ר' משה פיינשטיין: פוסק ההלכה הלא מוגדר סוציולוגית

קראתי לאחרונה הגדרה מענינת על גדול הפוסקים ב200 השנים האחרונות, הרב משה פיינשטיין, האומרת כי  הוא 'לא השתייך לאף מפלגה'. דומה שהגדרה זו מטיבה להבהיר לא רק את מידת השתייכותו של רמ"פ לכיתתיות החרדית (הישראלית החדשה) בת ימינו אלא מוסיפה נופך ליכולתו הנדירה של רמ"פ בפסיקת ההלכה, מעבר ליכולתו האנליטית.

בעוד בספרי פוסקים הונגרים בני זמננו, דברי הפתיחה נוטפי השמן מהוים חלק בלתי מבוטל מהתשובה, שלא לדבר על האנלוגיות המגוכחות והרצון לשמר מקובעויות חברתיות, ניכר רמ"פ בתעוזתו וביכולת המעוף השכלי המאפשרים לו לרדת לעומקה של הלכה, לצד מידת הישרות והאמת הבאים אצלו לידי ביטוי החל מהבנת המקור התלמודי ופרשניו וכלה ביישום הרעיוני והפרקטי של הדברים כפי שהם משתקפים במציאות בת ימינו.

ניקח לדוגמה את פסקו המפורסם על תרומת זרע (מגוי) שהחריד את קנאי רבני הונגריה אשר מיהרו לשלוח אליו מכתבי מחאה זועמים בלבוש של תשובה הלכתית (ומקעקע כל קדושת ישראל...ומלבד זאת יש בזה טעם נסתר הכמוס עמדי...) ואילו הוא, לא נחרד ולא נבעת, עמד והוכיח בחרב ובחנית כי ביאה משמעותה 'ביאה' ולא 'הבאה' (של ילדים) וכי גם אם הדברים אינם מוצאים חן בעיניהם, אין לכך שום קשר עם איסור תורה, כמנהגם הרע לתלות כל מנהג סרק ביסודות התורה. נציין גם את העדר כפיפותו לגדולי בני ברק, כמו בעניין חב"ד, כאשר עמד כחומה נגד הניסיונות הפוליטיים להחרימם ואף נענש על כך שה'יתד' שלל ממנו (זמנית, כנראה שבשלב מסוים הוא שידר מקברו מסר כי שינה דעתו) את תואר ה'מראנוס' הנכסף (למותר לציין כי ממרום דעתו הוא הביט עליהם כעל עדת ילדים זבי חוטם).
 
מפעימה במיוחד היא מידת הכבוד הרב אותו הוא רוחש לשואלים ה'פשוטים' מה שאיפשר לו להעניק להם מענה הלכתי הולם, דבר שהשפיע על המשך קיום המצוות שלהם.

אכן, גדול בישראל שאין בדורותינו כמוהו.

אכן יש להתפעל מהנועזות וחוסר המקובעות של רמ"פ, אבל מאידך יש לציין שבהרבה תשובות שלו ניכר שבלוגיקה ויושר שכלי יש לו הרבה ללמוד מרש"ז [לדוגמא]. כמו כן, הנועזות לפעמים נראת מוגזמת עם כל הכבוד. 

ענין של טעם. מכל מקום אשמח אם תהיה ספציפי ותציין לתשובות של רש"ז העשויות להוות לרמ"פ מודל ללוגיקה.

יותר קל להביא דוגמאות מרמ"פ, כי החסרון בולט יתור מאשר העדרו. אני זוכר כעת תשובה שקצת הצחיקה אותי, בה  הוא מנסה למצוא היתר לאיש להייחד עם בתו החורגת [אכן, נועזות ומקוריות. לא בציניות].
ר"מ טוען שם שבגמרא נראה שלא היה דרך להבחין על בת חורגת שהיא אינה בתו הביולוגית של האדם, וקשה, שהרי לאורך כל החיים יש להזהר בה מיחוד, ואיך לא ישימו לב לזה? 
מה התשובה לשאלה זו? אולי שלרוב האנשים לא היתה מודעות כל כך לענין ייחוד? תשובה כזו לא עולה על דעתו של ר"מ [שאגב, מבחינה זו הוא מוגדר היטב סוציולוגית, ובמידה מסוימת הוא מאבות הסוציולוגיה החרדית במישור הזה].
ר' משה מחליט כתוצאה מכך שודאי אין איסור ייחוד בבת חורגת.
עדיין נשאר להבין מדוע? היה אפשר להסביר שכיון שהיחס ביניהם הוא כבת לכל דבר והוא גס בה כבתו אין בזה איסור, אך גם תשובה כזו לא עלתה על דעת ר"מ [וכנ"ל, אם כי באופן דק יותר].אינני יודע, אולי אפשרות זו נראית לי רק בגלל שאני עם הארץ גמור, אבל אפעס, לא נראה לי שהדבר כ"כ מופרך.
התשובה לדעת ר"מ היא שהאב ירא מאמה הביולוגית של הבת, שודאי חוקרת אותה על מעשיה במשך היום וכו', ואם יארע משהו זה יבא לידיעתה.
מה אפשר לומר על תשובה כזאת? מילא... אם אתה לא יכול לישון בלילה בלי הסבר וזה מינח את דעתך, שיהיה. אבל ר' משה כמו ר' משה, הכל ברור ב100%, אין 'כנראה' ואין 'אולי', ודאי שזו הסיבה, ולכן מסיק, שכיון שזו הסיבה, לכן אם האם מתה אכן אסור להתייחד.

