עד שיבוא גואלה ורופאה וירפא אותה ממחלתה. במהרה בימינו.

תוקן על ידי חי_את_הרז ב- 16/10/2008 21:46:28

תוקן על ידי חי_את_הרז ב- 16/10/2008 21:55:27