פוסקי הונגריה (לעומת הליטאים)
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=1061719&whichpage=2#R_5

nocheiner,

דבריך כתובים בצורה לא מובנת, מה גם שהנך מסתמך על הזכרון.

מכל מקום, *** כזה וודאי אינו מאפיין את ר' משה. לא נתקלתי אצלו בתשובות 'שלופות'. תשובותיו כולן מתבססות על המקורות, (ולא על באבע מעשה'ס) אותם הוא מנתח באיזמל ההיגיון החד. ההבחנה בין עיקר לטפל  עומדת אצלו בבסיס.

גם מה שכתבת כי "לא היתה אז מודעות לענין יחוד" תמוה ונעדר מקור. דבריך על הסוציולוגיה לא ברורים. לא ציינת כלל  את מראה המקום, לא בתשובות רמ"פ ולא בגמרא. לעומת זאת, ההיגיון בכך שהאב ירא מידיעת אמה של הבת, מובן לחלוטין ואף מופיע בהלכות יחוד פעמים רבות. אם באת לטעון כי ההיגיון ההלכתי שונה מהיגיון שאר העולם, אין זה ענין לרמ"פ. מה גם שרעיון "לבו גס בה" מופיע במקורות כחיסרון ולא כמעלה, וכך הוא גם במציאות. (רוב מעשי האונס הם בחוג המשפחה והמכרים). בת חורגת, אינה בת ביולוגית, ול"כ" אין כל משמעות הגדרתית. אולי נטען גם כי מותר להתייחד עם בת השכנים, ש"גדלה אצלנו מגיל אפס, ההורים שלה היו תמיד בעבודה" ו"לבו גס בה"?. אף פוסק הלכה רציני, לא יפסוק לפי תחושות בטן, עאכו"כ כשהם נעדרות בסיס הגיוני והלכתי.

אם תציין מקורות, נוכל לדון ברצינות.

תוקן על ידי עצכח ב- 31/10/2008 1:21:59

למשל,

חדשנות וסברות ישרות - הבנתי, אבל לא מוגדר סוציולוגית? הרב פיינשטין היה ראש ישיבה, רב של ציבור די מסוים, רק שהיה פתוח לשאר עמך בית ישראל. כמו הרב אוירבך וכמו הליובביץ

רשימת הרבנים שלא הלכו בתלם
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=971988

_________________

בברכה

אין בפסק נועז ו/או במחשבה מקורית פה ושם יחודיות שמוציאה את הפוסק/חושב המסוים מהמפלגה ומהתלם של המקום בו הוא גדל, כל שהוא ממשיך להיאחז בקרנות מזבחותיו. גם אין בכך סיבה לזכותו בתוארים מאלפים. יחודיות כזו נמצאת רק אצל רבנים כמו אברהם יהושע השל ומרדכי קפלן שמתוך עיון ומחשבה הסיקו למרות מוצאם הרבני חרדי שלא זו הדרך בה רצתה התורה או כמו שאומרים שלו היו מחזירים לה' את התורה הוא היה מגיב לאמור: "זו בכלל לא התורה שנתתי".

שעיה

ולאן הגיעו שני הרבנים אותם הזכרת? האם אתה מכיר את מי מתלמידיהם שמרביץ תורה ומשפיע על הדרך הרצויה לדעתך בתוך התורה ומתוכה? הלא רק בצעדים קטנים יתקדמו המתקדמים ולא בקפיצות קורעות רגל.

מענין לענין באותו ענין, שמעתי לאחרונה בשם ר' משה טנדלר (חתן ר"מ פיינשטיין) שבימינו לא צריך לשמור יו"ט שני של גלויות. מענין אם יש למישהו מידע על כך ואם הוא נוהג כך למעשה ומה היתה דעת חמיו לגבי דעה כזו (למרות שהוא בעצמו שמר).

כידוע ניתן לפסוק הלכה בצורה קרה ואפילו אכזרית. הגדולה של ר' משה, שהיה כך נראה לי, בעל לב רחב ועין רגישה ואילו יחד עם כתפיים של פוסק הביאו לפסיקות המכילות את המציאות ולא שוברות אותה. דוגמא לכך היא פסיקתו לגרושה ואלמנה שבמקרים של הפסד (ממוני או שידוכין)יוכלו להוריד את כיסוי הראש - דבר שגם היום קשה למצוא - פוסקים מבית היוצר החרדי שיתירו. דוגמא לכך היא גם הענין שהועלה קודם בדבר ייחוד אב חורג עם ביתו. וניתן להביא לכך גם דוגמאות נוספות. 

גם ר' שבתאי רפפורט הנשוי לנכדתו של ר' משה ושערך חלק מכרכי האיגרות משה הוא יהודי מיוחד, גאון ויצירתי. בשיעוריו הרבה לתאר את דמותו של ר' משה כפוסק יחודי.